מי שמכיר את הכתיבה של אפלפלד יודע שהציר המרכזי שלו הוא מלחמת העולם השנייה, החיים לפניה, או החיים בצילה. אין כמעט משהו אחר.
גם כאן אפלפלד חוזר אל המלחמה, והפעם מיד אל סופה, כאשר תיאו, ניצול מחנה 8, מחליט לעשות את דרכו חזרה הביתה, ברגל, בלי עצירות מיותרות, ובלי עיכובים. הספר בנוי פרקים קצרים, והכתיבה משרה אווירה מאוד חרוכה כמו האדמה אחרי קרב ואפלולית כמו אירופה בדמדומי החורף. הדרך עצמה רצופה מפגשים עם ניצולים ועם משתפי פעולה, מלאה בהזיות וחלומות, זיכרונות וניסיון סיזיפי לחזור לחיים כפי שהיו לפני, לחזור ולקנות את היכולת להאמין באדם ובטוב ליבו.

ההחלטה שלו לעזוב את חבריו הניצולים הנשארים במחנה ועוסקים באכילה ושתייה מוגזמת ואף הוללת, לא הייתה פשוטה ולכל אורך הספר תיאו נדרש אליה ונאבק איתה, כאומר: השואה נגמרה והדרך היחידה לחזור לחיים היא פשוט לחזור לחיים, אסור להישאר במחנה, אסור להתקבע בהגדרת 'ניצול'. תהליך החזרה של תיאו מלווה בהרבה זיכרונות מאביו ומאמו, שהיו טיפוסים מאוד יוצאי דופן. אמו רוחנית מאוד, רליגיוזית, ועל אף יהדותה, מבלה את ימיה שלפני המלחמה בטיולים למנזרים וקפלות שכוחות, אחר נופים קסומים ובחיפוש אחר המוזיקה של באך, שלדעתה רק היא יכולה לשחרר אותה ולקרב אותה לאלוהות. עם אביו, תיאו נפגש באמת, רק לאחר המלחמה כאשר הוא פוגש במקרה ידידת נפש של אביו, והיא בעצם מספרת לו על אביו ועל תכונות נפשו המופלאות.

השיבה הביתה של אפלפלד נמשכת קילומטרים רבים על פני אירופה השסועה, החרבה, החוטאת ואולי אף זו שאין לה זכות קיום. עבור רבים שעוד בינינו אולי המסע עדיין לא הגיע אל סופו.

כתיבה של בהירות מדהימה. אפלפלד, כמו כמעט בכול הספרים שלו שאני קראתי לוקח אותנו לתקופת מלחמת העולם השניה. אם לדייק מיד לתום המלחמה. קצת לאחר השיחרור. האנשים נפלטים מהמחנות ואמורים לעשות דרכם הביתה. הסיפור מגולל את סיפור של תיאו שמשתחרר ממחנה שמונה. הסטפר ממקם את הקורא כמצלמת GoPro על הכתף של תיאו, וכשהו נרדם המצלמה מסתכלת פנימה לתוכו, ואנחנו הקוראים איתה. אנחנו מלווים את תיאו בדרכו הביתה, כשהוא ער בדרך, וכשהו ישן בחלומותיו ובזכרונותיו.
על שני צירים אלה מתקדם הסיפור: 200 הק"מ בדרך הביתה על המפגשים האקראים אם ניצולים אחרים, וניצולה אחת ספציפות שמאירה עבור תיאו את אביו באור שלא הכיר, והציר השני חלומותיו מחשבותיו של תיאו זכרונותיו מהמחנה והחיים שלפני. שני הצירים מובילים לאותו מקום כמיהה להמשיך בדרך הבית, להמנע מעיכובים ככול שיוכל. לא כולם חושבים כמותו, לא כולם אצים הבית, בעיקר בגלל הפחד ממה שימצאו במקום שהיה פעם בית.
גם כאן כמו בספרים רבים אחרים של אפלפלד יש אמא אהובה, ואב אוהב ופחות קרוב. נדרש ממני הרבה השהיית ספק במהלך הקריאה, הרבה דברים שאני לא קונה (בעיקר לגבי טבע האדם when the going gets tough) אבל אומר לכם את האמת היה שווה להשהות הספק
גם כאן יש את מלחמת העולם השניה והארורה
גם כאן דרכים כפריות, על הפונדקים הכנסיות והכפרים.
גם כאן הדיאלוגים בין הדמויות כנים וישירים.

מי שאהב את הספרים של אפלפלד יאהב גם את הספר הזה.

האם יצליח תיאו לעשות דרכו חזרה לביתו לאחר שהמחנה נפתח לאחר נצחון בעלות הברית. -בכוונתו להגיע ישירות לביתו. הוא יוצא מבלי להפרד לדרך. כביכול מנסה לעצור את הזמן-לחזור לימים שקדמו למלחמה. הוא מגלה שאין דרך חזרה. ובוודאי אין דרך להחזיר לאחור את הזמן. העבר והווה אינם ניתנים להפרדה. ה"בהירות המדהימה" בוהקת מסנוורת אבל לאורה הדברים מורכבים מאד. בא לידי ביטוי בתאור ההורים, בתיאור האם-החיפוש שלה אחרי האל בקאפלות עתיקות, בכנסיות, במוסיקה של באך שנשמעת באוזניה כמוסיקה אלוהית.באהבתה לטבע. האב המאופק, איש הספר. בספר תיאור הרוע אנושי האוקראינים במחנות. יהודים שמנסים לשרוד ומוכנים לפגוע באחרים. אחרי השחרור גויים ויהודים הנודדים בדרכים ומחפשים מזון למחייתם. לצידם תיאור ה"צדיקים הנסתרים" המצויים בתוך הזוועה. אנשים שמוכנים היו לסכן חייהם כדי לתמוך בחלשים, בנופלים, מוכנים לתת מלחמם המועט להצלת האחרים.כך במחנות וכך גם במסעות במרחבים אחרי הנצחון והשיחרור. היציבות נמצאת רק בטבע. בעונות השנה. בדומם ובצומח ובבעלי החיים. גבור ספורנו כרבים אחרים מחפש את דרכו לבית שלא קיים עוד. כחלק מחיפוש . אפלפלד רואה את היהודים שונים מאחרים על פי תפיסתו בעוד שהגוי "הכפרי המצוי" מצטייר כיציב יחסית. מבקר בבית המרזח.מבקר בכנסייה. יחסו לבני ביתו ולסביבתו על כך מרחיב בספרים אחרים שכתב. היהודי אינו מוצא את מקומו-מלבד היותו נרדף ושנוא. נפשו חצוייה - אינו מוצא מנוח. הוא נע ונד. מנסה להבין את מקומו אל מול האל, מול הטבע, מול שכניו הגויים. מול בני משפחתו. תשובותיו מהוססות. ה"בהירות המסנוורת", מטעה מאד. זהו סיפורם של ניצולים מהתופת. החיים חיי נדודים ברחבי אירופה בחיפוש מקום להניח את כף רגלם. זהו ספור שיש בו חיפוש זהות. זהו ספור של חיפוש הגיון בעולם שאין בו הגיון, שאין בו צדק. המציאות וחלום פוגשים זה בזה. הנפש היא שמובילה את האדם-תומכת בו לשרוד או גורמת לאדם להכנע לגורלו. הנפש אינה שוקטת נעה בחיפוש מתמיד. מטלטלת את הגוף בין תהום להתעלות. הספק התמהון לנוכח המתרחש-זהו המסר . הוא מתאר אשה שאיבדה את בני משפחתה ושמה לה מטרה להכין מרק חם לנודדים. היא מספרת שניצלה ונמצאת בקרבת בני משפחתה המתים. שנורו-חשה אחריות משום שכשרצו לברוח עצרה בעדם. כי האמינה שהרע מכל לא יגיע. אין בכוונתה לזוז הם קבורים בקרבת מקום. נשאר לה לדבריה רק לסייע לנודדים. עד שתצטרף אליהם למתים. יש בספר אמירות לא פשוטות והכל מתואר מבלי להשתמש בלשון דרמטית. ישנה קבלה של הדברים כפי שהם. הזעקה שקטה עצורה ולכן עוצמתה רבה-זו דרכו של אהרון אפלפלד בכך כוחו.





.

אני מאד אוהב לקרוא את הספרים של אפלפלד, וכשאני נתקל בספר כזה אני רוכש אותו אוטומטית. אני אוהב את הנושאים שהוא עוסק בהם, את שפתו ואת התיאורים המדהימים שלו.
אבל את הספר הזה קצת פחות אהבתי. נראה לי שאפלפלד חוזר בו על מה שכתב כבר בספרים אחרים בתוספת קצת הזיה והמון חלומות. אבל מי אני שאבקר אותו? מותר לו לחלום, ובטח לגיבור שלו. הסוף הפתוח מספר סיפור גדול יותר מהספר כולו, ושוב - זו גדולתו של אפלפלד.
אפשר לומר בסיכום על הספר שזהו תיאור כואב, עצוב, אופטימי ופסימי על רוח האדם. וכל המוסיף גורע.

עוד ספר מעולה, רגיש ומרגש, יוצא דופן, של אהרן אפלפלד. אהבתי כל כך את תיאורי הדמויות הרגישים כל כך, את אופן כתיבתו הייחודי. הספר ריגש אותי כל כך. תודה לך, אפלפלד, על מי שהיית בחייך ועל כל הטוב והנפלא והמרהיב והמרגש והייחודי הזה שהותרת אחריך לנצח נצחים.

אחרי שלוש שנים במחנה ריכוז זוכה תיאו להשתחרר, והוא במסעו הביתה. הבית שהיה לו קרוב לוודאי איננו. ומה שמחכה לו בעיר הקטנה שפעם הייתה ביתו מצוי יותר בדמיונו ובזיכרונותיו מאשר במציאות ככל הנראה. אבל הדגש בספר הוא על המסע עצמו. מסע רצוף חלומות מסויטים, זיכרונות ילדות, תובנות וזיכרונות מהמחנה שבו שהה. כאלה הם קרוב לוודאי חייהם של ניצולים. המסע שהוא עיקרו של הספר יש בו אווירה אפוקליפטית, ארץ חרבה אחרי אסון בממדים שקשה לתאר, ויש בה צללים מפחידים היא קיימת בתוך נפשו של אדם וגם מחוצה לה.

“כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות.”

ככה נפתח הספר האחרון של אהרן אפלפלד, ימים של בהירות מדהימה. המלחמה עצמה – המחנות, ההשמדה – כל אלה כמעט ולא מדוברים בספר. הסיפור מתרכז בהווה – בהליכה של תיאו בחזרה לביתו, ותוך כדי כך בזיכרונות שלו מימי ילדותו ומהתבגרותו בעיר קטנה באוסטריה, ובעיקר בזיכרונות הקשורים לאמו ולאביו.

הספר כתוב בפרקים קצרצרים בני שלושה-ארבעה עמודים כל אחד, שמשתלבים יפה עם העובדה שהגיבור מיטלטל לסירוגין בין ערות לשינה. העייפות מכריעה אותו לעתים קרובות, ולפרקים נדמה שהגבול בין זיכרון לחלום מיטשטש. קיבלתי את הספר ממועדון הקוראות של סלונה, ושמרתי אותו בצד כדי לקרוא בו בחופשה משפחתית באוסטריה, שתוכננה הרבה זמן מראש. אבל אז התחילה פה מלחמת עזה החדשה (צוק איתן), והקריאה שלי בספר קיבלה תפנית אקטואלית.

מה אפשר ללמוד מהספר היפה הזה דווקא בימים אלה, בעיצומה של מלחמה?

שלאנשים היו (ויהיו) חיים סבוכים וכאובים גם לפני וגם אחרי מלחמות, וההגדרה של “ניצול” אינה חזות הכול. מאחורי כל ניצול כזה מסתתר סיפור חיים שלם.

שהמלחמה היא אירוע חיצוני שאין לנו שליטה עליו, שאחרי שהוא עובר עדיין נצטרך להתמודד עם הקשיים הפנימיים בתוכנו, עם הזיכרונות ועם השיגעונות הפרטיים האישיים ביותר.

שלפעמים המלחמה תופסת אותך באמצע התמודדות אישית ומשפחתית קשה, שכביכול אינה קשורה כלל ל”מצב”, אבל בדיעבד מסתבר שאפילו הדברים האישיים ביותר קשורים איכשהו גם לסיפור הגדול (כמו האהבה האובססיבית כמעט של אמו של תיאו למנזרים ולאיקונות של ישו, שמסמלת אולי יותר מכל את התלישות שלה ואת המוזרות היוצאת דופן שלה).

שלפעמים המעשים האיומים ביותר יכולים להתרחש גם במקומות היפים והשלווים ביותר בעולם.

בצעידה של תיאו יש משהו תראפויטי. במובן מסוים, למרות שאני לא מסוגלת להסביר את זה בדיוק, הוא הזכיר לי קצת את WILD - להבדיל אלף אלפי הבדלות – שגם בו הגיבורה צועדת מאות קילומטרים לגמרי לבדה, כדי להתגבר על הגעגועים הבלתי נסבלים לאמה האהובה. ברור ששם המסע הוא יוזמה אישית וכאן הוא כפוי על ידי הנסיבות ההיסטוריות, אבל בשני המקרים ההליכה והבדידות משחקות תפקיד מרכזי.

ההישרדות הפיזית תופסת את רוב תשומת הלב – הכמיהה לכוס קפה חם, לסנדביץ’, למנת מרק מהביל, לסיגריה. האמת היא שתיאו משיג את כל אלה כמעט ללא קושי. הארץ שלאחר המלחמה זרועה במשאיות עמוסות ציוד המוטלות בצדי הדרכים, בבקתות מצוידות היטב שהחיילים הגרמנים נטשו בשעת הנסיגה, בארגוני סיוע הומניטרי שמחלקים מזון ושמיכות – הוא לא סובל מרעב או ממחסור.

אבל מעל לכל, מה שבולט כאן הוא האמפטיה בין בני אדם. נכון, גם פה יש מיעוט קיצוני שמכלה את זעמו ב”בוגדים” וב”משתפי הפעולה”, מתוך רצון בלתי נשלט לנקמה, אבל גם זה נעשה ללא מסירות ובעצם כמעט מתוך שיעמום. רוב האנשים מגלים דווקא רגשות של חמלה אחד כלפי השני, רצון עמוק לעזור זה לזה, לשמור על כבוד הזולת ועל פרטיותו, דווקא אחרי המלחמה הארורה שניסתה למחוק את הזהות האישית והפרטית שלהם, ולהפוך אותם לעדר אחיד, צייתני וחסר ייחוד.

תיאו הולך לבדו, אבל למעשה הוא לרגע לא לבד. הוא מגיש עזרה לאנשים זרים, אנשים אחרים עוזרים לו. כל מפגש עם בן אנוש טומן בחובו גילוי, תובנה, תקווה חדשה. החיים חזקים כנראה מכל מלחמה.
(עוד ביקורות שלי במועדון הקוראות של סלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)

המוטיבים החוזרים ונשנים אצל אפלפלד חוזרים גם כאן, לבטח אלה של ספריו האחרונים: השינה המרובה, החיבה לקפה, המרת הדת, הופעתם של האב והאם בחלומות והנסיעות המרובות אל אתרי נופש בקיץ. מי שקורא את ספריו של אפלפלד יחוש כי אין כאן ממש חדש.
אפלפלד מצליח בכל זאת למצוא פן חדש במסעו הארוך לשמר את זיכרון השואה ואת המוראות שעברו על העם היהודי אי שם בין ולאחר מלחמות העולם. הפעם מדובר בשיבה מדכדכת הביתה, מיד לאחר היציאה מהמחנה, מחנה העבודה.
מי שלא היה שם סבור שאין כמו השחרור, בטח שחרור ממקום בו הצליחה האנושות לרדת אל תהומות שלא נודעו בעבר. התחושה היא שעם בריחת השומרים ופתיחת השערים יעמדו האסירים בטור ובשירה אדירה יצעדו הביתה. אלא שזה כלל לא המצב. בריחת השומרים מאפשרת גישה חופשית למחסנים, לאכילה לא מבוקרת, לשכרות ולהתבהמות. איכשהו זה מובן.
תיאו, בחור צעיר, משתחרר ממחנה 8, מחנה נטול שם ממשי יותר ומיקום מוכר יותר. הוא מסרב להשתתף בחגיגות הסביאה וזה לצנינים בעיני חבריו. הם הרי סייעו לו כשחלה בטיפוס ואילו הוא מסרב לחינגה שלהם. כך או כך, תיאו יוצא לדרכו, דרך של מאות קילומטרים בחזרה ממחנה 8 אל שטרנברג, העיירה הקטנה באוסטריה, מקום מגוריו עד הגירוש.
כבר לאחר כברת דרך קטנה מגיע תיאו אל מבנה בו שכנו בעבר שומרים. מזון משומר יש שם לרוב, גם בגדים ומיטות מסודרות וכמובן קפה. תיאו נח שם ימים מספר ולשם מגיע גם מדלן, שכפי שמתברר די מהר, הכירה את מרטין אביו ואף למדה אתו בגימנסיה. היא אהבה את אביו ורואה בתיאו העתק אהוב שלו. פצעיה מטרידים את תיאו והוא ממהר להשתמש בתרופות הנמצאות במבנה כדי לרפא אותה, ללא הצלחה רבה. בהמשך תועבר מדלן להמשך טיפול והקשר ינותק.
המשך מסעו של תיאו הביתה מביא אותו למפגשים מרתקים, גם מפחידים ולרוב מתמיהים, כאילו עברו בני האדם תמורות מרחיקות לכת בעקבות המלחמה. אחדים מהמפגשים נוגעים ללב ומורים שלא פסה תקווה מן העולם. בין לבין הוא כמובן מרבה לישון ולשוב אל תמונות מעברו, בעיקר אלה הקשורות לאמו, אשה מאנית-דפרסיבית, הנעה בין מצבי רוח של עליזות אין קץ ומרה שחורה. היא מרבה לקטוף את תיאו מבית הספר ומלימודיו הסדירים, לוקחת אותו לביקורים בקפלות ובכנסיות, שם היא אוהבת להתבונן באיקונות הזרות ליהדות ומעריצה את באך, אותו היא שומעת בקונצרטים פה ושם. תיאו מתפלא ביקיצתו אם עדיין ימצא את אמו המאושפזת בסנטוריום. עם אביו לא היה לו קשר רגשי של ממש.

מופלא. מוזמנים.

http://saloona.co.il/natishap/?p=193?ref=blog_morefrom