כתבתי פעם שצריך הצדקה טובה מאוד כדי שרומן יתפרס על פני יותר מחמש מאות עמודים. זאת הכללה, אבל תשימו לב שהיא נכונה. אם ספר הוא סאגה המתפרסת על פני מספר דורות, יכול להיות שצריך הרבה עמודים בשביל לספר את זה. אם ספר שייך לסוגת הפנטזיה, שבה על המחבר ליצור עולם או כמה עולמות זרים, לתקשר אותם לקורא, לעשות זאת בצורה סיפורית ולבנות תוך כדי כך עלילה, ובכן, זו יכולה להיות הצדקה. אני מניחה שיש עוד כמה יוצאים מן הכלל, אבל הם רק עוזרים להצדיק אותו. סיפור טוב הוא סיפור שאפשר לספר אותו בצורה טובה ומהודקת ב-300 עד 500 עמודים.

כתבתי את זה כבר. איפה כתבתי? למשל בסקירה על ספר בשם החוחית שכתבה אחת, דונה טארט. אני חייבת לומר שלקח לי חצי ספר להבין מאיפה השם דונה טארט מוכר לי, ואני מניחה שלו הייתי מקשרת את שם המחברת לספר ההוא הייתי יודעת מראש להימנע ולא לקרוא. אבל לא קישרתי, ואפילו המילה "היסטוריה" בשם הספר לא גרמה לי להימנע מהקריאה. ספוילר: בכלל אין קשר להיסטוריה.

ספר כל כך ארוך חייבים לתקצר, ואני אעשה זאת עכשיו. לא מתחייבת שלא יהיו קלקלני עלילה. ריצ'ארד פאפן בן ה-19 מגיע מעיירה נידחת בקליפורניה לקולג' בניו אינגלנד. הוא מתעקש להתקבל ללימודי יוונית אצל המורה ג'וליאן שמאוד לא אוהב לפתוח את דלתות הכיתה שלו. כך הוא נהיה גלגל שישי בקבוצה של חברים שכולם באים מבתים עשירים ממנו בהרבה, ונמצא שם כשחבריו רוצחים את באני, אחד מהחבורה. זה לא ספויילר כי הספר נפתח בזה ובכך אומר מראש שהוא לא מותחן. הוא ספרות נעלה מזו, כזו שעוסקת בלימודים קלאסיים, בהשלכות מוסריות לימינו ובדילמות מוסריות. ובכן, וזה כן ספוילר - זהו שלא. חלק מהספר מדבר על האשמת הקורבן, והחלק השני דן בניסיונות שלהם שלא להיתפס

זהו בערך. תגידו לי תודה כי אני חוסכת לכם 640 עמודים של דם ואש ותמרות עשן. לא, סתם הגזמתי. דם יש, אבל לא עשן ולא אש. יש סקס, סמים ורוקנרול, רק בלי החלק של הרוקנרול. אם נגייר את התקציר נספר שהספר עוסק בשלשה החריפה ביותר שיש - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכל השאר זו דונה טארט מברברת את עצמה, ובכך מתגלה המשפט הנכון היחיד בתקציר שעל הכריכה: "קולה הייחודי של דונה טארט ניכר בכל נים של ההיסטוריה הסודית". אכן ובהחלט. ריבוי פרטים, סיטואציו וסצנות שלא תורמים ולא כלום להבנת הספר. דוגמה: בהלוויה של באני ריצ'ארד מגלה שלשתי הגיסות של באני קוראים ליסה ושזה עושה בלבול במשפחה, ולקורא נותר לתהות איפה העורך שיוריד את זה.

השאר, כולל "חוויה טוטלית, מהפנטת ומטלטלת", או ההשוואה לבעל זבוב, פשוט לא נכון. זה לא מספיק לכתוב על רצח כדי להשתייך להגות היוונית הקלאסית או לכל הגות מיתולוגית אחרת. לכתוב על רצח זה קל, כל יו נסבו כותב על רצח, ובכל זאת בעל זבוב יש רק אחד, ובו אתה רואה בחרדה את ההדרדרות מתרבות לפרימיטיביות.

גם לא "אחד הספרים הבודדים שאפשר באמת ובתמים לומר עליהם שלא ניתן להניחם מן היד" במחילה. הסיבה היחידה שדפדפתי ןהמשכתי עד הסוף זה כי בחוחית היו בסוף איזה מאתיים עמודים טובים ורציתי לחכות אולי יתגלה מה נעלה כל כך במורה הנערץ ג'וליאן ומה התפקיד שלו בספר מלבד זה שלקח 5-6 אנשים, סגר אותם בחדר בודד עם שפה עתיקה וגרם להם בידוד משאר הקולג'. אם הוא גרם להם להרגיש איכשהו נעלים בגלל זה, הייתי מצפה שיופיע משהו בעלילה או למצער טוויסט מכריע בסוף הספר. ספוילר: לא.

ותרו

ההיסטוריה הסודית של ההיסטוריה הסודית היא שאת הספר התחלתי לקרוא פעם וזנחתי. לאחר מכן התחלתי לקרוא את החוחית, עליה היה זרוי אבק כוכבים. אז החלטתי לשוב ולקרוא את ההיסטוריה הסודית, לראות מה אני מפסיד.

איזו טעות, איזה זיון שכל מתמשך, קשקוש אינסופי וחסר פואנטה.

כבר בהתחלה ידוע שבהמשך יהרגו את באני. באני הוא אדמונד קורקורן, אחד מחבורת לומדי יוונית עתיקה בהמפטדן, קולג' קטן בצפון מערב ארה"ב, בורמונט. בחבורה נמצאים גם התאומים צ'ארלס וקמילה, פרנסיס והנרי. מעט יותר מאוחר מצטרף גם המספר, ריצ'ארד פאפן.

מעשה הרצח אינו סוד בספר, אינו מצריך פענוח וכל מה שנותר לראות את המשך תפקודה של החבורה לאחר הרצח בהמשך. האם יש לחבורה תקווה? גם זה תופס את החלק הקטן בספר. רוב רובו של הספר הוא חיי היומיום בקולג', היחסים בין החמישה שנותרה וכאן הנפילה הגדולה של הספר: טארט מורחת על פני 640 עמודים חיים מאוסים של שכרות ועוד שכרות, עשרות אם לא מאות בקבוקי ויסקי מתגוללים בכל עבר, ואם זו לא שכרות אז אלה סמים או משככי כאבים, עישון ושינה במיטות ספוגות זיעה מסוייטות.

התקווה במהלך הספר היא להתפתחות דרמטית כלשהי, פרט לרצח המדובר. אלא שהכל הולך ושוקע, הלהג עצום ורב, עוד ועוד ויסקי צץ מכל עבר, המיאוס הולך וגדל, ואפילו שבעמוד או שניים צץ אותו אבק כוכבים שהיה בהחוחית, לא היה לזה המשך.

ולא שלא היה פוטנציאל.

המספר לומד על מילגה כשהאחרים בני עשירים, ג'וליאן המורה בוחר כל שנה את תלמידיו במשורה ורק הוא מחליט לגביהם, עניין ללא אח ורע. כתלמיד עני הוא, המספר, נקלט היטב בחבורת הלומדים והיה אפילו פוטנציאל לחבורה סודית ומיוחדת בהחלט. אז היה.

דוחה לגמרי.

לפעמים מתחשק לי שאנשים מסוימים פשוט יעלמו. אנשים שמציבים בפני בעיות להתמודד עמן, אנשים בעלי תביעות טורדניות, אנשים שמזכירים לי חוויות לא נעימות, אנשים שמארגנים ערבי קריוקי בבית ממול ונותנים למתבגרים בעלי קול מתחלף לזייף שירים שלא היה בכוונתי להכיר בשעות שבהן העולם אמור להיות שקט.
היה נחמד אם הם היו נעלמים.

אולי בגלל השאיפות הנסתרות שלי יכולתי להזדהות עם הרצון להיפטר מבאני (זה לא ספויילר, זה כתוב בדף הראשון).
גם מעבר להיותו פצצה מתקתקת הוא היה ממש מטרד מעיק.

רק שאני לא אקח תת מקלע ואקצור אותם, אני לא אחלק להם עוגיות מורעלות ואני לא אתן להם דחיפה קטנה אם יעמדו על שפת צוק. הגבול בין הצד האפל שלי להתנהגות היומיומית מאוד ברור לי. אני מכירה בזכותם של המזייפים וכל השאר לחיות, לא מפקפקת בקיומו של עולמם הפנימי העשיר ובכלל, אני בחורה בסדר, פחות או יותר. לא יודעת אם יש לזה קשר למוסר, לכללי התנהגות בחברה או לעכבות אישיות.
או כפי שאומר ריצ'רד, המספר: "ברצוני להבהיר שאיני רואה בעצמי אדם רע (ועד כמה אני נשמע כרוצח דווקא כשאני אומר זאת!)... עשינו מעשה נורא, אבל בכל זאת אינני חושב שאיש מאיתנו הוא אדם רע בדיוק, אפשר לזקוף זאת לחולשה מצדי, לגאווה יתרה מצדו של הנרי, ליותר מדי חיבורים בפרוזה יוונית- לכל מה שתרצו."

ואכן הספר הוא, בעיני, משל לשבריריות המוסר היחסי, שקורס באחת כשהוא מתמודד מול הרצון להיטמע ולהיות נאהב, מול הרצון להיות חלק מחבורה של אנשים יפים, עשירים, משכילים ויוצאי דופן, מול תרבות עתיקה מושכת, מול כריזמה.

הסיטואציה, כיאה למשלים, היא קיצונית
בחור שבא מבית לא אוהב, ממקום חסר ברק, טיפח שאיפה חזקה להיות אחר ממה שהוא. שאיפותיו מתגשמות כשהוא הופך לחלק מחבורה מבודדת כמעט לחלוטין ובעלת הילה של יופי, אקסלוסיביות ומסתורין.
והשאר- היסטוריה סודית.

"ההיסטוריה הסודית" יצא בהוצאת מעריב ב 1994 ולא זכה להתייחסות. עשר שנים מאוחר יותר יצא בהוצאת כתר והפעם ביתר הצלחה. העותק ששאלתי מהספריה הוא מההוצאה הראשונה (ולכן גם כריכתו לא צהובה מכוערת, כפי שצויין כאן רבות, אלא כחולה מכוערת).
בגב הכריכה "שלי" כתוב "ספר מסתורין מושלם" ובגב הכריכה השנייה ישנה איזו המשלה ל"חטא ועונשו"
נראה לי שהאמת היא אי שם באמצע.
דונה טארט היא לא דוסטוייבסקי אבל היא השכילה לתאר את החטא ואת העונש.
החלק הראשון, של החטא, הוא מהיר, צבעוני, קולח ומעורר הזדהות
החלק של העונש (לא ענישה מקובלת, אלא העונש שבנשיאת החטא) הוא איטי, מבולבל, מפורט יתר על המידה וכפי שצויין כאן, כמגרעה, נמתח ומוציא את המיץ.
לתחושתי, אופן הכתיבה הזה הוא מכוון.
שהרי העונש, המשא, הוא אכן כזה- נמתח כמו מסטיק ומוציא את המיץ. מעשה שלילי מכונן- חטא- משפיע על פנים רבות בחיים השפעה בלתי הפיכה. אפשר לסמם את המפלצת, לשכר אותה, לכלוא אותה בכלוב ולנסות להפיל אותה על מישהו אחר- היא אולי תנוח אבל תשוב בפנים אחרות.
כמו המשפט המהדהד בפשטותו-
"אני מניח שבתקופה מסוימת בחיי יכולתי לרכוש לי סיפורים אחרים, אבל עתה אין אחר מבלעדי הסיפור הזה. זהו הסיפור היחיד שאוכל לספר לעולם."

קשה לי לשים את האצבע על מה שמונע מהספר להיות, מבחינתי, ספר מעולה ובכל זאת-
לא הלכתי שבי אחרי הדמויות. ג'וליאן, המורה- גורו, הנרי הגאון, התאומים, הם דמויות שלא הצליחו למשוך את לבי, שבדרך כלל מתרכך בקלות תחת השפעתם של אנשים בעלי מוסר בעייתי הניחנים בקסם אישי רב (לונג ג'ון סילבר?)
קראתי את קורות החבורה בעניין רב, עצרתי כדי להרהר מדי פעם, אבל לא חמלתי, לא כעסתי לא ממש התרגשתי, השאיפה היחידה שעוררה בי הזדהות היא, כפי שציינתי, השאיפה להיפטר מבאני, רוצחת בפוטנציה שכמותי.

מרופא השינים שלי למדתי דבר חשוב לחיים. לא, לא לצחצח שינים. הוא לימד אותי להגדיר.
לבנאדם יש כנראה עסק עם הרבה פציינטים מפונקים, ולכן תגובתו לכל תלונה מצידי היא פתיחת עינים באיום ושאלה נוקבת: "כואב או לא נוח???"
כשבאתי להגדיר את הספר הזה, הרגשתי שאני צריכה להשתמש שוב בדיוק של הרופא שלי: הספר הזה באמת כואב או רק לא נוח?
הרגשתי שאני נשאבת לתוך בור שחור עמוק. הכל קרה אבל שום דבר לא קרה. הפרקים היו ארוכים ומתמשכים ולא נראה סופם באופק.

מכירים את הקלישאה "לא יכולתי להניח מהיד"?
גם עם הספר הזה זה קרה לי. לא יכולתי להניח, כי הרגשתי כאילו מישהו מהפנט אותי. כאילו נקלעתי בטעות לאיזה הזיה, לאיזה סיוט רע. כמו החלומות האלה שיש לכולנו – שנופלים ונופלים וזה פשוט לא נגמר? זאת ההרגשה.
את רוב הספר אפשר לסכם בתהליך הבא: מעשנים – מכינים סמים – קונים סיגריות – שותים אלכוהול – שותים עוד אלכוהול – לוקחים סמים – יוצאים לאכול – נוסעים מפה לשם – הולכים לישון – קמים – מעשנים – שותים ויסקי – מתקלחים – שותים - - - - -
ואלה, שתבינו, חייהם המרגשים של שישה סטודנטים נעלים, אנשים הגותיים וחכמים שלומדים יוונית עתיקה. כל האינטליגנציה שלהם בספר מתחילה ונגמרת בתחיבת משפטים בלטינית לתוך הדיאלוגים המשמימים שלהם.

לא ספוילר!! הספר מתחיל בתיאור הרצח!! לא ספוילר בכלל!!
הם אשכרה הורגים בנאדם – הורגים בנאדם!! – רק מפני שהוא מעצבן אותם. איזו דרך מדהימה לפתרון בעיות. וזאת אפילו לא היתה איזה מחשבה נמהרת, איזה מעשה פזיז. הם תכננו את זה בקור רוח מזעזע. הם ממשיכים לחיות אחר כך כאילו כלום.

לעולם לא הייתי משאילה את הספר הזה אם לא הייתי קוראת ביקורת מחמיאה על החוחית, גם ספר של דונה טארט. מה זה השם האידיוטי הזה? אני שונאת שמות ספרים עם ה' הידיעה. זה נשמע כל כך ילדותי ומתאמץ. "ההיסטוריה הסודית." שייך בדיוק לאותה מחלקה של "התיק שהלך לאיבוד." "הילדה האמיצה." "הפיל שמצא חבר."
והכריכה נראית כאילו המעצב האומלל שהוטל עליו לטפל בכריכה - לא ידע מה להדביק לשם האיום הזה, אז הוא קרא את הספר כדי להבין על מה מדובר. מרוב חלחלה הוא החליט לעצב את העטיפה הכי מזעזעת שיכולה להיות, כדי להרחיק אנשים מה...דבר הזה.

למה אתם קוראים ספרים?
אני קוראת ספרים שיעשו לי טוב. כדי לצחוק. כדי להשתחרר. כדי ללמוד דברים חדשים. כדי להרגיש קצת מתח ואז לצחוק בהקלה בסוף – גם כי התעלומה נפתרת וגם כי אני אידיוטיות להיכנס למתח מדברים שלא קרו.
אבל הספר הזה עשה לי רע. לא היה כיף לקרוא אותו. למרות שהכתיבה עצמה היתה דיי בסדר, העלילה היתה מורטת עצבים ומלאה. הרגשתי עייפה כל כך וייחלתי שהדבר הזה יגמר – וזה פשוט לא נגמר. כמו מונולוג מייגע של דובר שלא מתעייף לעולם. ואתם יודעים מה? הספרים של דן בראון גם עושים לי קצת רע לפעמים – אבל הידע המטורף שאצור בתוכם, וכמות הדברים החדשים שאני לומדת מהם כל כך שווה את זה. בספר הזה לא למדתי ולא פסיק אחד חדש.
ובשורה התחתונה, לא הבנתי אפילו מה היא רוצה לומר.
למה לעזאזל היא כתבה את הסיפור הזה.
כדי לומר שכולנו רוצחים בפוטנציה?
שלכל אחד יש סודות אפלים?
שאשמה היא משא כבד?
כואב.

ספר מצוין. ארבעה וחצי כוכבים לפחות. אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון.
מאז שגיליתי את 'סימניה', והתחלתי לנבור בתוככי עצמי כשאני מסיימת לקרוא ספר, כדי לנסח מה אהבתי ומה לא אהבתי בו, הבנתי על עצמי שני דברים: קודם כל, אני מעדיפה ספרים שמתמקדים במספר מצומצם של דמויות ומפתחים אותן לעומק, על פני ספרים שמרפרפים להם בקלילות על פני עשרות דמויות, מספקים עליהן אינפורמציה למכביר, אך לא באמת הופכים אותן לבשר ודם (ע"ע "מאה שנים של בדידות"). שנית, אני מעריכה מאוד סגנון וכתיבה יפה, בלעדיהם הספר אינו שלם, אבל הם לבדם לא מספיקים (ע"ע "סיפורי ניק אדמס"). בעיני, ספר צריך קודם כל לספר סיפור טוב, כזה שנוגע ללב ונותן חומר למחשבה. וככל שהוא עושה יותר מהדברים האלה, כך הוא מצליח לתקוע יתד עמוקה יותר בזיכרוני, ולהישאר שם. ע"ע "חייבים לדבר על קווין", "אלה תולדות", "ענבי זעם", "והיום איננו כלה", "עפיפונים"...
אינני בטוחה ש"ההסטוריה הסודית" עומד כתף אל כתף לצד החבורה המהוללת הזו, אך ללא ספק הוא ספר שקולע בול להעדפותיי הספרותיות.

בניגוד לחוות דעת אחרות שקראתי, לאו דווקא ב'סימניה', שתיארו התלהבות מההתחלה ואכזבה מההמשך, אני עברתי תהליך הפוך. את ההתחלה לא סבלתי. הניסיון לייחס ללימודי היוונית הילה של חוכמה עילאית והתיאור הראשוני של חמישה סטודנטים שמסתובבים בקולג' כשרגליהם כאילו נטועות כמה סנטימטרים מעל פני הקרקע כי מוחם בעננים טרוד במשפטים עלומים ביוונית עתיקה, נראו לי מוגזמים ולא אמינים, וחששתי שאני הולכת לסבול מעוד אחד מספרי הנעורים בסגנון הסרט "ללכת שבי אחריו" שיש בהם משהו מתוק ומקסים כשאתה עצמך בגיל הנעורים, אבל מגילי המתקדם נראים קצת ילדותיים ושטחיים.
אך לשמחתי הרבה לא כך הדבר. אחרי שעוברים את העמודים הראשונים היומרניים-משהו, מתפתחת עלילה מותחת, חכמה, מורכבת, מרתקת ועוצרת נשימה, שלא ניתן להפסיק לקרוא בה. הישג מדהים לסופרת כל כך צעירה, בת 28 בסך הכל בזמן שכתבה את הספר הזה, ספר הביכורים שלה.

גיבורי הספר זוכים לפיתוח דמותם באופן כה עמוק, יסודי ומורכב עד שאתה מתחיל לזהות בהם את מכריך. דמותו של באני עולה על כולם. הוא פשוט הכלאה של מספר אנשים שאני מכירה באופן אישי. הוא אמיתי כל כך שאפשר לגעת בו. כך גם דמותו של ריצ'ארד, המספר. היכולת של דונה טארט להעביר את הקורא את אותו המסע הנפשי שעובר ריצ'ארד, היא על גבול הוירטואוזיות לדעתי. על אף המעשה המזעזע שהוא שותף לו, הצליחה טארט לגרום לי להבין אותו. החל מרצונו העז להשתייך, רצון שכל מי שאי פעם חווה אותו יזהה מיד את השפעתו המכרעת על מהלך העניינים, וכלה במועקה שאחרי המעשה והחרדה האיומה מפני ההיתפסות. מדובר בספר שפשוט שואב אותך פנימה והופך לך את הבטן. הניגוד שבין היכולת של הגיבורים לעורר הזדהות והפלצות שבמעשיהם הופך אותו לבלתי נשכח.
אחרי שסיימתי לקרוא חקרתי קצת אודותיו באינטרנט וגיליתי שהספר גם מלא בהקשרים ורמיזות לספרות אמריקאית קלאסית ואף מתכתב עם כל מיני מיתוסים עתיקים. בעיני זה לא מעלה ולא מוריד. לדעתי הספר עומד בזכות עצמו, ולמרבה המזל אין צורך להיות מלומד דגול כדי ליהנות ממנו.

חזק, מעורר מחשבה, ויורד לעומק נפש האדם. מומלץ בחום.

למודת ספרים וקריאה, אני מחלקת את התואר "יצירת מופת" בקמצנות מירבית. כמו מבקר מסעדות אליטיסט, גאה ונפוח מחשיבות עצמית, אני מרבה להוריד כוכב אחד. שהרי, כמה יצירות הינן מופתיות? אסור להיות נדיב מדי במתן ציונים גבוהים, שמא יחשדו בי שדעתי קלה וטעמי בינוני וירוד. וכך אני מחלקת מחמאות כמו כילי זקן שאוצרותיו הולכים ואוזלים. על מדף המופתיים הצבתי כמה יצירות שנשפכתי לגמרי בקוראי אותן, (ולא, לא, ידידי, אלה הן לאו דווקא אותן יצירות שזכו להערצת המבקרים וסובלות לעיתים מעודף שיעמום וחוסר עניין בולט) אלא יצירות שמולן אני מתקפדת, נופלת על ברכי מזועזעת מעוצמת הכישרון שכתב אותן ומן העובדה, שגם אם אחיה אלף שנה (מתוכן 98 שנה ללא אלצהיימר) לא אצליח להפיק יצירה כזאת.
אלה הם לא ספרים של חמישה כוכבים, אלא של שבעה כוכבים (לא שבעה מתוך עשר, אלא שבעה מתוך חמישה).
ואחרי הקדמה לא קצרה זו, התואמת את הספר הלא קצר הזה, את ההיסטוריה הסודית אני מניחה על המדף ההוא. אולי לא במרכז, אבל בהחלט גם לא בצד. את המדף הזה חייבים להצמיד לקיר בעוד כמה ברגים, כי ההיסטוריה הסודית הוא ספר עב כרס, שגורם כאב פרקים בזמן הקריאה וגם כאב לב.
כל הסופרלטיבים שלי לא ניתנו בגלל גילה הצעיר של הסופרת, אם כי גם עובדה זו מעוררת תהייה לא קטנה, והמחמאות היו נכתבות גם אם היא הייתה גברת למודת ניסיון.
למרות אורכו, הוא אינו משעמם לרגע. קורותיה של החבורה הדקדנטית שלנו, נקראים כמו ספר מתח.
ביקורת בונה? אין לי.
ביקורת הורסת? אין גם כן.
אז בכל זאת איזו עקיצה? הספר פשוט הותיר אותי צהובה מקנאה, ממש כמו הכריכה המכוערת.

לא ברור לי איך גיליתי את "ההיסטוריה הסודית" רק עכשיו. נשאבתי אליו החל מהמילה הראשונה ונשארתי מרותקת לאורך כל 600 העמודים שלו. זהו סיפורו של חוג ללימודים קלאסיים בקולג' יוקרתי וקטן בוורמונט. הסיפור מסופר מנקודת המבט של ריצ'רד פאפן בן ה-19, שמגולל את השתלשלות העניינים בדיעבד. הוא מגיע לקולג' ולאחר שמציג את עצמו כבן טובים, הוא זוכה להתקבל לחבורה האליטיסטית שמרכיבה את החוג ללימודים קלאסיים. החבורה מונה 5 תלמידים בלבד, והיא מעין יחידה עצמאית בקולג' שמנוהלת לפי כללים משלה. ככל שריצ'רד נשאב יותר לתוך החבורה, הוא מגלה שיש סוד איום שקושר בין בני החבורה, סוד אשר כדי לשמור עליו מישהו מתוכם גם יירצח.

"ההיסטוריה הסודית" הוא גם רומן אינטלקטואלי וגם תעלומת רצח אבל ללא הסיפור הבלשי. הקורא מגלה כבר בעמוד הראשון שריצ'רד פאפן וחבריו הרגו את אחד מהחבורה. שאר הספר מתאר מה קדם למעשה המזעזע ומה קרה להם לאחר מכן. כנגד כל הסיכויים, הקריאה מרתקת, למרות שכבר מההתחלה ידוע מיהם הרוצחים. זוהי העוצמה בכתיבתה של דונה טארט – אתה הופך דף אחרי דף, ממתין לתשובות, צידוקים ואולי גם סימן לחרטה.

דונה טארט היא סופרת מחוננת הודות לכישרון התיאור שלה. היא מתארת את החיים באוניברסיטה פרטית קטנה בפירוט רב. וגם אם התיאורים שלה אינם מציאותיים, היא גורמת להם להישמע כך. גם כישרונה באפיון הדמויות הוא נפלא. בעוד שריצ'רד אינו לגמרי משכנע כמספר הסיפור, הוא וחבריו יוצרים חבורת דמויות מרתקת: שישה אינטלקטואלים מרוחקים, מרוכזים בעצמם ושחצנים שיש להם אובססיה כלפי יוון העתיקה והחיים המודרניים לא ממש מעניינים אותם. הם סנובים ולכל אחד מהם יש "אישיוז" רציניים, אבל כל אלה רק הופכים את דמויותיהם למושכות יותר. ביחד הם יוצרים את הקבוצה הסגורה האולטימטיבית, ולכן זה כמעט מובן למה הם מוכנים להרוג מישהו שעשוי לסכן את הדינמיקה הקבוצתית.

לספר יש איכות כמעט מהפנטת, למרות שהוא מתרחש בשנות ה-80' הלא רומנטיות בעליל. הוא גם הופכת את ה"חנוניות" למפתה ומושכת. החבורה בספר מתוארת כאקצנטרית: לבושי חליפות שחורות ועניבות, בעוד שהבחורה היחידה בחבורה, קמילה, מעשנת, יש לה קול של פאם פאטאל, היא מתלבשת בבגדים שגדולים ממידותיה והיא מושווית, מבחינת המראה, להלנה מטרויה.

הספר הוא במידה רבה ספר על חברות, על הכמיהה האנושית להשתייך ולהתקבל על-ידי אנשים שאנחנו מעריצים. זהו ספר על הקרבנות שאנחנו מקריבים כדי לשמור על שלמותה של החברות, על חוסר הביטחון שאנחנו מרגישים כשאנחנו חושבים שחברינו לא מקבלים אותנו ועל הפרנויה שאנחנו חווים כאשר נראה לנו שחברינו בגדו בנו. התחושה שאנחנו בלתי מנוצחים שמעניקים לנו חברים טובים והעצבות והבדידות שאנחנו חשים כאשר חברויות שהיו טובות נגמרות. הספר נקרא כמו קינה על חברות טובה, ולא צריך להזדהות עם הגישה האינטלקטואלית של ריצ'רד כלפי החיים, עם המוסריות שלו או עם הכמיהה המורבידית שלו לציוריות כדי להתחבר לכך. מספיק להיות אדם שכמה לחברות קרובה והרגיש אי פעם חוסר ביטחון בחברות.

לא חשבתי שהספר מושלם. כאמור, דמותו של ריצ'רד כמספר זכר לא הייתה משכנעת בעיניי והייתה יכולה לשכנע יותר לו היה מדובר במספרת. סוף הספר חלש יחסית לשאר הספר, למרות שהסיפור מתקדם לכיוון הזה באופן ברור. עם זאת, סוף הספר משקף את התפוררות החברות, ולכן ייתכן שהוא הולם. אבל מעבר לסוף, הספר מרתק ונהניתי ממנו מאוד!

בתור סטודנטית בלתי נלאית שכנראה תמשיך ללמוד כל החיים, התחברתי מאד לספר הסטודנטיאלי הזה. הלוואי שאנחנו היינו עושים כאלו חיים משוגעים, תרתי משמע :-) :

הספר נכתב ע"י ריצ'רד, המשחזר את חוויות נעוריו בקולג' יוקרתי בניו המפדן. הוא מתאר את קורותיהם של ששה תלמידים בני עשרים, צעירים ושאפתנים, שזכו והתקבלו לחוג ללימודים קלאסיים, המצומצם והאליטיסטי, בהדרכתו הבלעדית של פרופסור כריזמאטי. התלמידים הופכים חבורה מלוכדת ומסוגרת: חושבים יחד, מבלים יחד, כמעט את כל זמנם.

מסתבר שהתלמידים הסקרנים והשקדנים ניסו לשחזר את פולחן בכחוס הדיוניסי עליו למדו בכיתה, בניסיון לפענח את התעלומה והקסם שמאחוריו. הטקס הצליח מעל למצופה, ויותר מזה אני לא אגלה. הלאה הספויילרים!!!

החלטתי להשתמש בספר הזה באחת מהעבודות שלי באוניברסיטה, בה הרשו לנו להתפרע ולהעביר דמות ספרותית איזה טיפול שנרצה :-)
מי אמר שמשעמם בלימודים?!

בחרתי בצ'רלס מקולי, שהוא בחור בן 19, שיערו בלונדי כהה סמיך, פניו בהירים, עליזים וחמורי הבעה כאחד, עיניו אפורות, נבונות ושקטות. הוא בחור גחמני אך רחב לב. לרוב חברותי ופתוח, אך לעיתים נראה כנתון תחת כישוף ארוך וקודר, ואז נוהג שלא להרבות בשיחה. הוא רגיש, ונחשב בקרב חבריו לנשמה טובה ומעט 'מרחפת'.

ואיך יכולתי לבחור בדמות אחרת כשהתיאור שלו כל כך דומה לבחור הראשון בחיי שהתאהבתי בו עד בלי די?! ולא, תחסכו את החמלה - הוא לא היה שתיין כרוני כמו הדמות הספרותית... :-)
מה גם שיש לי אחות תאומה, וצ'רלס הוא גם תאום. איזה כיף לטפח שתי ציפורים במכה אחת (אני נגד להרוג אותן, במחילה).

צ'רלס פנה לטיפול עקב בעיית שתיינות חריפה. בלי יותר מדי ציטוטים מהDSM: הוא עונה על קריטריונים אבחנתיים של שתיינות ודכאון.

צ'רלס הגיע אלי לצורך טיפול דינאמי קצר מועד ע"פ שיטתו של ג'יימס מאן.
מאן ראה את הטיפול המוגבל בזמן כעוסק במצוקה האנושית העיקרית - המשאלה להיות עם הזולת והכורח של השלמה עם אבדן ועם פרידה.

ע"פ מאן, התלונות שהביאו לפנייה לטיפול (אצל צ'רלס: התמכרות לאלכוהול) לעולם אינן חופפות את הסוגיה המרכזית (קושי בהתמודדות עם פרידה), אלא הן אמצעי הגנה שנועד להרחיק את הכאב האמיתי מן החוויה המודעת.

הרקע התרבותי משפיע גם הוא על הביטוי הסימפטומאטי של הבעיה, ובמקרה זה, שתיית אלכוהול הייתה חלק אינטגרטיבי מפעילות חברתית במסגרת חיי הקולג'. לאור כל זאת, הטיפול התמקד בקשיים העמוקים יותר של צ'רלס, ולא בסימפטומים.

לא אלאה אתכם בפרטי הטיפול שבדיתי מליבי,
אבל אני יכולה לגלות לכם שהוא היה רצוף טלטלות וסוחט דמעות :-)

{ולסקרנים ולבעלי הסבלנות בלבד: קטע קצר מהפגישה השישית שלי עם צ'רלס :

בפגישה השישית, צ'רלס ביטא ייאוש חריף ממצבו, וטען כי הוא מבין מדוע איש אינו רוצה בקרבתו: 'אני לא יכול לסבול את עצמי, אז איך אחרים יסבלו אותי?'. הוא הביע חששות כי איכזב את הקרובים לו, בשל התמוטטותו הנפשית והידרדרותו לשתיינות. הוא מנה את כל מה שאיבד בתקופה האחרונה, וציין כי 'לא נותר לי עוד בשביל מה להיאבק'.
בנקודה זו הסבתי את תשומת ליבו שהוא זה שפנה לטיפול, וכי הדבר מעיד על תקווה, גם אם לא מודעת, שחיזוק כוחות העצמי שלו יעזור לו להשיב בהדרגה את השליטה לחייו.
ציינתי בפניו כי התכונות הבסיסיות באופיו – טוב לב, חברותיות ורגישות לא נעלמו, אלא שהוא מתקשה לתת להן ביטוי בסיטואציה הקשה איתה הוא מתמודד כעת.
שיקוף זה של האמונה בכוחו להביא לשיפור במצבו נראה כי עודדה אותו, והוא החל מדווח בכל פגישה על התמודדות פעילה שלו להקטנת צריכת האלכוהול.}

אין מה לעשות - אני אוהבת סופים טובים,
אז אם אין אותם בספר עצמו - תמיד אפשר להמציא :-)

1