ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

יצאתי עכשיו מהסרט של אשמת הכוכבים.. קראתי את הספר כמובן זמן לא רב קודם לכן.
נכנסתי לסרט בידיעה שאני עומדת להתאכזב קשות כי אין דבר שישתווה לסרט המדהים הזה. ידעתי שיותר מהאכזבה על הפספוס שסרט אמריקאי עושה כשהוא משיל את העומק שבספרות אמיתית, ידעתי שאני אתאכזב מתגובות הקהל. הקהל היה מורכב מבנות בנות 14 שבכו כל שלוש דקות כשהן בכלל לא מבינות את הפואנטה. כל כך כואב לי הידיעה שישנם אנשים שקוראים את הספר הזה ולא מבינים מה שאני מבינה. שהם לא מבינים שזה לא ספר על סרטן. כל כך הרבה כתוב בין השורות. למעשה הרקע של הסיפור.. המחשבות של הייזל הם המסר שמועבר. מבחינתי זה בכלל לא משנה אם הייזל מתה או אוגאסטוס כי זה בכלל לא הפואנטה.

אני כותבת כאן כי אני חייבת לשתף את ההבנה שלי. יש בי תקווה שאולי מישהו יקרא את זה ויבין. יבין באמת את כל מה שאני רואה.
הספר עוסק בחיים ומוות. הוא עוסק בשאלות פילוסופיות עמוקות ואינסופיות. הוא מכיל מסר עצוב אך אופטימי. והוא למעשה משקף ברובו את תפיסת העולם שלי שאף על פי שהעולם מכיל רגעים רבים של עצב, אף על פי שהסוף ידוע מראש, אכן כולנו נמות יום אחד, אחד כולנו רימון יד שעומד להתפוצץ, אכן "הכאב דורש שיבחינו בו" כמו בני אדם.. ולמרות זאת בעולם יש רגשות חזקים כמו אהבה, והעולם יפה, הוא באמת יפה, ובגלל זה כל הסבל שווה את זה.

הספר מאוד מאוד מורכב. יש המון המון נושאים חשובים עם מסרים חזקים.
יש את הרצון של אוגאסטוס שיזכרו אותו, רצון שמופיע אצל המונים. לרצון הזה מתלווה המשאלה לשנות. למות כגיבור, למות כמישהו שעשה משהו בעולם, שהשאיר חותם על העולם. האדם חוזה לעצמו עתיד גדול. לאדם יש חזון, יש לו שאיפות, וכמו שכתוב בספר "במקום שיש תקווה יש חיים". אנחנו כה שקועים ברצון שלנו לעשות הכל בגדול, להשפיע לטווח הרחוק על כמה שיותר אנשים שאנחנו שוחכים שיופיו של העולם טמון בעומק ולא ברוחב. זה בסדר גם להשפיע על 3 אנשים ולא על מיליון. הרי זה בדיוק מה שהייזל אומרת לאוגאסטוס..שהוא צריך להסתפק באהבה שלה ובאהבה של המשפחה שלו ובעולם הזה כי זה כל מה שיש. ולפעמים אתה לא תשפיע על מיליונים אתה תשפיע על מעט. ובכל זאת ההשפעה תהיה עצומה. ויש להעריך את העולם ואת האנשים הקרובים באמת כי בהם טמונה הסיבה לחיים שלנו.

בנוסף יש את ההתמקדות בספר "מכאוב מלכותי" שמתארת את האהבה של האדם לספרים, הקשר הזה שנוצר בין אדם לספר שיש לו חיבור אמיתי איתו. החיבור הזה מלווה בדרך כלל גם לחיבור מדומה עם הסופר שנוצר בקרב הקורא. אותו קורא בדרך כלל מרגיש שהסופר מבין אותו, שיש אוזן קשבת בעולם. האהבה הזו לספרים הולכת ונעלמת מהעולם ולכן אהבתם של הייזל ואוגאסטוס לספרים מוסיפה אופטימיות ואינטימיות לפי דעתי. זו דרך יפה שבה הם בוחרים לתקשר (בהחלפת הספרים). כאילו כל ספר אומר משהו על האישיות שלהם, על התשוקות שלהם, על מה שיש להם להגיד על העולם.
בנוסף "מכאוב מלכותי" נקטע באמצע. ולמרות כל הניסיונות של הייזל להשיג את הסוף, להשיג תשובה לשאלותיה היא לא קיבלה את הסוף שחיפשה. מאחר וישנן שאלות שלא נקבל עליהן תשובות. אפילו הייזל שיש לה את "הטבות הסרטן" היא רק בן אדם.. ולאורח חייה היא לא תזכה לקבל תשובות לשאלות שבני האדם לא יכולים לענות עליהן. שאלות פילוסופיות, שאלות עמוקות. בעצם אין שום חוקיות לעולם. הרבה כמו הייזל מחפשים את הסוף, את התשובות, את ההיגיון. אבל חיים שלווים יגיעו רק עם ההבנה שהיופי טמון גם בזה שאין תשובות לכל דבר. אפילו פיטר ואן האוטן לא היה יכול לענות לה כי הוא בעצמו לא יודע את הסוף. "הסוף נגמר כשהספר נגמר". זה מה שזה. זוהי גם מטאפורה לחיי האדם. הסוף נגמר כשהחיים נגמרים והחיים נגמרים כשהאדם מת. ואי אפשר לדעת מה היה קורה אם הוא היה נשאר בחיים או אם הוא לא היה נולד או אם דברים היו קורים אחרת. אבל כן אפשר לדעת מה כבר קרה. לכן עדיף להתעמק בזה ולנסות לחיות באהבה וקבלה של העולם ולא בכעס על כל הדברים שאנחנו לא יודעים או כל הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות.
"מכאוב מלכותי" נקטע באמצע במובן מסוים בדיוק כמו החיים. המוות של הייזל היה צפוי לאורך כל הסיפור, ציפינו שאם מישהו ימות זו תהיה היא. המוות של אוגאסטוס לעומת זאת תפס אותנו בהפתעה. הייתה לו הידרדרות מהירה שהסתיימה במוות שהיה די פתאומי (ההתראה הייתה קצרה). כמו מכאוב מלכותי המוות החיים של אוגאסטוס נקטעו פתאום. יהיה לו סוף אבל קצר יותר ממה שהוא היה יכול להיות, ואין לנו מה לעשות עם זה, הרי זו "אשמת הכוכבים", הגורל, חולי סרטן הם אכן סוג טעות מעט לא טבעית של האבולוציה והאדם ואין בזה שום היגיון. וניתן לראות שגם מי שנשאר בחיים כמו אייזק סובל כמו אוגאסטוס והייזל, לא מהידיעה שהוא עומד למות אלא מבחורה ששברה את ליבו. והייזל אומרת בתחילת הסיפור ש"אם יש משהו גרוע יותר מלהיות ילד עם סרטן זה להיות הורה של ילד עם סרטן". בעצם הסבל והכאב נכונים לגבי כל בני האדם והם חלק בלתי נפרד מהחיים. אותם חיים שגם יקטעו בסופו של דבר. עלינו לקבל את זה. עלינו לבחור להביט בצדדים אחרים של העולם, צדדים יפים יותר.

בנוסף הספר הזה הוא ספר ארס פואטי, בספר ג'ון גרין מדבר על ספר אחר ועל סופר אחר. הוא יוצר פער עצום בין הדמות שהקורא מצפה מהסופר שלו להיות לבין הדמות שהוא באמת. זה מעלה שאלות על הדימוי של הסופרים בראשו של הקורא בעת הקריאה, שהוא מרגיש שיש מי שמבין אותו. בעצם לעיתים אנו רואים בסופרים מעין גיבורים שלנו. אנחנו מעריצים אותם, אנחנו בונים לעצמנו את הדמות שלהם בראש. אותם סופרים כנראה מרגישים שהם אינם עומדים בציפיות וכי הפער שגוי. ספרות היא גם דבר טכני, יש יצירה ויש בן אדם. יש לעיתים פערים רציניים בין האדם לבין היצירה שהוא כתב.

הספר מדבר על התודעה האנושית ועל כך שהיא האויב היחיד של האדם והוא נלחם בה לפני כל דבר אחר. כי היא מה שמעלה במודעות את כל אותן שאלות ומחשבות ותובנות מהם אנחנו מנסים להימנע. הידיעה שאולי לא נוכל להיות משמעותיים בעולם כמו שציפינו מעצמנו להיות. הידיעה שאולי נאבד את אהבותינו. הידיעה שאנחנו חסרי אונים בהמון מובנים בעולם הזה. אנחנו מקנים לעצמנו תחושה שיש לנו כוח אבל בעצם אנחנו חסרי שליטה לחלוטין. התודעה האנושית היא בעצם ההבנה וההפנמה שאנחנו חסרי שליטה וחסרי אונים בכל כך הרבה מובנים. וגם שיש פער לעיתים רבות בין השאיפות שלנו לבין היכולות שלנו וההזדמנויות שנזכה להן. זה עצוב מאוד לחיות בידיעה הזאת. התודעה האנושית עולה רק בסוף הספר לאחר שאוגאסטוס יושב עם הקיא שלו באוטו בתחנת הדלק והייזל נחלצת לעזרתו והוא מוצג חשוף עם כל חולשותיו של האדם וכל הזוועות והוגעל שמכילות המחלות. רק בסוף מצויין שהוא קורבן של התודעה האנושית כי הוא מבין שהוא כבר לא יהיה מסוגל לממש את חלומותיו. חייו נקטעי והוא מודע לכך. הוא לא יקבל את התשובות ולא יזכה לעתיד והוא מודע לכך. הוא מאבד את כבודו כשהוא יושב עם הקיא שלו מרוח על עצמו ובוכה מול הייזל, והידיעה על האיבוד של הכבוד הזה, העובדה שהוא צלול לגמרי ומודע לכך שהוא אפילו לא מסוגל ללכת לחנות בכוחות עצמו היא שמפילה אותו למטה, היא שגורמת לו להידרדר נפשית והיא גורם בלתי נפרד מהאדם והעולם.

אני אוהבת בספר את הכינות שלו, הוא מישיר מבט עם העולם והאדם. הוא לא מנסה להתחכם בשום מובן. הוא ספר שמציג את החולים כשווים לכל שאר בני האדם, גם הם חווים אהבה ושיברון לב וגם הם ככל בני האדם ימותו בסופו של דבר. את הכינות ניתן לראות בתיאור הרגעים המשפילים ביותר של אוגאסטוס והייזל במהלך המחלות שלהם. רגעים שכוללים לכלוך, קיא, שתן, נוזלים ועוד. אפילו בהתמזמזות של אייזק עם מוניקה בתחילת הספר, כשהוא נוגע לה בחזה. אפילו בזה אני רואה משהו כנה. אני אוהבת שהספר בוחר להתמודד בכל סוגי הכאב, הפיזים והנפשיים, והוא מתמקד בכאב של כל דמות בנפרד, כולל ההורים השונים (שביניהם גם פיטר ואן האוטן) והוא מראה את ההבדל בין אילו שבחרו להמשיך הלאה כמו ההורים של הייזל שהצהירו בפניה שהם מתכוונים להמשיך לחיות ולהתקדם אחרי מותה, לבין פיטר ואן האוטן לדוגמא שהידרדר לשתייה והפך לאדם ממורמר, מתוסכל ושנוא. אפילו כאבו של המזכירה שלו נראה ביצירה כשהיא זוכה ליחס מנוכר ואנושי באדם שהיא משקיעה בו בלי הכרה.

יותר מהכל אני אוהבת את הסוף האופטימי. המוות מלווה במסר שהחיים יפים והעולם יפה. שהאהבה וההנאות שנובעות מהדברים הקטנים שמרכיבים את יופיו של העולם הם הסיבה לחיים שלנו. כדאי לחיות בשבילם ולזכור בחיים לא צריך לכבוש בשביל להגיע לאושר. האהבה והאושר מושגים לעומק ולא לרוחב. האהבה לא נגמרת במוות הרי החיים של אחרים נמשכים והם ממשיכים לאהוב גם את המת. כלשאנשים יש מערכות יחסים נוצרים ביניהם מעגלים מיוחדים שקיימים רק ביניהם, למעשה "אינסופים" נוצרים ביניהם. מרחבים כה עמוקים וכה חודרניים וחזקים שהם מתמשכים ולא נגמרים לעולם. ממש כמו האהבה, שבאופן קיטשי במקצת מזינה את העולם והאדם.

אני מניחה שעלו בי עוד המון תובנות. גם המון מטאפורות וסמלים וביקורות שאי אפשר לסכם בביקורת אחת.
בכל מקרה, אם מישהו קרא את הכל ממש תודה, זה ממש חשוב לי!

» ביקורות נוספות של מונה ליזה
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים