"בעצם מהמלחמה ההיא רק אבא שלכם יצא שלם. זו הייתה מלחמה מטורפת". הפר קולו את הדממה שבמטבח. "לא היו במלחמה המסויטת הזאת הגיון ולא סדר, פשוט נקטפנו, נפלנו, נשבינו. אז לא ידעתי בכלל מה זה הלם קרב. בשבילי אלון היה גיבור, ואני לא מתייפייף- אותי הוא הציל. הוא נכנס לטנק הבוער ופשוט שלף אותי משם. בלעדיו לא הייתי כאן. אבא שלכם היה גיבור, נקודה. לא פסיק, לא סימן שאלה. ג-י-ב-ו-ר. וחבר." קולו נשבר.

המלחמה שהייתה וזו שהינה, נשזרות אחת בשנייה. כן, לא קראתי המון זמן ודווקא בתקופות הקשות הספרים כאילו מושכים אותי חזרה. מצילים אותי מהמחשבות הטורדניות של עצמי ונותנים לי להיכנס לסיפורו של מישהו אחר. מישהו אחר שמציל אותי מסיפורי שלי...

גיבורת הספר, מחפשת בלי סוף את אביה. מהילדות ועד הבגרות היא אינה יודעת מה עלה בגורלו.
השתיקה של אמה מפלחת את האוויר בכל פעם שנשאלת השאלה "איפה אבא שלי"?
העלילה נעה בין זיכרונות מילדותה ובין ההווה בו היא חוזרת ופוגשת דמויות מעברה.

איניני בטוחה ששמה של הגיבורה אפילו מוזכר בספר. בכל אופן, לא משהו שהשאיר בי חותם או זיכרון. סימן אולי להיותה מעומעמת, לא ברורה, חיה בטשטוש וחוסר זהות. דור שני לשואה שרק מבקש להבין מה עלה בגורל משפחתו, עוד אחת מתוך המון.
סיפור קטן שהוא עולם ומלואו. בכל אחד מאיתנו סיפור קטן שהוא עולם ומלואו.
כמה סיפורים יש לספר. הם לא נגמרים ולעולם לא ייגמרו.

"סחרחורת אחזה בי.
מוסד, גרמנים, סלקציה.
הפצע שלנו יגיליד אי פעם?
לא הצלחתי לארגן את המחשבות".

הפצע לא יגליד לעולם. ולצערי יצטרפו אליו בזה אחר זה פצעים נוספים.

מי מאיתנו אינו סוחב איתו כל מיני שאלות וחידות לא פתורות (שלא לומר טראומות) מגיל ילדות? כאשר מדובר בילדים שהם דור שני לשואה, החידות והשאלות הן לעיתים כבדות משקל. הספר מעורר את השאלה גם אצל מי שלא גדל בבית של ניצולי שואה: האם באמת אנו יודעים הכל על הורינו ומה עבר עליהם בחייהם?

זה הנושא העיקרי בספרה של ליזי דורון. זהו סיפורה של הילדה עליזה אשר אמה ניצולת שואה ומגדלת אותה לבדה. כל ניסיונותיה של עליזה לברר מיהו אביה ומה עלה בגורלו נתקלות בחומת שתיקה מצד האם ומצד החברה הסובבת אותה, מה שמאלץ אותה לבנות כל מיני תאוריות בענין אביה: נסע לאמריקה, נפל בקרב ועוד. ליזי דורון מספרת לנו על יחסי עליזה עם האם אשר כדרכם של ניצולי שואה היא לא אשה קלה ומתחה קו ברור בין מה שעבר עליה עד שעלתה ארצה לבין חייה הנוכחיים. כל מה ששייך לעבר הוא בגדר סוד אשר עליזה מתקשה לפענח.

הסיפור נע בין שתי תקופות. האחת היא תקופת הילדות של עליזה עם ילדים אשר מתרוצצים לבדם בין בתי השכונה בה עדין המרפסות פתוחות, קייטנות של אגד וחנויות קטנות של טרום עידן הקניונים, והתקופה השניה היא שנים רבות לאחר מכן כאשר האמא כבר אינה בין החיים ואז יוצאת עליזה למסע חיפושים. זהו לא רק סיפור על יחסי הורים וילדים אלא גם סיפור יחסיה של עליזה עם חברותיה אשר גם אצלן מסתבר שלא הכל היה מושלם.

הספר לוקח אותנו עד תחילת שנות האלפיים, תקופה בה מתמודדת החברה בארץ עם תוצאות השהייה והמלחמה בלבנון.

סיפור אישי חזק ולעיתים מטלטל.

זהו ספרה הראשון של ליזי דורון שאני קורא ואשתדל לקרוא עוד ממנה.

ספר מעולה. סיפור על דור שני לשואה, על ילדה שאמה אוסרת על השכנים וחברים לספר על אביה. היא תמיד חושבת שהחיים של האחרים יפים יותר למרות שכל אחד בא עם "המזוודה שלו" והזכרונות מהשואה. בפועל כשהיא מתבגרת היא מגלה שכולם ידעו על אביה... וכן חייה היו הקלים מכולם, ואילו החברות היו עם הרבה יותר מסובכים. מומלץ בחום.

סיפור קשה.
השואה דרך עיניהן של קבוצת חברות דור שני לניצולי שואה פולנים.
עליזה מחפשת את אביה מאז שהיא קטנה ועד..........היא זו שמספרת את העלילה (סיפור אמיתי). בראשה חגים עבר והווה ומתערבבים בסמיכות בת שמונה ובת חמישים וחמש.
השכונה התל אביבית שאז היתה "בוהמה" האליטה של כל המחנות שניצלו והתקבצו שם, והיום נהפכה לסוהו של תל אביב וגרים בה הרבה אמנים.

הכל נישמר בסודי סודות.אף אחד לא מוכן לדבר על אביה, כי הלנה אימה אוסרת על כולם לגלות לעליזה את האמת.

החברות תמיד ניפגשות בלוויות או באזכרות ואז מעלות זיכרונות מן העבר, שמתוכן מנסה עליזה לצרף את חלקי הפאזל ולגלות מה עלה בגורל אביה.

חברות כמו שלהן אף פעם לא מחלידה.אין בעולם חברות שמתחרה בחברות מימי ילדות.

היום הן בגיל 50+ עם משפחות משלהן.יש להן דאגות שונות אבל השואה תמיד מרחפת באויר
והשאלות של עליזה לא נותנות מנוח.

ישנו מישפט בספר שלא אשכח אותו ואפשר להתאים אותו לכל מצב שרוצים:
"אם החיים היו מציאה כל כך גדולה, בטח לא היינו מקבלים אותם בחינם".

ספר עוצר נשימה
איני בא ממשפחה של ניצולי שואה ועם זאת לא הנחתי את הספר מידי ודחיתיט עיסוקים אחרים.
נתחיל מצורת הכתיבה , ליזי דורון היא סופרת מתח וכזו כתיבתה כאן על נושא שאינו בלשי.
הדמויות על מורכבותןנפרשות לאט לאט וכל אחת מציגה את המטען שלה והרציונאל להתנהגותה.
אין בספר צודק ואשם אלא דמויות פגועות, כואבות ומנסות לחיות ולבנות.
ולמרות זאת אין כאן קינה של תשעה באב אלא מין יצר חיים חיובי.
הספר אינו מעיק אולם הוא מותיר רושם עצום הרבה זמן לאחר סיום הקריאה.
ספר חובה

בקורת על הספר
"ויום אחד עוד ניפגש" מאת - ליזי דורון

גיבורת הספר שהינה כיום סופרת כבת 55 לוקחת אותנו למחוזות ילדותה כאשר לאורך כל הספר מתחילתו ועד סופו היא מחפשת את האבא הנעלם שלה ואנו מבינים שכל האנשים מסביבה כולל האמא שלה מסתירים ממנה את האמת. ברור שהסופרת משתמשת באביה הנעלם כדי להכניס אותנו לנושא עמוק והוא ההתמודדות הקשה שעברה על הדור השני של ניצולי השואה.
אכן מדובר בבעייה רצינית וכואבת ולכן הספר בעיני הוא פיספוס מצַעֶר של הנושא
א. הדמויות המופיעות ופועלות בספר כולל חברותיה הצעירות של הגיבורה כולן אפורות מימיות ללא רגשות , שרק מדברות ומדברות בשפה פשוטה ודלה ביותר ודרך דיבורן ממש סתמי ללא כל עומק מחשבתי או כאב אמיתי , הדיבור מזוייף ומאוד גלותי. כל השמות והתיאורים המופיעים בספר גם הם על דרך ההגזמה כמו : קלאפטע, בעלגולה, חמור שתום עין של מייטק אלטע זאכן כל השטטל רודף אחרינו ועוד עוד וזאת למרות שרוב רובן של הילדות נולדו כמה שנים אחרי קום המדינה . הילדה עליזה מחפשת לאורך כל הספר את אביה ועקב כך אנו נכנסים למתח וסקרנות אולי הוא היה קאפו?, או אולי היה רוצח? האם היה הוא גנב? איזה מעשה רע הוא עשה? למה לא מספרים לילדה המסכנה את האמת מה הוא כבר עשה שאפילו אמה לא מעיזה לגלות לה את האמת. רק לאחר למעלה מ- 40 שנה כאשר הילדה הופכת להיות סופרת בעלת משפחה וילדים כאשר היא בת 55 רק אז מתגלה לה ולנו הקוראים אותו סוד נוראי = אביה היה בסך הכל חולה !!!
נשמע לכם הגיוני שאדם יחשב כנעלם לתקופה של 40 שנה ועוד בימינו אלה? אדם שיודעים את שמו ותאריך לידתו הופך להיות מיסתורי לתקופה כל כך ארוכה ? וכי היה מדובר באדם מיוחד שרק יד המקרה מצאה את קברו?? הספר הוא עלבון לאינטליגנציה הפשוטה ולצערי הוא לא משכנע!!!

חיה הלר

ספר זה הינו מעין סוג אוטוביגרפיה של המחברת,אחר חיפוש זהות האב שנעדר פיזית מחייה כילדה . המחברת מתארת הווי חיים שכונתית של משפחות ניצולי השואה על ילדיהם,סודות שקיימים ורוחשים ואינם מתגלים, רכילות מרושעת אחת על השניה ויחד עם זאת עזרה לזולת ללא סייג .אולם ליבו של הספר הינו בחיפוש זהותו של אב הסופרת שרק בבגרותה אחר מסע עקבי ולא עקבי ,מסחרר בהתפתליותיו, היא מגיעה לפתרון .והוא מפתיע וכואב ומחמיר את הלב .כמו כן אישיותה של האם אשר אף היא מסחררת בשכבותיה הרבות ובכל פעם נגלה פן חדש באישיותה לטוב ולרע .השלכות התנהגותיות ומחשבתיות של הדור השני והשלישי.
לספר יש שתי מגרעות : האחת: אופן כתיבתה הרזה של הסופרת גורע מחווית הקריאה .השנייה : ישנם משפטים מתליידים לאורך כל הספר ,אשר צריכים היו לרדת בעריכתו .
למרות זאת לקרוא את הספר היתה חוויה המשאירה את הקורא -מסוחרר, נדהם,ומרותק גם לאחר סיום הקריאה .

את ספרה הראשון של ליזי דורון, "למה לא באת לפני המלחמה", קראתי לפני כשבועיים והתלהבתי מאוד. ראיון עם הסופרת בעיתון רק גרם לי לרצות לקרוא את הספר הזה יותר. כשהשגתי אותו לבסוף, חיסלתי את הספרון מלא הרווחים ובעל הפרונט הגדול בכשעתיים.

הסיפור מסופר מנקודת מבטה של דורון, וכמו בספרה הראשון, גם כאן היא מספרת על חייה המוקדמים – אלא שהפעם הספר מזגזג בין ימינו לבין ישראל של שנות החמישים, שתושביה המבוגרים עדיין מלקקים את פצעי השואה. סגנון הכתיבה הסוחף של דורון מאפשר לקורא לא להתבלבל, אבל צריך להיות בפוקוס מלא כדי לא ללכת לאיבוד.

דורון חיה ללא אבא. מת? עזב מרצון? גר בארצות הברית? חולה במחלה סופנית? כנראה שכל התשובות נכונות בשביל דורון הילדה, שממציאה לה הרבה "אבאים" לפי מצבי רוחה. הדמויות של הקטעים מהעבר רובן משוגעות, מה שיוצר עולם די הזוי ואפילו סוריאליסטי במקצת. אותי התיאורים של המחשבות כילדה מול המציאות כבוגרת כבשו.

הקטעים שמסופרים בהווה מלאים בהומור שחור, בעיקר על החיים והמוות, שאותי אישית הצליח להצחיק. ליזי (עליזה, גלגול של אליזבת, כפי שמסתבר בספרה הראשון) מתחקה אחרי עברה כשהיא בשנות החמישים לחייה, ומגלה שהסוד היה קרוב אליה מתמיד. מדהימה במיוחד התמונה בסוף הספר, שפורסמה גם בעיתונות במסע יחסי הציבור לספר, שבו מצולמת דורון כילדה בחג פורים. מאחורי עץ מסתמנים תווי פניו של אביה.

מילה על הכריכה : הכריכה העדינה והיפהפייה נאמנה לתיאור בספר, והשם קולע (אם כי קצת סוחט דמעות לטעמי). מאוד אהבתי את התמונה, שעוצבה וגם צולמה על ידי עדה רוטנברג.

לסיום : ספר מרגש על העבר והווה, סוחף ורווי בהומור שחור. מומלץ, למרות אורכו הקצר מדי.



ויום אחד עוד ניפגש / ליזי דורון, הוצאת כתר, שנת הוצאה 2010, 188 עמודים.

את סגנון הכתיבה של ליזי דורון בספריה הקודמים אהבתי יותר. לוקח מעט זמן להכנס לספר, אך משלב מסויים הוא ממריא וסוחף, נוגע בנקודות רגישות של רבים מאתנו בני הדור השני לאו דווקא פולנים או בכלל ילדים להורים / הורים לילדים...
ליזי דורון מביאה כאן אוטוביוגרפיה בדרך מיוחדת בנגיעה לעתים מרומזת, לעתים מרחפת עם מעט הומור ולעתים חודרת וכואבת.
מתובל בלא מעט משפטים מעניינים, חכמים ומעוררי מחשבה.
מומלץ!