#
בפרבר של עיר גדולה מתגוררים כמה אנשים המייצגים את תושביו. החיים הפרבריים הם ליבת הסיפור פה, כולל שיפוט השכנים והחשש של כולם מ"מה יגידו" המנסה, לא בהצלחה יתרה, להסתתר מאחורי איצטלה של צדקנות. למרות שמדובר בסיפור בדיוני, פרוטה מתאר מצב שהוא כל כך נאמן למקור, שאתה מוצא את עצמך מניד ראש בהסכמה. התיאור הוא של החיים הפרבריים באמריקה אבל לא תחוש צרימה אם יקראו לעיר רעננה, ותושביה ידברו עברית.

פרוטה, בעל ראייה חודרת ואכזרית, בונה אישיות נפרדת לכל אחת מדמויותיו. זו משוכה שהמון סופרים מתקשים לצלוח, ופרוטה מדלג מעליה בקלילות, בלי להראות סימני מאמץ. הדמויות שלו הן מגוונות, כמו אנשים בשר ודם והוא מצליח לגרום לקורא גם לאהוד אותן וגם לכעוס עליהן ולסלוד מהן. גם תיאורי הפוטבול - נושא שבדרך כלל משעמם אותי - היה אינטגרלי לסיפור ולא נועד רק כדי להלהיב חובבי ספורט. פרוטה גם מצליח לספר סיפור מתוך מה שנראה תחילה כמו בליל תיאורי ללא עלילה ברורה. הוא משתמש בהומור, ציניות ואירוניה, בלי כוונה להצחיק, כקטליזטור המבליט ומעצים את מסריו. הספר כתוב מצויין, עם עלילה מרתקת ואמינה (למרות פרטיה החריגים) עם סוף שמצליח להפתיע בלי להיות מודבק באופן מלאכותי או הזוי.

מה בעצם אומר פה פרוטה?
• לנו כקבוצה יש כוח עצום אותו אנחנו מפעילים על יחידים, החורגים לדעתינו מהמסלול המרכזי.
• אנחנו מצטרפים אל הכלל גם אם איננו בטוחים שהוא צודק. אפילו אם אנחנו בטוחים שאינו צודק. כי ההתנגדות לכלל גובה מחיר שאנחנו לא מסכימים לשלם.
• אנחנו מסכימים לחבור לבריונים ולנקר את החלשים בלהקה שלנו. כי לבריונים, זה ידוע, לא אומרים "לא".
• אנשים חלשים שהופכים לקורבנות החברה, מוכנים להתנפל בהתלהבות על חלשים מהם... אין צדיקים בסדום שלנו.
והכי הכי – אנחנו זקוקים למשמעות לחיינו. אם לא מצאנו משמעות אמיתית, נסתפק במזוייפת ובלבד שנרגיש שכולם מאמינים שהיא אמיתית.

נכון, שום דבר שלא ידענו קודם. מהבחינה הזו פרוטה עשה את מה שקשה מאד לעשות: כתב ספר על נושאים ותיקים ומוכרים באופן שהאיר אותם באור חדש.



1/2

איזה כיף זה להיכנס באמ-אמא של הפרוורים האמריקאים, נכון? נראה כאילו כולם עומדים בתור, ורק מחכים לחשוף את הפרצוף האמיתי מתחת לדשא המטופח והשמלות המגוהצות.
אני לא אומר שזה ספר רע, חלילה. הוא מעניין, חכם ואפילו מרגש במקומות הנכונים. אבל במהלך הקריאה הרגשתי כאילו בסרט הזה כבר היינו (אגב, העיבוד הקולנועי של הספר גם לא רע בכלל). אחרי אלוהים-יודע-כמה עונות של "עקרות בית נואשות", וכל האוסקרים של "אמריקן ביוטי", אני לא אתפלא לגלות שכל יושבי השכונות השקטות האלה הם בעצם סוטים נאלחים/אובדניים ומיואשים/פרפרים רכים שמישהו רמס את חלומותיהם. יאללה, הלאה, בואו נמצא איזה בועה חדשה לנפץ.

זה לא ספר רע, כאמור. לפעמים הוא אפילו ממש טוב, למרות התרגום המסריח והרבה יותר מדי תיאורי פוטבול. אבל הבעיה הבאמת-רצינית שלו היא, שבספר הזה כבר היינו.

ל shadowboxer ,

נהניתי לקרא את הביקורת האינטליגנטית שלך. כה אמינה , מדודה, זהירה ,מהלכת על חוט דק שבין הסתייגות טוטאלית לבין רגישות ואהדה והנה באה החתימה " בספר הזה כבר היינו..." כדי לחדד את הרעיון המרכזי. נפלא!