בשבוע שעבר הכריזו מדעני נאס"א על גילוי מערכת חדשה של כוכבי לכת, מחוץ למערכת השמש שלנו. כל העולם האסטרונומי געש משמחה. אף אחד לא ראה אפילו את קצה קצהו של אחד מכוכבי הלכת האלה, אבל מספיק שאנשי נאס"א דיברו - והנה הוכחה לקיומו של עולם חדש. לעומת זה אם כמה אנשים ידווחו, מכל מיני מקומות בעולם, על הבחנה ברוח רפאים, הכל יפרצו בצחוק על השטות הזאת בלי להתחשב בכמות הלא מבוטלת של האנשים המדווחים על תצפיות מהסוג הזה. בשוויץ נשפכים מיליוני דולרים על פרוייקט הזוי שמטרתו למצוא את הרכיב הראשוני של כדור הארץ. המדענים עצמם מכנים את זה "החלקיק של אלוהים" ולמעשה אין להם מושג מה מטרתו של מציאת הרכיב הזה. אבל אם מאות אסטרולוגים בכל רחבי העולם יגידו לכם, למשל, שהאנרגיה של כוכב מאדים משפיעה על בני האדם ובכלל על כוכב הלכת שלנו - יפרצו המדענים בצחוק, ובעקבות זה חלק נכבד באוכלוסיה יגיד מיד, בלי שום ידע בנושא, שמדובר בשטויות. בקיצור, נראה לי שאם הקהילה המדעית הכתירה אותך כמדען - אין לך בעיה לזכות בהכרה גם אם אתה מכריז על שום דבר, בעצם, ואיכשהו מוכיח שגם כלום זה משהו.
ב'מודדים את העולם' מספר הסופר בחדווה יתרה על שני מדענים שהוכיחו את תגליותיהם. האחד מתמטיקאי, קרל פרידריך גאוס, והשני ביוגיאוגרף, אלכסנדר פון הומבולדט. להם גם נוספים לואי ז'אק דאגר, מאבות הצילום, ועוד כמה מדענים שההיסטוריה רשמה אותם אבל לא ממש זוכרת אותם עם התקדמות המדע. הספר בעצם נוגע בעובדה שמאחורי תגליות המדענים יש בני אדם על כל יתרונותיהם וחולשותיהם. על עולמם האישי ועל מלחמתם בממסד.
זה לא ספר מדע - זה ספר על אהבה למדע ולכל מה שסובב אותו. המדע כאן נראה כמו חוויה אחת גדולה ויפה. ומכאן שהוא מומלץ לכל חובב מדע שלא לוקח את החיים ברצינות יתרה, ומתאים בעיקר לגיל הצעיר, לגיל שעוד מלא באופטימיות על שמדענים אף פעם לא יכשילו מדענים אחרים - רק בשם המדע.

אלכסנדר פון הומבולדט וקרל פרידריך גאוס.

שני מדענים ענקים שחיו בגרמניה של סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19.

האחד חוקר ארצות, חוקר טבע, אבי הגאוגרפיה המודרנית. תרם רבות לבוטניקה, לזואולוגיה ולתחומי מדע רבים אחרים. זרם הומבולדט, שלחופי אמריקה הדרומית קרוי על שמו.

השני היה מתמטיקאי, פיזיקאי ואסטרונום, מגדולי המתמטיקאים בכל הזמנים. גאוס תרם רבות בתחומי האלגברה, תורת המספרים, אנליזה מתמטית, סטטיסטיקה, גאומטריה דיפרנציאלית, גאודזיה, תורת הכבידה, תורת החשמל והמגנטיות, אסטרונומיה, אופטיקה ועוד. המגנום אופוס שלו, "מחקרים אריתמטיים" נחשב ליצירה המכוננת של תורת המספרים המודרנית, ונודעה לה השפעה כבירה על התפתחות הדיסציפלינות המתמטיות הטהורות בשתי המאות שחלפו מאז פרסומה. גאוס מכונה לעיתים קרובות בספרות המתמטית "נסיך המתמטיקאים" ו"גדול המתמטיקאים מאז ימי קדם", בשל השפעתו יוצאת הדופן בתחומים רבים של המתמטיקה והמדע.

שני החוקרים מדדו את העולם, כל אחד בדרכו ובשיטותיו. הומבולדט עוזב את גרמניה כדי למדוד את העולם, ונודד בדרום אמריקה הרחוקה, נתקל במפלצות ימיות ובקניבלים, צולח נהרות, מעפיל לפסגות מושלגות, זוחל במחילות, מסתער על הרי געש. גאוס שונה ממנו לחלוטין באופי, בהתנהגות. הוא ספון בחדרו, בוחן את העולם מבעד לטלסקופ, בעיני המתמטיקה והשכל הישר. הומבולדט הוא הרפתקן נמרץ שלא יכול עם נשים. גאוס עצל, מדושן עונג עצמי, זועף, ובלי נשים חייו אינם חיים. השניים נפגשו בברלין בכנס מדעי בשנת 1828.

הרומן מספר את סיפור חייהם, שבו דמיון ובדיה מעורבים עם האמת ההיסטורית. כתיבה יפה עם הומור דק. מבחינות אלה זה הזכיר לי את כתיבתו של אסף ענברי. גאוס והומבולדט מדברים על עצמם בספר בגוף שלישי. המחבר מציג את הדמויות האלה, האפרוריות כביכול, כבני אדם - מהוללים וגם נלעגים.

יש הרבה אנשים מפורסמים ממפעם שכל אחד מהם המציא איזה משהו כמו בל מהטלפון או פיתגורס מהמשולש שלו או זה שהמציא את המכסה של הביוב (שהוא דוקא לא מפורסם ולא הצלחתי למצוא איך היה השם שלו). בכל מקרה אלה אנשים שהיה להם האומץ להגיד או לעשות משהו שאף אחד קודם לא עשה ואני בטוח היו הרבה שאמרו עליהם איזה שטויות הם עושים או מדברים ובכל זאת הם עשו. אבל אנחנו היום חיים איפה שאנחנו לא רק בגלל האנשים האלה. הרבה זה בגלל כל האלה שטעו יעני שגם אמרו דברים שאף אחד מלפניהם לא אמר אבל שיצא שזה באמת לא נכון. אני חושב האומץ שלהם לא פחות חשוב משל אלה שצדקו שאם לא היו הרבה אנשים עם האומץ הזה אז גם האחד שצדק אולי לא היה פותח את הפה שלו מרוב הפחד.

הספר הזה מספר על שני אנשים שהיו מפורסמים בהמצאות שלהם. אחד קראו לו גאוס והוא המציא הרבה דברים במתימטיקה וגם בפיזיקה ובעוד דברים והשני קראו לו הומבולדט שהיה חוקר ארצות (ושאני לא שמעתי את השם שלו עד שלקחתי ליד את הספר). אני חושב שהוא מראה עם האנשים האלה שלא קשור איזה בנאדם אתה לאיזה ממציא שאתה יעני אתה יכול להיות בנאדם קטן או גדול יעני קמצן או לארג' וצנוע או שופוני ואחד עם לב או רשע וכל אחד מאלה לא קשור לזה שאתה ממציא. שני האנשים האלה הם ממש לא אותו הדבר חוץ מזה ששניהם יש להם המחשבות שלהם שבשבילם הם לא צריכים להסתמך על מחשבות של אנשים אחרים והם מעצמם יודעים מה שנכון.

ועם כל זה עוד דבר שהספר מראה לך זה שלא חשוב אם אתה גאון הכי הכי בעולם. בעוד מאה שנה כל ילד ידע את מה שאתה יודע בכלל בלי שיתאמץ וגם ידע הרבה יותר ממך יעני אנחנו בסך הכל נקודה קטנה וכל אחד שחושב על עצמו שהשמש זורחת מאיפה שאומרים אצלו יכול לעשות ברקס רגע ולהסתכל ככה על העולם ויבין מה בדיוק הגודל שלו. אני חייב להגיד שאני רואה את זה אפילו עכשיו שיש לי חבר עליו השלום שהיה לו בדיוק המחלה שיש לי לפני בערך שש שנים ולא היה אז התרופות שיש עכשיו וכל הזמן עובר לי בראש המזל שיש לי וגם אני שמח מתי שאני חושב על המזל שיהיה לאלה שיהיה להם המחלה הזאת בעוד כמה שנים ובכלל יקחו כדורים כמו אנטיביוטיקה כמה ימים והכל יעבור להם.

אני לא נותן לו הרבה כוכבים כי בסך הכל הוא היה נחמד אבל לא לקח את עצמו ברצינות אז גם אני לא לוקח אותו יותר מידי ברצינות.

זה קשה להיות חריג. תמיד הייתי החכם של הכיתה. "הגאון". זה לא קל. תמיד הייתי זה שהיה לו את כל התשובות, תמיד עניתי על הכול, ותמיד הגיע שלב בשיעור שהמורה הייתה נאנחת ואומרת "עוד מישהו חוץ מעומר יודע את התשובה?". כן,הייתי הילד הזה.
אם תשאלו אותי מאיפה זה הגיע, החוכמה הזאתי, אז לדעתי זה פשוט משהו נרכש. אני לא מאמין שאנחנו מחולקים לאנשים חכמים ולאנשים טיפשים. אני לא חושב שנולדים חכמים או נולדים טיפשים. ידע זה משהו נרכש, שמונע בעיקר מסקרנות. וסקרנות זה משהו שאף פעם לא היה חסר לי. תמיד הייתי מתעניין בדברים, ותחומי העניין שלי כיסו ביולוגיה, כימיה, ארכיאולוגיה, מוזיקה, ספרות ועוד ועוד. הייתי (ונשארתי) תולעת ספרים, שרק מחפשת פיסות מידע. לפעמים אני הולך ברחובות, קורא באינטרנט או בעיתונים, ואני נתקל בשמות או במושגים. ישר נדלק אצלי ניצוץ כזה, ואני מתחיל לחפש על זה. זה מין עקצוץ כזה, כמו עקיצת יתוש שרק מגרדת ומגרדת, ועד שאני לא אברר עד היסוד זה לא ירפה ממני.
אח שלי לעומת זאת גורס שחוכמה גלומה בכולנו, ואנשים טיפשים פשוט לא ממשים את הפוטנציאל שלהם. אני לא מסכים עם העמדה הזאתי, כי זאת הנחת יסוד פשוט מוזרה. זה בעצם לטעון שההבדל בין מישהו שנכשל ב3 יחידות מתמטיקה לבין מי שמסיים 5 יחידות מתמטיקה בהצטיינות זה שאחד ממצה את הפוטנציאל שלו והשני לו. וזה פשוט לא נכון. כי יש אנשים שמטבעם מתקשים במתמטיקה, ולהצליח בשלוש יחידות זה המקסימום שהם יוכלו להגיע.
ואמא שלי, אמא שלי בכלל טוענת שהחוכמה שלי ושל אחי מקורה בהשבחת גנים. וכך בדרך עקיפה אמא שלי מחמיאה לעצמה, היחידה מבין חמישה אחים שלמדה באוניברסיטה ובעלת שני תארים. ואולי זה גם דברים שקולטים בבית, כי גדלתי בבית בו ידע, חוכמה וסקרנות היו ערכים גבוהים.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שלהיות חכם זה לא כל כך קל. יש את העקצוץ המעצבן הזה שלא מרפה, זה להיות חריג בחברה (כי אף אחד לא אוהב את החכמולוג שיודע הכול, ותאמינו לי ששמעתי את זה כל כך הרבה פעמים) ולפעמים להיות בודד, כי כמעט כולם לא מצליחים להכיל אותי. הרבה פעמים אמרו לי שאני פשוט "יותר מדי". ובגלל זה למדתי למתן את עצמי. עם חברים אני משתדל לא לפטפט על ענייני הגות וספרות שלא מעניינים ילדים בגילי. אף אחד לא מתעניין בזה שראיתי דוקומנטרי שנטען בו שייתכן והצייר ורמיר השתמש באמצעים אופטיים כדי לצייר את ציוריו, או על הספר האחרון של אוסטן שקראתי. אנשים נורמלים פשוט לא מתעניינים בדברים כאלה, ובגלל זה למדתי לכסות את הדברים האלה. במקום זה אני אקשקש על הסרט החדש שיצא, או על המצב הבטחוני שנשאר תמיד נושא אקטואלי.

"מודדים את העולם" עוסק בשתי דמויות גאונות-גאוס המתמטיקאי (שזכור לרובנו מ"פעמון גאוס") והומבולדט (אל תרגישו רע אם לא שמעתם עליו עד עכשיו) חוקר הארצות. שני גרמנים חכמים, אפילו מאוד, שבשניהם נטוע יצר הסקרנות שלא מרפה. אצל הומבולדט, זה גורם לו לתור את העולם. הוא מגיע לדרום אמריקה ומתייר בה-נכנס למערות, חוקר צמחים ובעלי חיים, שט בנהרות ומסתכסך עם הילידים. גאוס לעומת זאת, שמוכתר בצעירותו כ"נסיך המתמטיקה", רכון תחת דפים וכותב מחקרים מתמטיים ולאחר מכן גם משתקע באסטרונומיה ומגנטיות. שני החוקרים הללו נפגשים בשלב מסוים בחייהם, אחרי שהגיעו לתגליות משמעותיות. בהתחלה הם לא מסתדרים, אבל לאט לאט הם מבינים שמדובר בשני צדדים של אותו המטבע. שניהם רוצים למדוד את העולם, לכמת אותו מדידה אחר מדידה. שניהם זוכים לתהילה, שלמרבה הפלא מכבידה עליהם ומונעת מהם להמשיך בעבודתם. הם נאלצים להיגרר לקבלות פנים ומפגשים עם נסיכים ומלכים, במקום לתור את השטח או לחשוב על נוסחאות חדשות.

הספר היה יכול להיות משעמם מאוד. הרי מדובר על מתמטיקאים גרמני וחוקר ארצות גרמני, ובמבט ראשון זה היה נראה כמו נפילה בטוחה. אבל דניאל קלמן הצליח איכשהו להפוך את זה לספר משעשע וחביב, שהוא סוג של שיר הלל לסקרנות. אפילו שייתכן וחלק מהעובדות בספר כופפו מעט (אף פעם אי אפשר לדעת), הכול נעשה בחינניות כזו שהספר נקרא יחסית מהר.

אם יש לכם ילדים בגיל תיכון, ואתם רוצים לעודד אותם להיות מדענים או לעסוק במחקר מכל סוג שהוא - תנו להם לקרוא את הספר הנהדר הזה. הרפתקה מרגשת, חובקת עולם, שכתובה בהומור ובהנאה גדולה. ומה שמדהים עוד יותר, זה שהסופר שכתב אותו הוא צעיר שנולד רק ב- 1975! חוצפה...

הספר נחמד - לא יותר מזה.

הכתיבה קופצנית מדי ולכן ישנם קטעים שקצת קשה לעקוב. התחושה היא שיש הרבה שמות והרבה פרטים ואם לא ממש מרוכזים בספר, אזי קשה מאוד להבין מה מתרחש או מה היה.

עם זאת, הספר מעניין מבחינה היסטורית. אהבתי איך שגאוס רואה את העולם עוד 200 שנה (שזה פחות או יותר היום) - למשל הוא תיאר איך בטח עוד כמה שנים יהיו אנשים שהמקצוע שלהם הוא לטפל בשיניים (רופא שיניים). גם אהבתי את תיאורי המסעות של הומבולדט כשהצלחתי לעקוב.

לסיכום - הספר נחמד. לא חובה לקריאה ויחד עם זאת קצת מרענן.

לא ברור מה אמת ומה לא אמת בספר הזה. רומן בהומור בטעם רע המולבש על שני אנשי מדע מהמובילים בעולם, גאוס המתמטיקאי והומבולדט החוקר הגיאוגרפי. השילוב הזה של רצינות מדעית והבלים רומנטיים דמיוניים לא ממש מתחבר לכדי יצירה משמעותית אלא אוסף מבולגן של ממבו ג'מבו למרות הקריאה הדי שוטפת.

מעשיר מדעית, משעמם ספרותית...