ביקורת ספרותית על חוקי הבית מאת ג'ודי פיקו
ספר בסדר

---

אני חייבת לציין שהתחילה להימאס עלי קצת התבנית הקבועה של ג'ודי פיקו. משהו בסגנון של- בוא ניצור סיטואציה חברתית מורכבת, רצוי עם דילמה מוסרית מסובכת, נכניס לסיפור עורך דין נחמד, ונתבל בכמה שיותר קטעים הגותיים-פילוסופיים על החיים.
זה כבר מרגיש ממוחזר ונדוש.
זו הסיבה העיקרית לכך שניסיתי כבר כמה ספרים של הסופרת (מאז "שומרת אחותי" המעולה), ולא סיימתי אותם.
את חוקי הבית דווקא הצלחתי לגמור (לא בנשימה עצורה אלא עם הרבה הפסקות באמצע), והוא די נחמד. הסוף אפילו מצליח קצת קצת להפתיע.
אבל - וכאן מגיע האבל הגדול - מאוד הפריע לי שהתיאור של ג'ייקוב כסובל מתסמונת אספרגר היה לא אמין בעליל.
הרגשות שלו תוארו כמורכבים מידי, דומים מידי לשל אדם ממוצע. אפילו אולי מורכבים יותר מהממוצע. היו פעמים שהוא אפילו הגיב ודיבר כמו בן נוער רגיל לחלוטין, וזה פשוט לא נשמע כמו תסמונת אספרגר (לא זוכרת בדיוק, היה משהו שהוא צעק על אמא שלו כשעשתה משהו- "...איך זה אמור לגרום לי להרגיש?". היו אפילו משפטים שאמר שהיתה בהם מעט ציניות, בעוד שהוא לא אמור להבין ציניות).
אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להתיימר לתיאור מדוייק של נקודת המבט והעולם הפנימי של אנשים הסובלים מתסמונת אספרגר (חוץ אולי ממישהו שמאובחן כבעל התסמונת...), ואני לא מומחית גדולה לתחום כדי לקבוע- זה אמור להראות ככה, זה לא אמור להראות ככה. אבל עדין- משהו בתיאור שהספר הזה הציג פשוט לא עבד.
הספר "המקרה המוזר של כלב בשעת לילה" הוא דוגמא לתיאור אמין יותר בעיני, תיאור שנשאר נאמן להגדרה של התסמונת באופן עקבי, ולא חורג ממנה רק כדי לגרום לנו להקשר יותר לדמות. מרוב מאמץ ליצור ספר אנושי ולעורר אמפתיה לקושי שבתסמונת כזו, פיקו ניסתה ליצור דמות קלה יותר להבנה, ובכך פספסה בעיני את העיקר.
אבל עדין, כמו שאמרתי, הספר די נחמד בסך הכל...

» ביקורות נוספות של אני =]
» ביקורות נוספות על חוקי הבית