ביקורת ספרותית על מודדים את העולם מאת דניאל קלמן
ספר טוב

---

זה קשה להיות חריג. תמיד הייתי החכם של הכיתה. "הגאון". זה לא קל. תמיד הייתי זה שהיה לו את כל התשובות, תמיד עניתי על הכול, ותמיד הגיע שלב בשיעור שהמורה הייתה נאנחת ואומרת "עוד מישהו חוץ מעומר יודע את התשובה?". כן,הייתי הילד הזה.
אם תשאלו אותי מאיפה זה הגיע, החוכמה הזאתי, אז לדעתי זה פשוט משהו נרכש. אני לא מאמין שאנחנו מחולקים לאנשים חכמים ולאנשים טיפשים. אני לא חושב שנולדים חכמים או נולדים טיפשים. ידע זה משהו נרכש, שמונע בעיקר מסקרנות. וסקרנות זה משהו שאף פעם לא היה חסר לי. תמיד הייתי מתעניין בדברים, ותחומי העניין שלי כיסו ביולוגיה, כימיה, ארכיאולוגיה, מוזיקה, ספרות ועוד ועוד. הייתי (ונשארתי) תולעת ספרים, שרק מחפשת פיסות מידע. לפעמים אני הולך ברחובות, קורא באינטרנט או בעיתונים, ואני נתקל בשמות או במושגים. ישר נדלק אצלי ניצוץ כזה, ואני מתחיל לחפש על זה. זה מין עקצוץ כזה, כמו עקיצת יתוש שרק מגרדת ומגרדת, ועד שאני לא אברר עד היסוד זה לא ירפה ממני.
אח שלי לעומת זאת גורס שחוכמה גלומה בכולנו, ואנשים טיפשים פשוט לא ממשים את הפוטנציאל שלהם. אני לא מסכים עם העמדה הזאתי, כי זאת הנחת יסוד פשוט מוזרה. זה בעצם לטעון שההבדל בין מישהו שנכשל ב3 יחידות מתמטיקה לבין מי שמסיים 5 יחידות מתמטיקה בהצטיינות זה שאחד ממצה את הפוטנציאל שלו והשני לו. וזה פשוט לא נכון. כי יש אנשים שמטבעם מתקשים במתמטיקה, ולהצליח בשלוש יחידות זה המקסימום שהם יוכלו להגיע.
ואמא שלי, אמא שלי בכלל טוענת שהחוכמה שלי ושל אחי מקורה בהשבחת גנים. וכך בדרך עקיפה אמא שלי מחמיאה לעצמה, היחידה מבין חמישה אחים שלמדה באוניברסיטה ובעלת שני תארים. ואולי זה גם דברים שקולטים בבית, כי גדלתי בבית בו ידע, חוכמה וסקרנות היו ערכים גבוהים.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שלהיות חכם זה לא כל כך קל. יש את העקצוץ המעצבן הזה שלא מרפה, זה להיות חריג בחברה (כי אף אחד לא אוהב את החכמולוג שיודע הכול, ותאמינו לי ששמעתי את זה כל כך הרבה פעמים) ולפעמים להיות בודד, כי כמעט כולם לא מצליחים להכיל אותי. הרבה פעמים אמרו לי שאני פשוט "יותר מדי". ובגלל זה למדתי למתן את עצמי. עם חברים אני משתדל לא לפטפט על ענייני הגות וספרות שלא מעניינים ילדים בגילי. אף אחד לא מתעניין בזה שראיתי דוקומנטרי שנטען בו שייתכן והצייר ורמיר השתמש באמצעים אופטיים כדי לצייר את ציוריו, או על הספר האחרון של אוסטן שקראתי. אנשים נורמלים פשוט לא מתעניינים בדברים כאלה, ובגלל זה למדתי לכסות את הדברים האלה. במקום זה אני אקשקש על הסרט החדש שיצא, או על המצב הבטחוני שנשאר תמיד נושא אקטואלי.

"מודדים את העולם" עוסק בשתי דמויות גאונות-גאוס המתמטיקאי (שזכור לרובנו מ"פעמון גאוס") והומבולדט (אל תרגישו רע אם לא שמעתם עליו עד עכשיו) חוקר הארצות. שני גרמנים חכמים, אפילו מאוד, שבשניהם נטוע יצר הסקרנות שלא מרפה. אצל הומבולדט, זה גורם לו לתור את העולם. הוא מגיע לדרום אמריקה ומתייר בה-נכנס למערות, חוקר צמחים ובעלי חיים, שט בנהרות ומסתכסך עם הילידים. גאוס לעומת זאת, שמוכתר בצעירותו כ"נסיך המתמטיקה", רכון תחת דפים וכותב מחקרים מתמטיים ולאחר מכן גם משתקע באסטרונומיה ומגנטיות. שני החוקרים הללו נפגשים בשלב מסוים בחייהם, אחרי שהגיעו לתגליות משמעותיות. בהתחלה הם לא מסתדרים, אבל לאט לאט הם מבינים שמדובר בשני צדדים של אותו המטבע. שניהם רוצים למדוד את העולם, לכמת אותו מדידה אחר מדידה. שניהם זוכים לתהילה, שלמרבה הפלא מכבידה עליהם ומונעת מהם להמשיך בעבודתם. הם נאלצים להיגרר לקבלות פנים ומפגשים עם נסיכים ומלכים, במקום לתור את השטח או לחשוב על נוסחאות חדשות.

הספר היה יכול להיות משעמם מאוד. הרי מדובר על מתמטיקאים גרמני וחוקר ארצות גרמני, ובמבט ראשון זה היה נראה כמו נפילה בטוחה. אבל דניאל קלמן הצליח איכשהו להפוך את זה לספר משעשע וחביב, שהוא סוג של שיר הלל לסקרנות. אפילו שייתכן וחלק מהעובדות בספר כופפו מעט (אף פעם אי אפשר לדעת), הכול נעשה בחינניות כזו שהספר נקרא יחסית מהר.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על מודדים את העולם