ביקורת ספרותית על האדון שנפל לים מאת הרברט קלייד לואיס
ספר טוב

---

הסיפור הזה הזכיר לי מקרה דומה, לא חלילה, אף אחד לא נפל לים. אבל הסיטואציה הייתה דומה להפליא. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, שבע בבוקר לערך, הקומה הייתה ריקה. אט אט נכנסו טיפין טיפין, העובדים. בצדה האחד של הקומה הגיעו שני עובדים, ובצדה האחר עובד נוסף. כל אחד פנה לעיסוקיו והסתגר בחדרו. לאחר חצי שעה, הגיעה עובד אחר לחדרו. אותו יום הוא לא היה במיטבו אך חשב כי יוכל להסתדר ולמשוך את היום. הוא לא העלה על דעתו כי היא חלש, ועתיד להתעלף בעוד כמה רגעים. בינתיים, שני העובדים אשר קודם הסתגרו בחדרם יצאו כל אחד לענייניו האישיים. העובד ניגשה לקפטריה להכין לעצמו משקה חם לבוקר, כאשר הוא צופה כצד שני העובדים מתרחקים מהקומה , כל אחד לענייניו. העובד נכנס לחדרו, הניח את הכוס עם המשקה על השולחן, פתאום חשכו עיניו, החדר החל מסתובב סביבו. בכוחותיו החלשים הוא הצליח להתקשר לעובד בצדה האחר של הקומה. הוא התעלף, העובד שהוזעק הגיע במהרה לחדר והזמין את האחראים לטיפול באירוע זה.
כששני העובדים חזרו, הם נכנסו לחדרם, כל אחד לעיסוקיו. בקומה לא נשארה שום ראיה, למהומה אשר התחוללה כמה דקות קודם. רק לאחר כמה ימים, כשהעובד הבריא וחזר לעבודה הוא עדכן את העובדים (אלה אשר הגיעו מוקדם) לגבי האירוע אשר אירע לו. היינו המומים מהמקרה.

ומכאן לסיפור.

הנרי פרסטון סטנדיש הוא ג'נטלמן אשר הגיע לרגע שבו הוא מרגיש שחוק בחייו. בעבודה, הוא נשחק , מעבודתו המאומצת והתובענית כסוחר מניות. בחייו האישיים נשחק מנישואיו לגברת אליסון, ומשני ילדיו. הוא מחליט לקחת פסק זמן של חודש או יותר, ובוחר להפליג על גבי אוניה. באוניה הוא מתיידד עם מספר מאוד מצומצם של נוסעים ואנשי צוות. הטבח, פנסיונר, זוג מבוגר נוצרים אדוקים, וגברת בנסון וילדיה. הוא נהנה לצפות בזריחה ובשקיעה מהסיפון, ומרגיש כי מצב רוחו משתפר.

ביום השלישי להפלגה, הוא נופל לים. בעודו בים הוא סומך על מעט האנשים שהכיר כי יעירו את תשומת ליבו של רב החובל, לגבי היעדרותו. וכך לתמימותו יוכל להינצל. בפועל הדברים אינם קורים כפי שהנרי חשב. כל אחד מהאנשים עסוק בענייניו.
הכתיבה יפה, ההומור אירוני ומצומצם ביותר. העלילה אינה עליאית, אך היא הצליחה לרגש ולגעת בי בדיוק במקומות הנכונים. מאוד התחברתי לגבי התנהגות הבריות על הספינה, ולתהיותיו האופטימיות של הנרי כך שיוכל להינצל. גם המעבר בקו המחשבה האופטימי לפסימי נעשה בכזה עידון, המתאים לג'נטלמניות של הנרי. אהבתי את הסקת המסקנה שלו, מדוע הוא פתאום נהיה צמא בלב הים? הרי מעולם לא חש צמא ורעב.

ממליצה מאוד. מעניין ומעורר מחשבות.

» ביקורות נוספות של צילה
» ביקורות נוספות על האדון שנפל לים