ביקורת ספרותית על גוף מארח מאת סטפני מאייר
ספר בסדר

---

לאחר עבר מלא בקניית ספרים, בפעם הראשונה בחיי נכנסתי לספרייה העירונית שלי. הייתי בספרייה אחת בעבר, אבל למרות שהיא הייתה מפוארת ויפה לא היה לי יותר עניין בה אחרי שסיימתי את ספרי ג'ינג'י וכוח המוח (גיל 6-8), וגם ככה לא יכולתי לחזור אליה. המראה שלה לא היה מזמין במיוחד אבל זה היה בסדר, משום שלא המראה קובע. גם המדפים בלבלו אותי כי בלבלו שם את כל הספרים שאפשר לבלבל, מבוגרים ונוער. כשראיתי את 'גוף מארח' היד שלי ישר חטפה את הספר כי כשאת מוקפת בספרים זרים ואת רואה ספר של הסופרת האהובה עלייך, זה כמו חלום שמתגשם.

טוב, אז קצת קשה לי להרוס את כל השבחים והדירוג המעולה, אבל אני אישית לא הערצתי את הספר.
אז כנראה שאני באמת לא מבינה אותו, כי כל זמן שקראתי אותו חשתי בבלבול, משהו התרחש לי מתחת לאף. הרגשתי כאילו שמאייר דחסה לי יותר מידי פרטי ולא הספקתי לבלוע הכל. כל הקטע הזה של האטימות ההיא, איך אפשר לחשוב שלגנוב למישהו את החיים זה מוסרי? איך שהוא הרגשתי שמלאני יותר דומיננטית ומעניינת מנוודת, וההכנסה של ג'יימי לסיפור קצת מיותרת. אם הייתה לי היכולת לשנות את הספר הייתי הופכת את כל העניין הזה של גוף פונדקאי לפחות "מאורגן" ותומך, כאילו לתת לנפש להרגיש טיפה יותר רחוקה ומבולבלת (טוב, זה לא הכי נחמד שיש..)

אבל יש גם צדדים טובים בספר, אין מה לעשות סטפני מאייר יודעת איך לכתוב, יש לה את הכישורים. הכתיבה מרתקת ויפה ואפשר להבין את זה כבר מהעמוד הראשון. העלילה לא מועתקת, וזה לא עוד סיפור על טיפשעשרה, רואים שסטפני מאייר רקמה פה משהו יפיפה, אני פשוט כנראה עוד לא מוכנה לקרוא את זה, הספר יחכה לי בספרייה.

» ביקורות נוספות של Princes Mononoke
» ביקורות נוספות על גוף מארח