ביקורת ספרותית על האדון שנפל לים מאת הרברט קלייד לואיס
ספר מעולה

---

אדם נופל לים. הוא נופל ביום בהיר אחד, ללא ידיעה מוקדמת ששייט התענוגות שחפץ בו יהפוך לסיוט מתמשך. הוא נופל ברגע אחד וכל עולמו קורס תחתיו כמגדל קלפים עדין וחסר יציבות.
מרגע הנפילה מתחיל מאבק, מאבק למען הישארות בחיים, מאבק נגד איתני הטבע. מי ינצח במאבק עיקש זה? האדם או איתני הטבע שאינם יודעים רחם?

הנרי פרסטון סטנדיש הינו ג'נטלמן מהעיר ניו יורק שנופל לתוך הים בשבריר שניה אחד אשר משנה את חייו ללא הכר. רגע שהופך עבורו למסע הישרדות גופני ונפשי. בו-בעת שהוא מנסה להניע את ידיו ורגליו במידת האפשר, לגרום לסיכוייו להינצל להכפיל את עצמם, הוא מהרהר בתולדות חייו, באנשים שסבבו אותו ובמצב הביש אליו הוא נקלע. זה אירוני וכך גם הרגשתי בעת קריאת הספר. אדם שרגלו האחת כמעט מצויה לה בעולם האמת, עולם המתים, מוצא לו פנאי לעשות חשבון נפש עם עצמו.
התחבטותיו ומחשבותיו של הנרי עם עצמו מרתקים מאוד. הוא פורש לפנינו מסכת מחשבות, לבטים ומצבים המאפיינים ג'נטלמן ממעמד מכובד כמותו: יחסיו עם נשים, יחסיו עם עמיתיו, עם קרוביו וכדומה. האבסורד בכל העסק הזה, שהוא אפילו מוצא זמן להרהר במחשבות מיניות שפוקדות אותו, מחשבות על נשים שפגש במהלך חייו, ממש לקראת סופו של הספר, אף על פי שכוחותיו מתמעטים וכלים, רוח החיים מפעמת בו, רוח שאינה נתונה לשליטתו. היא נועצת בו את שיניה החדות ולא מרפה, לא מאפשרת לו למות בשלווה. למרות סיכוייו הקלושים, ספינתו עזבה מזמן את האזור, השמש קופחת מעליו ככדור אש אדום ובוהק והמוות האכזרי יבליח בשתי צורות: מוות מאפיסת כוחות או מוות מהתייבשות ורעב נורא. אף על פי כן, כאינסטיקט הישרודתי, כדבק החיים שכה מאפיין את המין האנושי, הנרי ממשיך בשחייתו הצולעת, בהרהוריו. הרהורים נוגים, המשולבים היטב באופן מעורר התפעלות, יראה וחלחלה במצבו העגמומי של הנרי. מצב שאיש מאיתנו לא היה רוצה להימצא ולהתנסות בו.
למרות המצב בו נתון הג'נטלמן המסכן, הספר נקרא באיטיות וכמעט בשלווה, שלווה אירונית שנוגדת את המצב המסכן חיים שאופף את הנרי בכל דקה ומגביר את אחיזתו ככל שהשעות נוקפות ועוברות להן. הוא מהרהר בשלווה בחיים שהספיק להנפיק לעצמו ותמונות חייו נגלות לנגד עיניו, תמונות מגוונות משחר נעוריו, שחר בגרותו ועד ימים אלה ממש. לאורך קריאת הספר, למרות שקראתיו לפני שנים אחדות, זכורה לי היטב התמיהה שניעורה בי כאשר התוודעתי אל שרעפיו של הנרי: כיצד הוא יכול להרהר בחייו בצורה כה נקודתית ומסודרת, אפילו עד כדי שלווה? הרי עוד רגעים ספורים יקרה מצב שהוא ימות מוות מייסר, ואולי יטרף על ידי כריש אימתני שלא שבע מארוחת הבוקר שאכל לפני שעה קלה?
ואז ההבנה הכתה בי. שביב של הפנמה האיר. אולי המחשבות הללו הם בעצם השלמה עם ההולך, קרב ובא בצעדי ענקים? אולי דרך החשיבה הבלתי פוסקת, הפעלתו של המוח הייגע היא בעצם הסחת דעת מן מלאך המוות שקצה גלימתו המתנפנפת כבר ניכר באופק? כך או כך, האינסטינקט שלי, אותו אינסטינקט שנצמד לאדם כבר מרגע לידתו, אותו אינסטינקט אשר היה מנת חלקו של האדם מימי קדם, כאשר האדם היה לא יותר מאדם קדמון שניזון מבשר צייד, ולאחר מכן כאשר הוא גילה את יכולת ההתיישבות והפסיק לנוע ולנוד והתיישב במקום אחד כשהוא נהפך לחקלאי ועד הימים המודרניים ממש, תמצית ההישרדות, ההאחזות הטוטאלית בחיים, היא חסרת פשרות, ובכדי להאחז בחיים אנו עלולים לעשות דברים מופרכים וחסרי שחר.
באותו רגע שעלו בי התהיות הללו רחמיי על הנרי גברו. מתחילת הספר הרחמים היו חלק בלתי נפרד מכיוון שלהיקלע למצב כזה בעל כורחך זה אף פעם לא נעים, אך כשאתה נתפס במחשבותיו של אותו אדם ההולך למות שחושב מגוון מחשבות, כולל מחשבות עגומות על מצבו הלא מזהיר, אז משהו בך מתעורר. אתה שם את עצמך לרגע במצבו של אותו מאן דהו ביש מזל שלאורך הספר כבר הופך להיות כמעט ידידך הטוב, כאילו הייתם רעים טובים מקדמת דנא, וההבנה מתעוררת בך וגם החמלה והרצון שהנרי יצא מהסבך כי נקשרת אליו בעבותות של ידידות אמיצה. ידידות שמתפתחת ברגעי היגון ותלאות העצומים ביותר.

אחזתי בספרון הצנום הזה וינקתי אל קרבי את מילותיו, את שורותיו, ללא הפסק, כאילו שחששתי שבמידה ואניחו בצד ואשוב לעיסוקיי, הנרי לא ינצל, הוא לא ימצא לעצמו מקום מפלט ויצליח לתפוס בציפורניו את בדל החיים המהבהב האחרון. הרגשתי כאילו מצויה אני עימו ושנגזר עלי, בתכלית האיסור, לעזבו לאנחות, להותיר את ידידי זה שזה עתה רכשתי לי בגפו, לבדו עם מצבו המתנדנד, הסופני. חוט החיים עודנו קיים. אומנם הוא עלול להינתק בכל שניה שעוברת, אבל עדיין ישנה תקווה. לכן המשכתי עד תום הספר ובסופו התאכזבתי קמעה. הסוף הוא כביכול פתוח עקב העובדה שלא נאמר במדויק את המתרחש עם הגיבור, אם הצליח לגבור על הים הסורר או להרים ידיים ולתת לגלים לסחוב אותו איתם, אבל בו-זמנית זה גם סוף סגור המהודק בקפידה כי מובן מאליו שמצבו של הנרי בכי רע, הוכנו לכך מראש כבר מראשיתו. כל הספר היווה מעין הקדמה אכזרית לתלישתו בטרם עת מן החיים הצבעוניים והאפרוריים. אין יישועה ולכן אחריתו היא אחת ויחידה. אותה אחרית שתיאות להיות חלק מאיתנו ביום מן הימים, שאין באפשרותנו לנוס ממנה, להתחמק, במוקדם או במאוחר היא תצמד כעלוקה ולא תניח לנפשנו ובשרנו, עד הקזת הדם האחרונה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על האדון שנפל לים