חתולה לבנה.
מפעילי הקללות #1.
הולי בלק.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה לא תכיל ספויילרים רבים, אבל אם כן אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי.}



ז'אנר: Young Adult, פנטזיה (פאראנורמלית, פנטזיה עירונית, קסם).


❄ ❄ ❄

אז דבר ראשון:
שלומות לכם יצורים חיים שבטח לא ידעו שאני עדיין חייה ונושמת.
עבר הרבה זמן מאז שנכנסתי לאתר, שלא לדבר על הפעם האחרונה שכתבתי בה ביקורת.
לא להאמין שלעשות בוק-ריפורט לאנגלית יגרום לי לחזור ולכתוב פה. (תודה משימה מספר 2)

אז עכשיו אחרי שאמרתי לכם שלום, ורובכם בטח לא יודעים מי אני (אני לגמרי בסדר עם זה, אני לא יצור מוכר במיוחד ^^) - ניגש לביקורת החמדמדה שלי XD

❄ ❄ ❄

איפה כדאי לי להתחיל?
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם בספר הזה.
ובכל זאת, אני חושבת שאני אבחר להתחיל בדבר הבולט ביותר לכל מי שרק ראה את הספר – השם שלו. "חתולה לבנה" זה לא שם של ספר שהיה מושך אותי בדרך כלל, שלא לדבר על זה שלא היה לי שמץ של מושג איך הולכת להתנהל עלילה של ספר עם שם כמו זה. אבל כמו שלא שופטים אדם לפי השם שלו, ככה גם לא שופטים ספר לפי השם שלו, או הכריכה שלו, או כל דבר שלא כולל את קריאת הספר עצמו למען האמת.

אז כמו כל יצור חי אוהב ספרים שנכנס לחנות ספרים ומחפש את ההרפתקה הבאה שלו – הרמתי את הספר וקראתי את התקציר שלו.
"קאסל הוא נער יוצא דופן במשפחה של יוצאי דופן", ככה מתחיל התקציר, ואין דרך אחרת לתאר כמה יוצא דופן קאסל בכל מובן אפשרי.

הסיפור מגולל את סיפורו של קאסל שארפ. נער בן 17 שלומד בפנימייה של ילדים שרובם עשירים, אבל הסיפור שלנו לא עוסק בפנימייה הזו.
הוא עוסק בקאסל ובחייו היחודיים.
קאסל הוא בן למשפחת מפעילי קללות. מפעילי הקללות נחשבים לפושעים, שכן במגע יד הם מסוגלים להשפיע על מי שהם נגעו בו, אם זה במזל שלו, השפעה על הזיכרון שלו או אפילו על הרגשות שלו – והפעלת קללות נחשבת לא חוקית, ולכן מפעילי הקללות לרוב נמצאים במשפחות פשע מובילות משלהם.
לרוב היכולת להיות מפעיל קללות עוברת בגנטיקה, אבל כנראה שמגע הקסם לא הגיע אל קאסל. הוא היחיד במשפחה שלו שאין לו את היכולת הזו. ובנוסף לכך, הוא לא יודע הרבה על החיים של מפעילי הקללות שכן משפחתו לא משתפת אותו בכך.

הספר נפתח כשקאסל נמצא על גג המעונות שלו. הוא לא יודע איך הוא הגיע לשם ואין לו שום רעיון איך הוא יורד משם. לאחר כמה זמן הוא מצליח להיזכר איך הוא הגיע לשם, והוא מבין שהוא כנראה הלך מתוך שינה כפי שקרה לו שהיה ילד קטן. הוא הגיע לשם בעקבות חתולה לבנה שהגיעה אליו בחלום.
לאחר שמורידים את קאסל מהגג הוא מגיע אל משרד המנהל ושם מודיעים לו שעד שהוא לא מביא אישור מרופא שהוא בסדר ולא ילך שוב מתוך שינה הוא לא יכול לחזור ללמוד בבית ספר. קאסל ממש לא נרגש לחזור הביתה, ומתכנן לעשות תרגיל קטן כדי לחזור לבית הספר כמה שיותר מוקדם.
קאסל נאלץ לחזור לחייו עם משפחתו, אבל נראה שמאז שהתעורר על גג המעונות חייו רק הולכים להסתבך. בביתו של אחיו הגדול פיליפ, שגר יחד עם אישתו ובנם התינוק, הוא מרגיש לא רצוי. ובנוסף לכך, הדברים רק מתחילים להיות לו חשודים יותר ויותר החל מאותו הלילה.

אני לא אספר יותר מידי את העלילה והאירועים שקורים כעת בחייו של קאסל, כי חבל שאני אהרוס לכם קריאה של ספר שכזה.
עם זאת, אני אגיד את הדברים הבאים:

חייו של קאסל מסתבכים יותר. הוא ממשיך לחלום חלומות מוזרים על החתולה הלבנה ואף נתקל באחת. הוא הולך שוב מתוך שינה ונראה שיש משהו שנותן לו רמזים לגביי החיים שלו. קאסל לא מרגיש בטוח במשפחה שלו. כולם משקרים לו ומסתרים ממנו דברים, כפי שתמיד הסתירו ממנו כי הוא לא מפעיל כמותם, ולאט לאט קאסל מבין שמשפחתו שיקרה לו כל חייו, והוא נחוש לגלות את האמת. הוא לא יודע מה לא בסדר עם הכל ואיך כל החלקים הקטנים מתחברים, אבל הוא בטוח שזה קשור איכשהו אליו ולחתולה הלבנה.
הוא מקריב חלקים קטנים מעצמו בשביל להיעזר באחרים. הוא מגלה שלא רק שהמשפחה שלו שקרה לו לגביה ולגביי חייהם, אלא הוא מגלה שהוא לא מה שאמרו לו. הוא מגלה סודות על עצמו. שקרים שגרמו לו לחיות באשמה וצער כל חייו. קאסל מגלה יותר יותר דברים על עצמו ועל החיים שסביבו ככול שהוא מצליח לחבר את הנקודות. והכי חשוב, הוא מבין שהוא בורג קטנטן במזימות שהתרחשו במהלך השנים. הוא נחוש לחשוף את הכל ולהגן על החשובים לו בתהליך. קאסל משקר ומרמה כדי שהמזימה שלו לחשוף את הקנוניה תעבוד.
חייו של קאסל משתנים מקצה לקצה. הוא מתחיל להבין שהוא הרגיש לא שייך ומיוחד מסיבה מסויימת. הוא יודע שהוא לא אדם טוב, הוא לא מתכוון להיות גם, אבל הוא יודע שיש דברים שצריך לעשות. גם אם זה יפגע בו או במשפחה שלו.
קאסל מושפע לאורך כל הספר מהסביבה שלו ובעיקר מהמשפחה שלו, שמנסה שהדברים יסתדרו לטובתם, גם אם זה כולל לשקר לו ולגרום לו להרגיש אשמה במשך שנים. אך למרות כל זה, קאסל מצליח להסתדר ולמצוא דרכים לסדר את הדברים. הוא מגלה מי הוא ומצליח לעבור את כל השקרים שסיפרו לו במהלך השנים ולמצוא את הדרך שלו מחדש.
והדרך חזרה לעצמך זה הדבר הכי חשוב, לא ככה?

❄ ❄ ❄

דמויות הן משהו שמרכיב את הסיפור עצמו. בכל ספר בכל סיפור בכל עולם. כי בלי הדמויות זה כמו ספר בלי מילים. כל דמות מורכבת מעולם שלם משל עצמה, חיים ואישיות שמזיזה את העלילה קדימה. וכמו בכל סיפור, גם הדמויות פה משמשות להרכבת העלילה.

- קאסל הוא הדמות המספרת של הסיפור. הוא נער יוצא דופן במשפחה יוצאת דופן, הוא לא כמו כולם והוא יודע את זה. אבל בכל זאת הוא מרגיש שמשהו משונה בו, מעבר לרמה הרגילה. קאסל לא מרגיש שייך באף מסגרת – בית ספר, משפחה, חברויות. הוא נער שמזייף לרוב את מי שהוא. קאסל אמן רמאות ותחבולה ושקרן דיי טוב. הוא מנצל את הכישורים הללו כדי להסתדר ולשנות את הכל לטובתו. בבית הספר הוא בנה לעצמו מוניטין, והוא משתמש בכישורים שלו כדי לשרוד שם. ובנוסף להכל – קאסל סוחב איתו רגשות אשמה חזקים מלפני שנים.
- פיליפ הוא אחיו הבכור של קאסל. הוא נשוי למאורה ויש להם תינוק קטן יחד. לקאסל יש בעיקר את התחושה מאחיו שהוא לא מחבב אותו ולא אוהב את העובדה שהוא נמצא קרוב למשפחתו. פיליפ הוא חברו הטוב ביותר של אנטון ולמעשה עושה הכל עברו, ובתמורה הוא מקבל כסף ומעמד שעוזר לו ולמשפחתו. קאסל גם מקבל את התחושה שמשהו לא בסדר בביתו של פיליפ – מאורה מתנהגת מוזר והדברים מתנהלים מוזר עם פיליפ.
- בארון הוא אחיו השני של קאסל, שלומד משפטים בפרינסטון. קאסל מחבב יותר את בארון ותמיד רצה להיות כמוהו. אך במהלך הסיפור קאסל מגלה שבארון הוא לא מי שהוא חשב. הוא מתנהג שונה וקאסל חושד שמשהו קורה איתו, לאט לאט הוא מבין שפיליפ הוא לא היחיד שהדברים מנהלים איתו מוזר.
- דסי סינגר, סבו של קאסל. זקן דעתן שאוהב לדבר ולספר דברים. קאסל בילדותו היה נוהג ללכת לבית של הסבים שלו ולבלות שם את הקיץ יחד עם אחיו. וכעת סבא שלו לוקח אותו אל הבית הישן של המשפחה והשניים מנקים אותו יחד. קאסל לא מספר לסבא שלו דברים, ונראה שהזקן חושב שקאסל הוא חכמולוג קטן.
- אמא של קאסל – לא אומרים עליה הרבה בתחילת הסיפור. אך עם הזמן מבינים שאמא של קאסל לא הכי יציבה נפשית. דיי מהר נאמר לנו איפה היא נמצאת ולמה היא נמצאת שם. מקאסל ואחיו מבינים לאט לאט שאמא שלהם מתערבת לרוב בעיניינים שלהם וברגע שהיא תחזור הביתה היא תחזור לפקח על הכל, כפי שהיה כשהיו ילדים.
- זכרוב הוא ראש משפחת הפשע אליה בני משפחת שארפ קשורים. ביתו לילה נעלמה לפני שנים ובלי יותר מידי ספויילרים נראה שבני משפחת שארפ יודעים בדיוק מה קרה לה. זכרוב מחפש את ביתו כל השנים וחושד אף באישתו שהיא מסתירה את ביתו ממנו.
- אנטון הוא האחיין של זכרוב וכעת היורש לזכרוב, והבוס למעשה של פיליפ מעבר לעובדה שהם חברי ילדות. נראה שאנטון לא בדיוק מרוצה מהמצב בו הוא נמצא והוא יעשה הכל כדי לצאת ממנו.
- סם, דנקה ואודרי – שלוש דמויות מרכזיות מחייו של קאסל בבית הספר.
סם הוא השותף של קאסל לחדר, עליו הוא נאלץ לסמוך כאשר הוא מושעה מהפניימיה באופן זמני.
על שלושת הדמויות האלו אנו לומדים יותר במהלך הספר, ואני לא אהרוס לכם יותר מידי בכך שאספר לך איך הם קשורים לעלילה של הספר.

בספר הזה בניגוד לספרים אחרים אין הרבה תיאור על המראה של הדמויות דבר שמאוד מקל על הדמיון לתאר לך אותם בדרך שבה אתה רוצה. הדבר היחיד שיש בספר הזה הוא העובדה שלכל דמות יש בסיס אחד והדמות לא שטוחה וחסרת אופי, כל דמות בעלת מאפיין ייחודי שמשפיע בדרך כלשהי על הסיפור והעלילה.

❄ ❄ ❄

האירועים המרכזיים בספר למעשה בנויים מכל החלקים הקטנים ביותר של הספר. אין חלק אחד שלא בונה את העלילה. כל חלק בספר משמש לבנייה נוספת ונותן דברים נוספים שמובהרים יותר ויותר באירועים הגדולים והמשמעותיים יותר בספר. לדעתי זה דבר שמשפיע בצורה מדהימה על הקריאה, משאיר עניין ודואג שאף פרט לא ישאר באוויר.
המערכות יחסים השונות שנבנות ונשברות בספר אף הן תורמות לעלילה ודמויות ולסוף הפתוח ביותר שהולי בלק סיפקה לנו.
סוף שאם יורשה לי לומר גורם לי להתעבצבן מאוד על כך שאין לי את הספר הבא, כי אני בהחלט רוצה לדעת איך חייו של קאסל שארפ ממשיכים מהנקודה שבה הם נעצרו כעת על הדפים.


אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להוסיף לביקורת הזו כדי לתת לכם קמצוץ קטן ממה שהספר הזה מכיל.
העלילה זורמת ולא נמתחת יותר מידי. המתח והרמזים פזורים לאורך כל הספר במקומות הנכונים ואין משהו שלא נתפר בצורה מדוייקת. אתה בתור הקורא בסופו של דבר יודע הכל בדיוק כמו קאסל, דבר שמוסיף לדעתי לסיפור וגורם לך להיכנס יותר לעלילה וגורם לך להיות חלק ממנה.
זה בהחלט לא ספר שאני הורדתי ממנו את הידיים לפני שסיימתי אותו.

❄ ❄ ❄

אחד הדברים הכי משפיעים בספר לדעתי זה המשפט האחרון שמסיים את הספר: (אתם יכולים לקרוא אותו, הוא לא ספויילר של ממש).
"קורבנות שוכחים בכל פעם שמשהו נראה טוב מכדי שיהיה אמיתי, זו רמאות."
גם אני וגם אתם קורבנות לדברים כל יום. לשקר של מישהו, לחיבה מזוייפת של מישהו, ובעצם לחיים שם בחוץ למעשה.
אבל אל תשכחו שיש לכם השפעה על האם אתם קורבנות או לא.
תסתכלו טיפה יותר טוב קדימה, תביטו בעיניים של מי שאתם מדברים איתו, אל תתנו לחיים לייאש אותכם.
והכי חשוב אל תחשבו שאתם יכולים לקבל דברים חינם, צריך לעבוד כדי לא להיות קורבן. אתם תקבלו את מה שמגיע לכם, לא את מה שלא, אל תקחו משהו שלא שלכם.
קורבנות בוחרים להיות קורבנות.
והאם אתם באמת רוצים להיות קורבן?

❄ ❄ ❄

קאסל מתאר לפני המשפט המצוטט פה למעלה מספר מצבים, שבין היתר מתארים גם אותו ואת חייו בסוף הספר.
וזה בנוסף לכל האופי של קאסל שנגלה אליי במהלך הסיפור גרם לי לחשוב הרבה. על אנשים על החיים על דברים שאני רואה כל יום ולא מגיבה אליהם אף פעם.
ואף, קאסל של תחילת הסיפור הזכיר לי במובן מסויים מישהו שאני מכירה:
קאסל משקר כדי להתקבל ולהתחבר, הוא בונה לעצמו אישיות לפי המקום והאנשים שהוא נמצא בחברתם. הוא מסתמך על השקרים והרמאויות שלו כדי לשרוד. הוא לא בוטח באף אחד ואין לו את האדם הזה שהוא סומך עליו ויכול להיות איתו מי שהוא באמת. הוא לא מרגיש שייך, ולרוב זה קורה לדעתי כי אין לו את הסביבה הזו שהוא יכול להיות פתוח וחופשי, בלי שקרים בלי מסכות.
גם קאסל וגם אותו אדם שאני מכירה משתנים ומשנים את עצמם במהלך הזמן.
אבל אני יכולה להגיד באופן דיי נחרץ שהם לא היחידים שמתנהגים ככה.
ואם אתם מתנהגים ככה, אז אולי כדי שתסתכלו על האנשים שסביבכם, על החברים שסביבכם, אלו שאוהבים אותכם ודואגים לכם. אולי מישהו שם רק מחכה שתפתחו אליו והוא יעזור לכם. אני יודעת שכל אחד צריך את המישהו הזה שהוא סומך עליו שאיתו הוא אמיתי והכי כנה, שאיתו הוא מרגיש הכי שייך בעולם.

והמלצה ממני אליכם: אל תתנו לשקרים, מסכות ורמאויות לנהל לכם את החיים. להיות אתם יביא לכם הרבה יותר אושר ורוגע.

❄ ❄ ❄

אז מה אני ממליצה על הספר בעצם?
איך אני מסכמת את הספר?
ובכן, אני מסכמת את זה כספר ששווה לקרוא. העלילה, הדמויות, הסיפור, המסרים – כל דבר קטן בספר הזה מספק ריגוש קטן ללב ומוח. הכל בנוי בצורה ברורה וחלקה. הפאזל שנבנה בסוף לגמריי שווה את הקריאה ואת השאיבה לספר.
הולי בלק, אני בהחלט יכולה להגיד שאת כותבת מופלאה שהמוח היצירותי והמדהים שלה עוד יפיק הרבה ספרים טובים. אבל בעיקר את ההמשך של הספר הזה, כי אני ממש חייבת את המשך של הספר הזה.



❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

הגל החמישי.
#1.
ריק יאנסי.
ארבעה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}






❄ ❄ ❄

מי שהיה בכנס נוער קורא האחרון ונשאר עד ההרצאה האחרונה שמע אולי משפט בסגנון הזה:
"יכול להיות שאהבת ספר באותה השנייה, מישהו התחבר/אהב ספר באותו הרגע, רק בגלל שזה התחבר אליו באותו הרגע."

אז כן, שמתי לב לזה הרבה בזמן האחרון.
אנשים שואלים אותי על ספרים שאני ממליצה להם, ואני חושבת אילו ספרים השאירו בי חותם טוב ומשמעותי מספיק כדי שאני אמליץ אליהם לאדם המתאים. וגיליתי שהם לא רבים כל כך.
עברתי לפני זמן לא רב על הספרים והרשימות שהענקתי להם חמישה כוכבים או את התואר "ספרים מדהימים שקראתי", ואם לומר את האמת, אחרי שקראתי ספרים מסויימים אחרים, חצי מהספרים שהיו במקומות האלה כבר לא צריכים להיות שם. אז תיקנתי את העוול.
אבל לא תיקנתי אותו באופן משמעותי, לדוגמא, היו ספרים שזכרתי שהם גרמו לי להרגיש משהו באותו הרגע שקראתי אותם, גם אם אני הילדותית שלא ידעה עדיין ספר טוב מהו היא זאת שחוותה את זה. הרגשתי את הצורך להשאיר חלק מהם באותו מעמד ולא להוריד אותם באופן משמעותי. כי אהבתי את הספר באותה שנייה, באותו הרגע זה עשה לי משהו שם, אני אולי לא זוכרת מה, אבל אני זוכרת איך.

עובדה מעניינת:
לא תמיד המוח שלנו זוכר מקרים שקרו, את הצבע של המכונית, את המילים המדוייקות שנאמרו, השם המסויים של החנות שחלפנו על פניה. וזאת בעיקר לא לטווח הארוך. אבל המוח שלנו יזכור איך הדבר גרם לנו להרגיש באותו הרגע, כשמישהו צעק עלינו, כשניהלנו שיחה עם מורה וכו.

זה מה שניסיתי להעביר לכם, בערך.

❄ ❄ ❄

ואיך זה קשור להגל החמישי, אתם שואלים?
ובכן, הספר היה אחד הדברים שגרמו לי להעריך מחדש את מדרג הספרים שלי.
למה?
ובכן, מהסיבה הפשוט כי אם הייתי בדיוק כשהייתי פעם, ולא חוויתי/ידעתי ספר טוב מהו, הוא היה מקבל ציון גבוה.
הבעיה, שגדלתי, התבגרתי, גם אם זה נראה בזמן קצר. אבל לא תאמינו מה יכול לקרות בזמן קצר.
והספר הזה, הממ, הגיע לארבעה מתוך חמש.

❄ ❄ ❄

ועכשיו פור דה טרו ביקורת.

כמו רבים מאלו שקראו את הספר - מישהו המליץ להם.
לא בדיוק גיליתי את הספר הזה לבד.
אנשים מסימניה המליצו לי וכן גם עוד כמה אחרים.
אז קניתי, בסופו של דבר גם קראתי, ציפיתי לסרט בסיומו, ו....
נו טוב, דברים התגלגלו משם...

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

הספר היה טוב.
אין ספק בזה.
הכתיבה דיי זרמה לי.
היו מספר נקודות מבט.
היו את המאפיינים העיקריים שכל ספר צריך שהיו בו.
ובין היתר זה כולל גם את המאפיינים של "ספר נוער טיפסי", כפי שרבים מכנים את זה. ואני שונאת שמשייכים תמיד ועדיף שאני לא אתחיל, כי גם ככה אין לי מצב רוח בימים האחרונים ואין לי כוח להוציא עצבים אל דף אינטרנט ריק שגם ככה לא יקראו בטח.
בכל מקרה,
היה מתח, ואקשן מידי פעם ופעם, במקומות שצריך, אם כי היו איזה 2-3 פעמים קטעים כאלה שזה הרגיש לי מודבק.
בדיחות קלות שהעלו צחקוק קל במקסימום.
היו קטעים רבים שצפים, אך אם זאת גם מעטים שלא צפיתי, ואני חושבת שזה מה שנתן לי להנות מהספר קצת יותר.

בסך הכל - הספר היה טוב.

ואז שמעתי מה עשו מהסרט.
דבר ראשון הייתי בין התלבטות של צחוק לבכי לטירוף.
כי נמאס לי, באמת שנמאס לי מספרים שהם טובים, ואומרים, "אוקיי, הספר מוצלח, נעשה סרט!".
אז לא. באמת שעדיף שלא יעשו סרט.
גם ככה ישנם ספרים מעטים שהסרטים אפילו עמדו בציפיות של המעריצים הקוראים.
וחבל, פשוט חבל לנפץ להם את הספר עם סרט שהדבר היחיד שבטח אותו הדבר זה השמות של הדמויות והסיפור המרכזי (ערפדים, מכשפים, אנשי זאב, חייזרים, עולם אחר, וכו').

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קטנות:

- אני חושב שאני היחידה שאהבה את אוון במובן מסויים למרות מי שהוא, זה שהוא שיקר, זה שהוא ירה בה, זה שהוא חלק מהאחרים.
כי אני לא יודעת להסביר את זה בדרך שיבינו אותי, כי גם אם מנסים, בדר"כ זה לא בדיוק עובד איתי.
אז אני פשוט אסתפק בזה שתקראו את החלק הראשון למעלה ותבינו שאולי במובן מסויים זה נגע לי איפשהו. ולא ממש לא בגלל המראה והעיני שוקולד או ריח הפה שלו או הידים הרכות שלו. אחד הדברים האחרונים שמעניינים אותי זה איך מישהו נראה.

- פאריש. אם לומר את האמת לא אהבתי אותו. אבל אהבתי את זומבי.
לא יודעת להסביר את זה כ"כ, אבל הם הרגישו לי כמו שתי דמויות מנותקות. כמעט כמו קאסי שלפני וקאסי שאחרי.

- מהרגע שאוון מצא אותה ועד הרגע הוא הצית את הבית שלו, הבנתי שעבר זמן, ולא עשרה ימים כמו שעברו עשרה עמודים. זה הרגיש גם כאילו עבר יותר זמן. הרגשתי שהיו דילוגים בעלילה פה ושם כדי לא למתוח כמו מסטיק את הכל. אני חושבת שדיי הערכתי את זה. אולי בגלל שהיה את זה גם בעוד מקומות. שבמקרים מסויימים קוצרו קטעים שיכולו להיות מסטיק ארוך מאוד, ובמקום זאת הם קוצרו להיות כמה שורות-פסקות קצרות יחסית מובנות ובהחלט ברורות מספיק כדי אני אתר לעצמי מה קרה בשביל למתור את הקטע.

- לא ציפיתי לגל החמישי.
כאילו, ידעתי שהוא יגיע. לא ציפיתי שהוא יהיה מה שהוא.

- הסוף.
לא אהבתי כל כך את הסוף הזה. ואני לא בטוחה כ"כ שיש לי מה להרחיב על המשפט הזה.


היו לי עוד דברים להגיד.
אבל
מוח
לא
עובד
כל
כך
עכשיו.
אני
פשוט
רוצה
לישון.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

אני חושבת שהמשפט הכי אהוב עליי בספר שאני זוכרת ברגעים אלו הוא המשפט על הכריכה:
"ברגע שהם מצאו אותנו, הלך עלינו".
ואני אפילו לא בטוחה למה כל כך...

ועוד משהו שאהבתי ואני חושבת שזה מתאר טוב דברים שחוויתי:
יש הרבה הבטחות. הבטחות שהופרו, הבטחות שמנסים לקיים, והבטחות שקויימו.
"הוא מבטיח.... הוא מבטיח.... אז הוא מבטיח."



❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄



אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

וסליחה על הביקורת הקודרת וחסרת הצבעים הזו.
מצב הרוח שלי לא בדיוק בשמיים ברגעים אלו.

מקוללים.
מקוללים #1.
ג'וזפין אנג'ליני.
שלושה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}






❄ ❄ ❄

כמה זמן זה היה?
שנה כמעט? אולי יותר... לא זוכרת. לצורך העניין נגיד שזו הייתה שנה.
במשך שנה אחת החברות שלי אמרה שלי לקרוא את הספר הזה. היא כל הזמן אמרה שהיא ספר טוב, שהיא ממש אהבה אותו, שהיא רוצה שגם אני אקרא אותו, אתם יודעים, הנוהל הרגיל.
אז היא השאילה לי אותו לפני כמה חודשים וחיכתה שאני אקרא אותו.
אבל בית ספר, אז זה לא קרה כל כך מהר, וגם כאוס היה יותר חשוב לי אז סיימתי אותו קודם.
אבל בסוף קראתי, הלוא לשם ביקורת על ספר הנ"ל אני פה ^^ (איזה כיף זה שפה גבוהה לפעמים חיחי).

❄ ❄ ❄

כפי שכתוב בתקציר, בספר מסופר על הלן שהיא גרה על אי, ואלים, וקללה, ואהבה אסורה, ובלה בלה בלה בלה. אם אתם רוצים להתעקש על התקציר אתם מוזמנים לעצור וללכת לקרוא אותו להנאתכם.

בכל מקרה, כמו שהתחלתי לומר.
התקציר הוא בעצם המראה החיצוני של הספר, הקנקן לצורך העניין.
וכמו שאומר המשפט הידוע: "אל תסתכל בקנק, אלא במה שיש בו".
משפט מופלא.
מתאר כמעט כל מה שאני מאמינה בו - לא לשפוט כלום לפני שחווים אותו (במקרה של החיים), קוראים אותו (במקרה של ספר), רואים אותו (במקרה של סרט, סדרה, תוכנית וכו'), מכירים אותו (במקרה של אנשים) וכו'. אני מאמינה בלבדוק את הדברים ולבד ולהחליט אחרי זה. בגלל זה גם קראתי את "מכשפה וקוסם" אפילו שאמרו לי שהוא גרוע ואני עושה את טעות חיי, ועוד אחרים.
עדיף לשפוט בעצמי ולהחליט לבד מאשר להסתמך על דעה של אחרים.

נחזור ל"מקוללים".
כל פעם לפני שאני קוראת ספר אני מרגישה מחוייבת לסקור את כל צדדי הכריכה ולקרוא לפחות פעמיים את התקציר.
וכמו רבים, שמעתי מיתולוגיה יוונית ואלים, משהו אצלי נדלק קצת.

❄ ❄ ❄

סגנון העלילה כמובן מוכר לכולם.
ראינו אותו באלפי ספרים לנוער, וגם בסדרות.
העולם קטן וכל רעיון קטן כבר נחשב לחיקוי של משהו אחר.
אבל פה זה התחיל קצת שונה, והיו פרטים שהשתנו. אם כי הבסיס לספר נוער טיפוסי נשאר.


❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

הלן.
וואי היו קטעים שהיא פשוט עצבנה אותי.
"אוי לוקאס אני רוצה אותך" "אני צריכה אותך" "המגע שלך" "כל כך יפה" "אני מעדיפה להיות איתך מאשר באימון שיכין אותי להתקלות עם מישהו שמסוגל להרוג אותי" "אני מוכנה לנסוע איתך לכל מקום ולנטוש את האבא הפגוע והמסכן שלי מאחור" וכו'.
היו פשוט קטעים שזה נשמע כל כך פתטי ומטומטם עד כדי גלגול עיניים מזלזל.

ולוקאס.
הוא חמוד ומתוק ברור.
אבל גם לא הבנתי את הקטע שהוא מנשק אותה על הצוואר, מחזיק לה את היד בכל מקום, וכו' וכו'. אבל אסור לו. סבבה אסור לך את תתחיל אפילו. תתמרד? גם טוב. אבל מה הקטע שאתה עושה את הכל ואז כשהיא רק מנסה לשים לו יד על הכתף כניחום הוא לא מרשה.
טימטום.

קלייר וג'ייסון.
סורי נוט סורי, אבל הם הזוג האהוב עליי בספר הזה.
הם רבים כל הזמן ומהרגע הראשון היה לי ברור מה הולך לקרות. אבל הם כל כך חמודים ומצחיקים.

דפני.
"אני צריכה לבוא להציל את הבת שלי אחרי שש-עשרה - שבע-עשרה שנה שלא ראיתי אותה. אבל אני צריכה לחטוף אותה בשביל זה. הו, ואולי על הדרך אני אעשה קצת בלגן ואשחק את עצמי סתומה, חפה מפשע וכאלה."
מבחינתי זה בייסקלי מה שלדעתי היא חשבה.
והשקר הסתום הזה שהלן ולוקאס, שסוף סוף כשהם היו ביחד הצלחתי להתחיל איכשהו לאהוב אותם ולא לגלגל עיינים על כל מעשה דפוק או מטומטם שלהם, שהם בני דודים. וואי פשוט הזוי לדעתי. ועוד לפני שפנדורה אמרה משהו על זה שאחיה מת לפני 19 שנה וזה לא הגיוני ובלה בלה. זכרתי שאמרו שההוא שמתחבא (שכחתי את שמו) לא יצא כבר עשרים שנה, מאז המוות של האח הצעיר. והלן אמרו שהיא חגגה רק 17. ואיך בדיוק, אם כל הכבוד לסיבוכים בעלילה, איך בדיוק אל-למחצה מת יכול להכניס אלה-למחצה להריון שלוש שנים אחרי?! הסבירו לי את ההגיון ואיך אף אחד לא חכם מספיק כדי להפעיל את המוח שלו?!

קללת אחיות הדם.
רק לי זה נשמע דיי דפוק.
מלא בין הבתים, מובן, מקובל.
אבל בתוך בני המשפחה אם מישהו הורג קרוב. מבינה את ההגיון אבל זה נשמע דפוק.
כאילו קריאון הרג את פנגורה, אז באה הקללה הזו, ואז הקטור מרגיש מחוייב להרוג את קריאון, ואז כשהוא עושה את זה הקללה באה עליו, ועכשיו לוקאס וכל שאר בית בתי מרגישים את הצורך להרוג אותו. ותחשבו אם לא היו עוצרים אותם זה היה פשוט מעגל שלא נגמר ולא נגמר ולא נגמר לעולם.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

עם כל מה שאמרתי בחלק עם הספויילרים.
חשבתי שהספר היה יחסית טוב.
העלילה דיי זרמה.
היה מתח מידי פעם לפעם.
היו גם קצת קטעים שלא חזיתי.
הכתיבה לא הייתה הכי טובה שיש, אבל הייתה ברורה וזורמת בעין.

❄ ❄ ❄

עוד לא החלטתי אם שווה לי לקרוא את ההמשכים, באנגלית או עברית או בכלל, כי הספר בהחלט השאיר בסוף טיפה שמץ של עוד.
אבל אני עוד לא יודעת אם בכמות מספיקה כדי שאני באמת אקרא את הספרים הבאים אם יש לי ברירה אחרת.

❄ ❄ ❄

הו, והערה אחרונה שכחתי להגיד, לכל מי שנרתע או לא מהספר כי כתוב "סקסי" - אפשר להירגע. אין בו שום דבר "סקסי". (לדעתי לפחות.)


❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄



אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הנאום הזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

הסכין והרקיע.
סדרת כאוס #3.
פטריק נס.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עצמה תכיל ספויילרים, אבל אני אזהיר עליהם מראש.]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



והנה אני שוב, מסדרת את הבסיס הרגיל לכל הביקורת שלי. את שם הספר, סדרה, סופר במודגש בהתחלה. דואגת שיהיה כתוב את הביקורת בגדול, שיהיה ברור שזו דעה שלי. אפילו כבר מעתיקה את המשפטים הקבועים שלי לסוף הביקורת.
ובכל זאת.
אי אפשר לומר שזו תהיה ביקורת רגילה.
זו תיהיה ביקורת סופית.
כי זה הסוף.
אין יותר.
אין יותר את הדמויות שאני אוהבת, שלמדתי לאהוב, ששנאתי עד הסוף. אין יותר אותן. העולם הזה נגמר ונחתם.
והדמעות עומדות לי בעיניים ואני לא בטוחה שאני קולטת שזהו זה. זה הסוף....
אין יותר עולמחדש, אין יותר ספקלים, אין יותר טוד, אין ויולה, אין אף אחד.
והספר לידי.
והוא סגור.
ואין סימניה בתוכו. היא לידו.
והחיים אלה, עם סדרת כאוס לצידי נגמרו. אין עוד ספר. ואין עוד המשך.

❄ ❄ ❄

וואו זה קשה.

❄ ❄ ❄

בערך שבוע ימים לפני שהספר השלישי יצא לחנויות החלטתי שאני רוצה לקרוא את כל הסדרה מההתחלה. בעיקר בגלל שעברו שנתיים בערך מהפעם האחרונה שקראתי אותם. אבל גם רציתי להיזכר, ולחוות את הכל מההתחלה ועד הסוף בלי הפסקה באמצע.
אבל היו לי הפסקות כמעט כל הזמן, כי כמו שאתם יודעים תיכון זה לא בדיוק שנים עם הרבה זמן. אז כל הלחץ והמשימות הרגילות נכנסו באמצע ואני הייתי בשוק אם היה לי זמן לקרוא חצי שעה בשבוע. וכן, גם החופש-לא-חופש חנוכה שהיה בדרך לא בדיוק עזר במשהו.
אבל בכל זאת קראתי, לקח זמן, אבל סיימתי.
וכפי שהבנתם עד עכשיו הסוף פגע בי קשה.
אבל עצרתי את כתיבת הביקורת ונרגעתי ועכשיו הכל בסדר. בערך.

❄ ❄ ❄

אחח.
אוקיי.
וואו.
אז פטריק - כידוע, הוא סופר מוכשר ומרושע AF, כי מה לעשות רוב הסופרים הטובים הם כאלה - מוכשרים וגאונים להפליא, אך גם מרושעים.

תמיד אהבתי את הכתיבה של פטריק בסדרה. זה היה יום-יומי, פשוט, אפילו לפעמים ילדותי ברמה של בהמשך רואים איך שהדמויות גדלות ואיך שהסיפור גדל איתם ואיך שהכל משתנה והזמן הקצר הזה שבו קורה הסיפור - זמן שהוא אפילו לא שנה! - אתה מרגיש כאילו הדמויות הראשיות בעיקר מתפתחות וגדלות והגיל שנתנו בהתחלה על פי העולמחדש כבר לא נשמע הגיוני. כי הדמויות גדלו והתבגרו, הן אחראיות יותר, מבינות יותר, אפשר להבין אותם.
ו- ו- וואי אני לא מצליחה לקלוט את זה. איך הדבר הזה שאני מחשיבה ליצירה מדהימה כל כך, איך הוא הגיע לסיומו? ואיך לעזאזל עוד אנשים לא קוראים את זה, מבינים עד כמה הרעיון של זה גאוני, עד כמה משתי מחשבות קטנות שאחרת מהם דיי מטופשת וחמודה, אפשר להגיע לסדרה מדהימה?

❄ ❄ ❄

לקרוא בקטעים זה מייאש.
זה מייאש וזה מעצבן ויש פעמים אתה רוצה לזרוק על מישהו משהו רק כדי שתוכל להמשיך לקרוא.
אבל פה זה לא היה מייאש.
בכלל לא.

פה זה היה פשוט מייסר.
כל כך מייסר שלא רציתי לזרוק משהו, רציתי לעצור את כל העולם רק כדי להמשיך לקרוא.
רגעי המתח האלה שקוראים הורגים אותי.
ואין פרקים הפעם. פשוט אין.
יש חלקים, ונקודות מבט מתחלפות.
ווואו כשהן מתחלפות.
זה פשוט נוראי. שיא המתח.
נקודות מבט שונות וכל אחת אם מתח משלה.
וכל אחת עם אופי אחר וזווית אחרת ושנאה ואהבה ורצונות ותקווה ובקשות.
ואי אפשר לבחור אחת. אין אפשר לבחור נקודת מבט מסויימת.
כי פשוט אי אפשר.
כי פעם מתחברים לדמות הזו ופעם לאחרת. פעם אחת המחשבה שלך ככה ופעם ככה.

והדברים שפשוט הרגו אותי היו הדברים שקרו.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני אישית שונאת שהדברים צפויים לי מידי. אני אוהבת להיות מופתעת. אני אוהבת שעושים לי התקפי לב בספר. כי בתכלס אם זה לא יקרה אני אשתעמם ממנו.
אבל מה שהכי גרוע זה מה שפטריק עושה לך בסדרה הזו ובעיקר בשלישי.
וזה מתחלק לשניים:
אחד - אני מבינה מה הולך לקרות, אני צופה את זה, אבל מתפללת שלא, כי לא רוצה את זה, אבל ההרגשה הזו, הסיכוי הזה אוכל אותי מבפנים. וכשזה קורה. בום!!! אני מרגישה כאילו בחיים לא ראיתי את זה בא. זה נוחת עליי ואני לא בטוחה מה לעשות עם עצמי.
השני - אין לי שמץ מה הולך לקרות, אני פותחת כל אפשרות שאני מסוגלת לראות, ואני ממשיכה לקרוא ואני ממשיכה, ואם זה קטע מושך ומותח ולעזאזל עם פטריק כזה, אני קוראת יותר מהר ומאיצה את הקצב, כאילו זה חלק מהעלילה. ואז מהכל מה שפתחתי לעצמי, מכל האפשרויות, לא דיימנתי שום דבר כזה. וה בום!!! הזה מגיע ואני שוקלת לפעמים לזרוק משהו על מישהו.

ואפרופו לזרוק משהו על מישהו, וכמה קטעים מהסוג הזה. כי זה אף פעם לא בא בקטע קטן ויחיד זה תמיד יבוא במולטי, בהרבה, בחלק ארוך. :
קראתי, בזמן היחיד שיהיה לי זה זמן רב. ואני בתוכן הקטע ואני מרגישה שאני עוד שנייה בתוך הספר עצמו (לא רק נפשית). ואחותי באה להציק לי. הדברים היחידים שהיה לי ביד או באזור שלי היו ספר, שמיכה וכרית. ולאצ' פייס איט - לא עמדתי לזרוק שום דבר מאלה, ועל כן היא רק קיבלה את הצרחות של החיים שלה, נבהלה וחזרה למקומה המתאים.
מוסר ההשכל היומי: לא להציק לי בזמן שאני קוראת ספר. במיוחד לא אם אתה יצור אנושי. ^^

נמשיכה:

טוב, אז כבר אמרתי על הכתיבה והתפתחות הדמויות, על הקטעים המדהימים והמרושעים של פטריק (מזכירה לאוהבי פוב, שלא מדובר על פטריק הזה, פה מדובר על פטריק נס. אם כי שניהם גאונים מרושעים וחמודים). הממ מה עוד...?


אה כן.

אני לא בטוחה אם עשו לכם ספויילרים כבר, או שראיתם ראיונות עם פטריק, או שקראתם על זה באיזשהו חור. אבל הקטע הזה תלוי בכם אם אתם רוצים לקרוא אותו. כי בעיקרון , אני לא מחשיבה אותו בספויילר כל כך. לפחות לא את החלקו הראשון, אבל זו החלטתכם.

קיצר, אם ידעתם או לא, או אם קראתם או לא,
כידוע:
בספר הראשון ישנה רק נקודת מבט אחת - של טוד.
בספר השני ישנן שתי נקודות מבט - של טוד ושל ויולה.
בספר השלישי פטריק אמר שיהיו שלוש נקודות מבט.

וואו, כמו שהזכרתי בקטנה מקודם - זה היה פשוט קאבום אחד גדול לראש שלי.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂חלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

כל ההתחלה חיכיתי לראות מי לעזאזל יהיה הדמות השלישי.
וואו.
בחיים לא הייתי מנחשת את זה.
זה היה כל כך גאוני.
ולעזאזל.
זה - היה - פשוט - גאוני - !
אהבתי שהוא לא הכניס אותו על ההתחלה, אלא רק אחר כך.
ושגם אז הוא היה כמו חלק נפרד.
אבל אחר כך הכל היה מעורבב אחד בתוך השני.
וזה היה כל כך משונה ומדהים לראות איך הספקלים חושבים, איך העולם נראה מהצד שלהם. להבין לראות.
וכל השפה שלהם והכינויים.
"הסכין" . "הרקיע" . "המקור" . "הארץ" . "הפער" .
זה פשוט כל כך. פשטני וברור, אם כי היה דיי קשה לי לקלוט את הכל בקטע הראשון של "הרקיע" החדש.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף החלק בעל ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

❄ ❄ ❄

ידעתי שהספר הזה יעסוק במלחמה.
אבל אני לא יכולה להגיד שאפילו ציפיתי לדבר כזה.
התככים, המזימות, הצבאות, המנהיגים, החיילים.
אני כמעט ולא יכולה להגיד על שום דבר שציפיתי לו.
והדברים הקטעים שכן, איכשהו יכולתי להצביע עליהם. התגלו כדברים גדולים בספר, ובסיפור בכלל.

❄ ❄ ❄

אני חושבת שאני לקראת הסוף אסכם בכמה ספויילרים קלים שאני פשוט חייבת להוציא ממני.
(ראו למטה המשך קל #מרגישהכמוספרהלימודבאדריכלותשלי)


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קלות:
- אומייגאדדדדדדדדדדדד. בן חי. הוא פאקינג חי. אני מודה ומוכירה את הספקלים המדהימים שעשו זאת. טנקיו יו "הארץ"!
- הסוף. כשראש העיר פשוט נכנס לים ו האממ של דג עצום ונוו מור ראש עיר. זה היה פשוט... אני אפילו לא בטוחה איך לתאר את זה. כי זה לא כמו אהרן שהיה פשוט מטורף לגמריי ושמחתי שהוא היה ביי-ביי בסוף. אבל פה. ראש העיר היה מאניק ומגעיל וזוועתי ואינטרסט ובעל אגו וחסר כל אמפתיה ועוד כל כך הרבה דברים. ובכל זאת, דיי ריחמתי עליו. הוא היה מישהו שכבר נכנס עמום מידי ואי אפשר היה להוציא אותו. וחבל לי על אנשים כאלה. כי בבסיס כל אחד ואחת מאיתנו טובים, וזה מעצבן אותי שמישהו נכנס עמוק כל כך שהים כבר סוחף אותו. פאק. לעזאזל עם הדאבל משמעות.
- קויל. וואו. מטורפת על כל הראש. אני לא בטוחה שיש לי עוד מילים להגיד עליה במצב כזה, חוץ מזה שחלק ממה שאמרתי על ראש העיר תקף גם אליה. (עכשיו כשאני חושבת על זה. אולי כדאי לשדך ביניהם.... קויוויד חיחי ^^ ).
- הסוף. של טוד זא (זא = זאת אומרת). וואו. כאילו. וואט. דה. פאק. למה? למה לעשות לי את זה? למה לעשות לויולה את זה? למה לעשות לבן את זה? למה פטריק למה? (#מרגישהכמוגרי). אני קראתי את הכל כל כך מהר, שלא הייתי בטוחה שאני בכלל קוראת. זה היה פשוט הזוי. ומזלך, פטריק, שלא רצחת אותו לגמרי, כי באמת שהיה חבל עלייך. אבל העיקר שטוד חי, בעל רעש, והוא בא.
- כבר הזכרתי שפטריק סופר מוכשר, נכון? אז לא רק זה. הוא גם יודע לכתוב ספר בעל אהבה, בלי קיטשיות מיותר. לכתוב ולספר על נשיקה, או החזקת ידיים אפילו, בצורה כל כך מדהימה והכי חשוב - לא קיטשית. זה היה כיף לקרוא את זה.


⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

אחח יש לי כל כך הרבה לדבר עליהם. וכל כך הרבה ספויילרים ודעות ו...
אבל דיי. מספיק.
יש לי עוד סקול סטאפ לעשות.
וגם חפרתי כבר דיי והותר.

❄ ❄ ❄

ובכל זאת רק דבר אחד:
בן פעם אמר: "המלחמה הופכת אנשים למפלצות".
וזה נכון. וזה לא רק בספר.
זה גם במציאות. ואנחנו חיים במדינה, שמה לעשות, אלו חיי היום יום שלנו. בעיקר בימים האלו, אפילו שזה כבר פחות מוזכר. אנשים רגילים. וזה עצוב בפני עצמו.
בן צדק. מלחמה הופכת אנשים למפלצות. והעם סובל כי הוא נותן את הטובים שבאנשיו למלחמה.
יש אנשים שמורעלים למלחמה, אולי חושבים שככה אפשר להשיג הכל. אבל לדעתי לא הרבה אפשר להשיג במלחמה. לדעתי אפשר להשיג הכי הרבה בלהיות אנושים. בלי שום קשר לדת, או למין, או למי ההורים של כל אחד. כי בתכלס. תחשבו על זה. שנגיד עוד עשרים וחמש שנים, חמישים שנה, מאה שנה, האנשים שהיום מובילים את הכל, כבר לא יהיו. אבל מה שישאר יהיה העולם הזה, כדור הארץ הזה שאנחנו חיים פה עכשיו. ולא פעם פטריק מזכיר את העולמישן, ואני לא יודעת אם לדעתכם הוא מתכוון לעולם הזה, אבל לדעתי כן. הוא אומר שגם פה הייתה מלחמה, שהיה פה כאוס, שהיו בעיות - גם אם בעקיפין זה מצויין, אבל זה מצויין.
ובאמת שהוא צודק. כי אם אנחנו לא נעשה משהו לא יקרה כלום. אנחנו נשאר בין כל המלחמות. אנשים ימותו - מכל הצדדים. העולם בסופו של דבר יגע אל קיצו. בין אם זה בגלל הדור העכשיוי או האחד שיבוא אחריו או אחריו או אחריו או לא משנה מה.
זה מה שיש לנו. ובינתים אין לנו מקום אחר.
אנחנו עם אנושי אחד.
ולדעתי זה עצוב שמה שמפריד בינינו זה מלחמה של כמה אנשים אינרסנטים בעלי אגו והרצון או המחשבה שבלי מלחמה אין להם קיום.
וכבר ראינו שגם שני אנשים יכולים להוביל מהפכה. אז אולי כדי לכם להיות אנשים האלה.

❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄ ❄

במהלך הקריאה החוזרת שלי כתבתי לי את הציטוטים שאהבתי מהספר, ואלו כמה מהם:

"הרעש זה בנאדם לא מסונן, ובלי, סינון, בנאדם זה פשוט כאוס מהלך".
- החור שברעש, עמוד 45. (אפילו שסנואו דיי גנבה לי אותו...)

"איך יודעים שחיים אם זה לא כואב?".
- השקט והשאל, עמוד 25.

"אנחנו הבחירות שלנו, לא יותר, לא פחות".
- השקט והשאל, עמוד 25.

" 'כולנו נופלים, אמרת' עכשיו אני לופתת אותו בכוח. 'כולנו נופלים אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב זה לקום אחר כך.' ".
- השקט והשאל, עמוד 373.

"הגרוע שבכולם הוא מי שמבדיל בין רע לטוב ואף על פי כן לא עושה דבר".
- הסכין והרקיע, עמוד 89.


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הפאקינג נאום ההזה שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

אלוף.
סדרת אגדה #3.
מרי לו.
חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



דיי אגדה.
יוני עילוי.
מי יהיה האלוף?
ככה זה מתחיל.
פחות או יותר.
בהתחלה באמת ניסיתי לחפש מי זה יהיה.
מי יהיה האלוף.
בשלב מסויים הפסקתי.
ועכשיו, סוף הספר, ויש כל כך הרבה דמויות שהתיאור הזה מגיע להן.
אבל,
מי שבאמת מגיע לו התיאור הזה הוא
הספר.
הספר הזה אלוף.
הוא מדהים.
מרתק ומותח.
מעניין.
לא כל כך צפוי.
מלא אקשן ופעולה (כמו כל סדרת אגדה של מרי לו).


הספר לדעתי, היה טוב מקודמיו.
הוא היה מיוחד.
אני אפילו לא יכולה לתאר במילים כמה אני אהבתי את הספר. כמה הוא מדהים בעיני ברגעים אלו.
אני לא יכולה להסביר כמה הסוף היה....
אחח אין לי אפילו את המילה הקטנה לתאר אותו.

כנראה שכדי להבין אותי, אתם תצטרכו לקרוא את שני הספרים הקודמים ואז את הספר הזה.
הספר הזה שסוגר לכם את הסדרה בצורה מדהימה, שבחיים לא הייתם רואים אותה באה.



⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

נקודות קלות:
- סוף סוף הצלחתי להבין את דיי ויוני. סוף סוף אני רואה את מה שלא ראיתי עד עכשיו. אני רואה אותם. אני מבינה את החיים שהם היו יכולים לקבל ולחיות. אבל אולי הם עדיין יכולים. כי אומנם הספר הסתיים, אין המילים לתאר את הסיפור שלהם. אבל בדמיון שלנו הם יכולים להמשיך לחיות מחדש.
- מעולם לא הצלחתי לדמיין את דיי עם שיער ארוך - כפי שהוא מתואר איתו מהספר הראשון. תמיד דמיינתי אותו שונה. הוא תמיד יהיה שונה. ואז הגיע הסוג של אחרית הדבר של הסופר - ודיי, הוא עם שיער קצר, פרוע ויפיפה. כפי שתמיד דמיינתי אותו. כפי שהוא תמיד יהיה.
- ועדן, הוא בריא ושלם וחכם ומדהים. והוא קיבל סוף פשוט מדהים. אני גאה בו כל כך.
- הרפובליקה VS. הקולוניות. זה היה צריך לבוא. היה צריך שיקרה משהו איתם. ומה שקרה היה כתוב בצורה מדהימה. אין ספק שמרי לו מתחילה לעשות את זה בכל פעם, להביא את התפנית האדירה, את הבעיה המקסימלית, ולפתור אותה בדרך שלא היית רואה כל כך מהר. אני שמחה שבסוף הכל הסתדר בין שני העולמות, שהרפובליקה והקולוניות הצליחו להגיע משהו חדש.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

עוד משהו קטן:
יוני אף פעם לא הייתה דמות אהובה עליי בספר.
אבל משהו פה.
משהו מאיזה כמה פרקים לפני הסוף גרם לי לשנות את הדעה שלי אליה.
אני פתאום רואה בה משהו אחר. מישהי אחרת.
אני סוף סוף יכולה להגיד שאני לא שונאת אותה.
אני יכולה להגיד עכשיו, שלא רק שהדמות שלה בסדר וכתובה טוב, אני יכולה עכשיו גם להגיד שהדמות עצמה היא טובה ושיש לי חיבה אליה. אני יכולה להגיד עכשיו, שיוני היא דמות ששווה להכיר אותה עד הסוף.



אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

מבחני הכוויה.
הרץ במבוך #2.
ג'יימס דשנר.
אין לי שמץ של מושג כמה כוכבים. לבסוף הוחלט 4.5 כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



פיפול אני חושבת שנדבקתי במחלה.
אני לא מצליחה לקבוע כמה כוכבים לתת לספר >נתעב. כרגיל. אבל אלוהים, זה נשמע כאילו זה ארגון שמורכב מאנשים בעלי בעיות שפויות קשות ביותר.
היה מבחן חדש. בעצם, היו כמה מבחנים חדשים.
היו הרבה דברים מוזרים וחסרי שפיות ברמות.
וכו' ועוד וכו' ועוד וכו'

בתכלס.
הספר הזה היה מדהים, אם לא מעולה.
אבל היו גם דברים שפחות אהבתי.
כמו עצם העובדה שבקושי היו לניוט קטעים, אבל זה חוץ מהעניין.
היו עוד דברים, נורמליים יותר ולא של משוגעת כמוני, שלא אהבתי.
אבל דיי קשה לי להסביר אותם.
וכן, אני שוב שונאת את עובדה שאין אפשרות לתת 4.5 כוכבים.

ועכשיו לשאלה האמיתית:
לאיזה צד לעגל? לחמש כוכבים או לארבע כוכבים?
הממ...
מחשבות
צד נורמלי מוביל
מחשבות
הצד המשוגע חלקית מוביל
מחשבות
הצד המשוגע מאוד מאיים לצאת
מחשבות
הצד המשוגע מאוד נפסל
מחשבות
צד נורמלי
צד משוגע חלקית
צד נורמלי
צד משוגע חלקית
מחשבות
מחשבות
מחשבות


הממ
המלחמה הייתה קשה.
יש צו איסור פרסום על הצד המנצח.
ועל כן, אתם תדעו את התוצאות בלבד.
אבל מן הסתם שאתם תצליחו לנחש לבד מיהו הצד המנצח.
נראה לי.

"הוחלט לתת ארבע כוכבים.
הסיבות הינם בגדר צו איסור פרסם.
אנו מצטערים על חוסר הנוחות שלכם.
בתודה מראש,
פיצולי האישיות של אס אי ^^"




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD


מצטערת שהביקורת הזו, כמו הקודמת, לא נותנת לכם הרבה ברירות אלא רק לקרוא את הספר ולהחליט בעצמם.

בת העשן והעצם.
לייני טיילור.
אין לי שמץ של מושג כמה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



ו
שוב אני במשבר לא משברי במיוחד, אין לי שמץ כמה כוכבים לתת לספר.
ושוב אתם כבר יודעים כמה נתתי אחרי התלבטות עמוקה.
וזה נורא מוזר כי אני מהעתיד אנד שיט...
אבל עדיין, הבנתם את מצבי.


במחשבה קלה, אני מבינה למה קשה לי לתת מספר כוכבים לספר הזה - אין לי ממש דעה עליו.
הוא היה טוב ומוסבר מעולה.
כל הסיפורים והרקע והדמויות.
הכל.
כמובן כמו בכל ספר היו גם פאשלות, או דברים שלא אהבתי.
אבל באמת שאת רוב הספר אהבתי.
אבל לא יודעת.
אין לי ממש דעה עליו.
כן, הוא עניין אותי ואני בשוק בכל שהצלחתי לקרוא אותו וסיים אותו בשלב יחסית מוקדם מבחינת זמנים, ובעיקר עם כל הסיבוכים של הלימודים וראש השנה והכל.
אבל מצד שני, בהשוואה לספרים אחרים, ולא מבחינת תוכן, אלא מבחינת האהבה האמיתית לספר - אני לא באמת יודעת אם הספר הזה עשה לי משהו.

מאז שהתחלתי את הביקורת עבר זמן.
כל פעם אני מביטה בספר שמונח לידי. העיניים של הכריכה מביטות בי חזרה בחדות, אולי אומרת לי משהו, מפצירות בי לעשות משהו. אבל אני לא מבינה אותן, אני לא מצליחה להבין את כל המשמעות שהן מבסרות לי לאחר הקריאה של הספר.
הספר - אני מבינה פתאום את התמונה וסגנונה. אני מבינה את השם הכתוב עליה "בת העשן והעצם", מבינה למה הוא נקרא ככה, את המשמעות שלו. אני רואה את שם הסופרת, מבינה את הסיפור שכתבה. אני רואה את ערמת הדפים מלאת המילים שבין צידי הכריכה ויודעת את הסיפור שמסופר שם, שואבת את השאריות האחרונות ומחדירה את המילים האחרונות לראשי. אני יודעת שבצד השני של הכריכה יש את התקציר חושבת איך הוא אחד מיני מעטים שאולי כן מתאימים לסיפור.

אבל כל כאלה.
כל הפרטים האלה.
הם לא באמת עוזרים לי להחליט.
אין בהם את כל הדברים שאני רוצה לדעת כדי שיעזרו לי לבחור בכמות הכוכבים המתאימה.

החסרונות בספר רצים בראשי (:)

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

- חסר לי מה קורה עם החברים שקארו השאירה מאחור. אולי בספר הבא, אם כן.
- חסר לי מה באמת הלך שם עם ברימסטון, והעולם-אחר. מה באמת קרה שם עם עקיבא.
- חסרים לי עוד פרטים על העולם הזה. העולם של הכרימה והשרפים. אולי זה רק לי, אבל רציתי עוד. אז אולי זה בכלל לא נחשב חסרון.
- חסרה לי טיפת הומור. רציתי שהיה משהו נעים בספר שקצת יצחיק אותי. אבל לא היה לי ממנו.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

חיבותיי לספר, גם הן רצות בראשי (:)

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

- אהבתי שהסיפור מסופר מכל נקודות המבט האפשרויות. שהסופרת לא מנצת סתם את הזמן כדי לספר את סיפורם בדיון ארוך ולא מובן. היא לקחה את זמנה בספר וסיפרה את סיפור כל אחת מהדמויות מכל אזורי הזמן האפשריים.
- נהנתי לקרוא את דרך הכתיבה שלה. אולי רק אני אהבתי, אולי לא. אבל אני חיבבתי את דרך הכתיבה.
- היה עניין ומתח לאורך כל הסיפור בשבילי. כל פעם שהייתי צריכה להניח את הספר בצד לאחר קריאת פרק או שניים ולחזור ללימודים, הרגשתי מן עצב וחוסר רצון ללמוד. רציתי להמשיך ולסיים אותו. עוד פרק, עוד דף, עוד קצת.
- אחד הדברים שממש בלטו אצלי בספר הזה היו שאהבתי את סיפור האהבה הדיי קיטשי והפחות... מציאותי(, נקרא לזה מציאותי). אני לא תמיד מצליחה להתחבר ולאהוב את הסיפורים האלה. זה מרגיש לי תמיד חסר אמת, משהו פנטזי, מעצבן כזה, שאין סיכוי שזה יקרה לי. בעצם קשה לי לאהוב כל סיפור אהבה כלשהו... אני מאוד ממורמרת. אבל בכל זאת, משהו כאן, בספר הזה, כן הצליח להיכנס מעט, אפילו אם רק מעט. זה היה מאוד נחמד ושונה. לא הרבה ספרים הצליחו לעשות את זה, ואפילו שפה זה היה מועט, אני דיי מחשיבה את זה ונותנת לספר קרדיט קל. (אם סופרים... הממ... גג שבע... כולל זה (?)).

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂סוף ספויילרים⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂

הכל מערבל לי בראש.
כל דעה ולו הקלה שביותר על הספר הזה.

ואני מתחילה בשיטת השלילה:
כוכב אחד - לא. נפסל
שני כוכבים - לא. נפסל
שלושה כוכבים - מגיע לו יותר מזה. נפסל.
ארבעה כוכבים.
חמישה כוכבים - לא מגיע לרמה של הספרים הטובים ביותר שקראתי ולכן נפסל.

ארבעה כוכבים אם כך.
אם כי אני חושבת שכבר במשך שנתיים הם צריכים שיהיה אפשר לתת ציון של 1-10, יותר מקל על הבחירה ויש הרבה פחות בעיות של 4.5 ו2.5 וכל זה.


אני יודעת - הביקורת היה כמעט ומיותרת לחלוטין ואלוהים יודע למה קראתם אותה בכלל.
אבל אני רציתי לשתף. גם ככה אין מי שישמע את זה בכללי, אז פה אני יכולה לדבר אל מסך ולחשוב שיש מישהו שזה משנה לו.

אני גם יודעת שאין לי כל כך המלצה לספר.
לכן, פשוט מאוד - תשפטו אותו בעצמם.
כמו שצריך לעשות עם כל ספר.
לא צריך להקשיב כל הזמן לדעות של אחרים ואפשר לנסות ולחוות בעצמך.
כי יכול להיות שאתה תהיה האחד היחיד שאוהב את הספר מהסיבות הפרטיות שלך.
ואם מישהו יצחק עליך - יצחק.
אף אחד לא צריך להישפט בגלל הדעה שלו לדבר זה או אחר.




אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

המבחן.
ז'ואל שרבונו.
ארבעה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



הממ
אני מוצאת את עצמי משתמשת הרבה במילה הזו לאחרונה.
בכל מקרה.
המבחן.

אני לא יודעת למה הופתעתי כשהסתבר לי שוב, שהתקציר לא מתאים כל כך לספר. הריי אין הרבה ספרים כאלה.
אבל זה לא משנה עכשיו.
אני אפילו לא זוכרת איך הספר הגיע אל מדף ה"לקרוא" אצלי בחדר. אבל אני כן זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.
הייתי בחנות ספרים (כי שם תמיד הכל מתחיל) והסתכלתי בספרים שיש בחלק התחתון של המעמדים, המדפים הקטנים שלרוב לא מסתכלים עליהם. עברתי על כל הצדדים, שלפתי ספר אחד, קראתי את התקציר והחזרתי אותו. המשכתי בסיבוב ואז ראיתי את הספר הזה. לתומי הוצאתי אותו וקראתי את התקציר. הוא לא היה מלהיב כל כך, אך הוא היה נשמע נחמד. החזרתי אותו למקום והוצאתי את הטלפון שלי, כדי לרשום את שם הספר באחד הפתקים בטלפון כדי שאני אזכור אותו.
אבל זה היה ממזמן.
אני חושבת שקיבלתי, או קניתי או אלוהים יודע מה, את הספר בשנת הלימודים הקודמת בשלב מסויים.
ומשום מה רק עכשיו קראתי אותו.
אל תשאלו אותי איזה יום היום, או מתי התחלתי לקרוא את הספר כי אני לא יודעת. החזרה ללימודים משפיעה עלי רבות...
אחד הדברים שאני כן יודעת זה שאתמול בערב קראתי את רוב הספר וסיימתי אותו.
אבל מה? טעות אחת.
אני אוהבת לקרוא ספרים בשקט שלי באזור יחסית מבודד. ולצערי אחות תפסה את החדר שלי. אז הלכתי לסלון, שהיה ריק. הסתדרתי לי שם וקראתי.
לונג סטורי שורט - כשסיימתי את הספר לא הייתי היחידה באזור.
אני פלטתי צווחה קטנה וההורים שלי חשבו שקרה לי משהו ונבהלו. וופסי?!
אבל כן קרה משהו.
הסופר המעצבן הזה סיים את הספר בצורה ממש מעצבנת. אני חושבת שאיזה חמש דקות עברתי על הדפים כדי לוודא שלא חסרים לי דפים בספר. ואז כשהלכתי לאינטרנט גיליתי שאין המשך בארץ המעצבנת הזו. אז חיפשתי את ההוצאה ושלחתי לה הודעה. אני מקווה ששבוע הבא תהיה לי תשובה אם מתכוונים להביא המשך לארץ...


אז אחרי החפירות הללו,
(מצטערת עליהן >- "המבחן" מאת ז'ואל שרבונו, הדמות סיה, עמוד 302.

⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂⁂


אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD

הבחורה על הרכבת.
פולה הוקינס.
ארבעה-חמישה כוכבים.







ב - י - ק - ו - ר - ת - !


[הביקורת עלולה להכיל ספויילרים. אני אשתדל להודיע עליהם, אבל עדיין היזהרו לכם...]
{הביקורת הינה מכילה דעות אישיות שלי}



הממ
אני לא יודעת עד כמה כמה היה חכם להתחיל לקרוא את הספר הזה בארבע בלילה.
בטח שלא להמשיך לקרוא אותו עד ללפני חמישים דקות פלוס-מינוס, מהרגע הזה. (לא כולל שלוש הפסקות קלות, אשר עשיתי באמצע.... מה לעשות בן אדם נהיה רעב אחרי הרבה זמן ובטח שהשעה כבר שש בבוקר).
אבל אחזור לענייננו ואגיד שזה בהחלט היה שווה את זה.
הספר פשוט הפך למרתק בשלב מסויים.
אני פשוט הייתי חייבת להמשיך לקרוא.
לא יכולתי להוריד את הידיים שלי מהספר הזה.
הוא היה פשוט מרתק.
נכון, היו פה ושם רגעים מעצבנים / צפויים / סתומים. אבל הם היו מעטים יחסית.
בהתחלה לקח לי זמן והיכנס אליו וקראתי אותו וסוג של קהות חושים מוזרה. אבל אחר כך, בשלב כלשהו פשוט רותקתי אל העלילה. על כל הדברים שחשבתי על העלילה ועל הדברים שקרו בה לאורך כל הדרך, אהבתי אותה.
אהבתי איך שהסיפור מסופר ואיך שיש שתאריכים ואפשר לעקוב אחריהם לאורח כל הספר.
אהבתי את הדמויות. איך שהן לא מושלמות. איך שהן בנויות בצורה שלא מעוררת חשש לגביהן. אהבתי שהדמויות זרמו ואת כל הפיתולים שהיו באישיויות השונות.
אני חושבת שהדבר היחיד שהכי הכי הפריע לי בספר בסך הכל, ובלי ספויילרים, היה שהיו כמה דברים שהרגשתי שנשארו פתוחים.
אבל בסך הכל, אני אכן ממליצה על הספר הזה.
למרות שאני עדיין מתלבטת בין ארבעה לחמישה כוכבים....
אני חושבת שאני אעגל כלפי מעלה ואתן לו חמישה.
אני במצב רוח טוב כרגע.


קצת ספויילרים:
כי אני צריכה לשחרר קיטור.

~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~~ ספויילר ~ ספויילר ~ אזהרה ~ ספויילר ~ ספויילר ~

נקודות קצרות:

#1
אנה.
אלוהים כמה שהבחורה משוגעת ומעצבנת ברמות.
כל דבר בה פשוט חירפן אותי.
הבחורה הזו פשוט מעצבנת.
היא חושבת שהיא כל כך מושלמת ושהיא המלכת העולם.
אה ושמגיע לה הכל, כמובן.

#2
רייצ'ל. דיי. כמה אפשר כבר לשתות?
וכמה אפשר כבר לאהוב את הבעל שעזב אותך לטובת חתיכת #$&, שאלוהים יודע מה הוא מצא בה?!
אבל העיקר שהתעשתת על עצמך בסוף.

#3
יש מישהו שהוא כן שפוי בדעתו בספר הזה?!
עד כמה שזה הופך את הספר ליותר מעניין וטוב.
הייתה חסרה לי דמות שפויה. אחת לפחות.
אולי זו התינוקת? איבי?

#4
הסוף? שהן הרגו את טום.
וואו.
אני לא חושבת שציפיתי לזה.
ציפיתי שהמשטרה תתפרץ באמצע.
שאולי אפילו סקוט יבוא.
אולי אפילו סתם שכן.
אבל היה נחמד איך רייצ'ל קיבלה שכל והתמודדה עם זה לבד, יחסית. כי אי אפשר באמת ליחס משהו למשוגעת הזו, אנה.


~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~ סוף ספויילר ~






אני אסיים בשני משפטים הקבועים שלי: ^_^
כל אלה שהיה להם את הסבלנות וכוח לקרוא את הביקורת שלי, תודה :)
נ. ב. מקווה שאהבתם את הביקורת XD