ביקורת ספרותית על ריחם המתוק של הזיכרונות מאת ג'ס וולטר
ספר טוב

---

בעיתון הילדים החרדי שעליו הייתי מנויה בילדותי היה מגוון רב של סיפורים. קצרים, ארוכים, בהמשכים. סיפורי עלילה, סיפורי הרפתקאות בידיוניים, ועוד. מה שלא יהיה, היה דבר אחד ודאי. בסוף כולם יחזרו בתשובה. כלומר ברור שהנבל הראשי יבוא על עונשו. אבל חוץ ממנו. העוזר של הנבל, זה שרק התחיל כנוער שוליים, אבל בעצם הוא טוב בפנים - חוזר בתשובה. מפקד המשטרה החילוני, זה שהיה מ"הטובים" לאורך כל הספר, מבין שכדי להיות טוב באמת, הוא צריך לחזור בתשובה. השכנה החילונית, מביעה התפעלות מחבורת הילדים החרדים, וחוזרת בתשובה. וגם ראש העיר, אם כבר אנחנו בתנופה אז למה לא, חוזר בתשובה. ולסיום - גם הילדים החרדיים, גיבורי העלילה, גם הם מפסיקים להפריע לשכנה לנוח בצהרים, ולמעשה חוזרים בתשובה.

נוסחאות ספרותיות. מי לא צוחק עליהן, מי לא צריך אותן. לקחת ספר בלשי ליד זו אמירה ברורה: אני צריך עכשיו נוסחה ספרותית קבועה כדי שתנחם אותי. הגיבור יצליח להתגבר על כל המכשולים, להפעיל את שכלו היטב, לגלות את הפושע, ולהשיב את הסדר על כנו. מה מנחם יותר מזה במציאות הנזילה והמתעתעת של המאה העשרים ואחת?

בספר הזה השלטים מונחים בצורה ברורה. המעצב הגרפי לא טעה, ואי אפשר לטעות. האיור על הכריכה. אישה בשמלה אדומה יכולה לשדר כל מיני דברים, אבל כאן מדובר באיור, ולא בתצלום, בשמלה צנועה למהדרין, ממוסגרת ברקע טבע כפרי ולא בכוונות של רובה. אם זה לא מספיק אז גופן כתב היד שבו כתובים שם הספר ושם הסופר משדרים מסר מסוים, ואם כבר אז גם שם הספר עצמו, הכולל גם את המילה "מתוק" וגם "זכרונות". הכל מצביע לכיוון אחד: קלילון רומנטי. ואכן.

העלילה פשוטה, ואם תרצו גם זה בהתאם לנוסחה: שנת 1962. די מוריי, שחקנית אמריקאית צעירה ויפה, אך גם עגומה, חולה ונואשת, מגיעה למלון קטנטן בכפר קטנטן במפרץ קטנטן באיטליה. תרצו - מקום פסטורלי שאיש לא שמע עליו. תרצו - חור שכוח. במקום הזה פוגש פסקואלה, בן הכפר העני, את האלילה שלו די. הוא מתאהב בה מייד. אחר כך קורים כל מיני דברים שאם אפרט אותם אני אחטא לדיבר הראשון "לא תחשוף פרטי עלילה בפומבי". אבל אחרי כמה ימים ספורים די עוזבת ופסקואלה ממשיך בחייו. וכך עוברות להן כמה עשרות שנים, ואז פסקואלה מנסה לחפש את די.

בדרך הקוראים עוברים דרך מפיק הוליוודי נלעג, העוזרת המתוסכלת שלו, יוצר סרטים שאפתן, מוזיקאי שעבר זמנו, סוכן מכוניות בעל זכרונות ממלחמת העולם השניה ושאיפה להיות סופר, ועוד כהנה.

ואין שום רע בקלילון רומנטי. אם הוא כתוב טוב. ואם עכשיו קיץ, והחום מייבש את המוח. ואם מחפשים משהו לקרוא בחופשה או בטיסה הקרובה. אז "ריחם המתוק של הזכרונות" כתוב טוב. מכמה נקודות מבט, עובר ביניהן בקצב טוב, עם לא מעט הומור, בעיקר מהסוג הצפוי. הוא מכיל דגימות של תוצרי הכתיבה של הדמויות המשתתפות, שנותנות לקורא הדגמה בשידור חי של מה יכולה להיות כתיבה גרועה. הוא משעשע, והוא רומנטי. בסופו של דבר הסוף הוא טוב, וגם זה בהתאם לנוסחה, ובהתאם למערכת הערכים האמריקאית מקבלים את ההזדמנות השניה, או החמישית, או ה(n+1) לאחר n כשלונות. והם כמובן גם מבינים מה חשוב באמת בחיים וחוזרים איש לזרועות בת הזוג (או בן הזוג במקרה של הנשים) המקוריים והמיועדים להם. כך שבמובן מסויים גם כאן כולם חוזרים בתשובה בסוף וליב הפילי אוור אפטר.

זה הכל. לא "הספר הטוב ביותר לשנת 2012" וגם לא "נס ספרותי" או הגזמה דומה. ספר קיצי, קליל נחמד וטוב. ובמדד שביל החלב: שלושה וחצי כוכבים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ריחם המתוק של הזיכרונות