בעיתון הילדים החרדי שעליו הייתי מנויה בילדותי היה מגוון רב של סיפורים. קצרים, ארוכים, בהמשכים. סיפורי עלילה, סיפורי הרפתקאות בידיוניים, ועוד. מה שלא יהיה, היה דבר אחד ודאי. בסוף כולם יחזרו בתשובה. כלומר ברור שהנבל הראשי יבוא על עונשו. אבל חוץ ממנו. העוזר של הנבל, זה שרק התחיל כנוער שוליים, אבל בעצם הוא טוב בפנים - חוזר בתשובה. מפקד המשטרה החילוני, זה שהיה מ"הטובים" לאורך כל הספר, מבין שכדי להיות טוב באמת, הוא צריך לחזור בתשובה. השכנה החילונית, מביעה התפעלות מחבורת הילדים החרדים, וחוזרת בתשובה. וגם ראש העיר, אם כבר אנחנו בתנופה אז למה לא, חוזר בתשובה. ולסיום - גם הילדים החרדיים, גיבורי העלילה, גם הם מפסיקים להפריע לשכנה לנוח בצהרים, ולמעשה חוזרים בתשובה.

נוסחאות ספרותיות. מי לא צוחק עליהן, מי לא צריך אותן. לקחת ספר בלשי ליד זו אמירה ברורה: אני צריך עכשיו נוסחה ספרותית קבועה כדי שתנחם אותי. הגיבור יצליח להתגבר על כל המכשולים, להפעיל את שכלו היטב, לגלות את הפושע, ולהשיב את הסדר על כנו. מה מנחם יותר מזה במציאות הנזילה והמתעתעת של המאה העשרים ואחת?

בספר הזה השלטים מונחים בצורה ברורה. המעצב הגרפי לא טעה, ואי אפשר לטעות. האיור על הכריכה. אישה בשמלה אדומה יכולה לשדר כל מיני דברים, אבל כאן מדובר באיור, ולא בתצלום, בשמלה צנועה למהדרין, ממוסגרת ברקע טבע כפרי ולא בכוונות של רובה. אם זה לא מספיק אז גופן כתב היד שבו כתובים שם הספר ושם הסופר משדרים מסר מסוים, ואם כבר אז גם שם הספר עצמו, הכולל גם את המילה "מתוק" וגם "זכרונות". הכל מצביע לכיוון אחד: קלילון רומנטי. ואכן.

העלילה פשוטה, ואם תרצו גם זה בהתאם לנוסחה: שנת 1962. די מוריי, שחקנית אמריקאית צעירה ויפה, אך גם עגומה, חולה ונואשת, מגיעה למלון קטנטן בכפר קטנטן במפרץ קטנטן באיטליה. תרצו - מקום פסטורלי שאיש לא שמע עליו. תרצו - חור שכוח. במקום הזה פוגש פסקואלה, בן הכפר העני, את האלילה שלו די. הוא מתאהב בה מייד. אחר כך קורים כל מיני דברים שאם אפרט אותם אני אחטא לדיבר הראשון "לא תחשוף פרטי עלילה בפומבי". אבל אחרי כמה ימים ספורים די עוזבת ופסקואלה ממשיך בחייו. וכך עוברות להן כמה עשרות שנים, ואז פסקואלה מנסה לחפש את די.

בדרך הקוראים עוברים דרך מפיק הוליוודי נלעג, העוזרת המתוסכלת שלו, יוצר סרטים שאפתן, מוזיקאי שעבר זמנו, סוכן מכוניות בעל זכרונות ממלחמת העולם השניה ושאיפה להיות סופר, ועוד כהנה.

ואין שום רע בקלילון רומנטי. אם הוא כתוב טוב. ואם עכשיו קיץ, והחום מייבש את המוח. ואם מחפשים משהו לקרוא בחופשה או בטיסה הקרובה. אז "ריחם המתוק של הזכרונות" כתוב טוב. מכמה נקודות מבט, עובר ביניהן בקצב טוב, עם לא מעט הומור, בעיקר מהסוג הצפוי. הוא מכיל דגימות של תוצרי הכתיבה של הדמויות המשתתפות, שנותנות לקורא הדגמה בשידור חי של מה יכולה להיות כתיבה גרועה. הוא משעשע, והוא רומנטי. בסופו של דבר הסוף הוא טוב, וגם זה בהתאם לנוסחה, ובהתאם למערכת הערכים האמריקאית מקבלים את ההזדמנות השניה, או החמישית, או ה(n+1) לאחר n כשלונות. והם כמובן גם מבינים מה חשוב באמת בחיים וחוזרים איש לזרועות בת הזוג (או בן הזוג במקרה של הנשים) המקוריים והמיועדים להם. כך שבמובן מסויים גם כאן כולם חוזרים בתשובה בסוף וליב הפילי אוור אפטר.

זה הכל. לא "הספר הטוב ביותר לשנת 2012" וגם לא "נס ספרותי" או הגזמה דומה. ספר קיצי, קליל נחמד וטוב. ובמדד שביל החלב: שלושה וחצי כוכבים.

הרבה פעמים יצא לי לתהות על ההתייחסות לספרים, השונה כל כך בין קורא לחברו: נראה שאנחנו קוראים אותו ספר וכל אחד מאיתנו מבין דברים שונים בתכלית. לפעמים הפער כל כך גדול, שאני משפשפת את העיניים בתמהון - איך יתכן שאני לא ראיתי זאת? איך לא הבנתי את מה שמישהו אחר קרא בספר שגם אני קראתי, ואני ראיתי בו דברים כל כך שונים?

הספר הזה עוסק באותו רגע, הצרוב בזכרונו של כל אחד מאיתנו. זה לא אותו רגע, כמובן. אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו שנצרב בזיכרון ולפעמים - אם נרצה או לא, ברגעים נינוחים כשאיננו עומדים על המשמר, הרגע הזה מוקרן לנו על העפעפיים, בגודל מלא ובאיכות HD. והספר הזה נפתח ברגע כזה, שהפך לזיכרון מכונן, של פסקואלו, שחי בכפר קטן ליד פירנצה. הרגע שלו מורכב מתמונה של מה שקורה באותו רגע, ומהדימוי שיש לפסקואלו על מה שהוא רואה ועל הפרשנות שלו למה שהוא רואה.

הספר הזה מתאר בדרך שובת לב מספר דמויות, נע בין תקופות ומדינות שונות, מתאר את תעשיית הסרטים האמריקאית, קצת מוסיקה של של שנות השבעים, קצת זכרונות מלחמה, קצת נוסטלגיה לא מזיקה, ובחירות שנעשות על ידי הגיבורים - שבחלקן הגדול נראות סבירות, אפילו אם הן הורסות להם את החיים. הספר כתוב היטב בתחכום והומור - כולל קטעים מרגשים כ"סיפור בתוך סיפור". את הדמויות חיבבתי, וגם את השילוב המרתק בין דמויות אמיתיות לסיפור בדיוני.

קראתי את הביקורת של נצחיה על הספר הזה, אותו כינתה "קלילון רומנטי" והיא צדקה. בזווית מסויימת זו ההגדרה המתאימה לו. אבל אני - שאין לי דבר נגד קלילונים וגם לא נגד רומנטיקה - ראיתי בו כיוונים קצת שונים. החלק היחיד בסיפור שהתייחסתי אליו באי אמון היה הסוף. בסוף הזה אנחנו מקבלים תקציר של "מה קרה אחר כך", בניגוד לחיים האמיתיים בהם לעולם לא נוכל לדעת איך נראה הרגע שאחרי הרגע שנצרב לי בתודעה, מה קרה שם אחרי שעזבתי. הסופר, הער לצורך שלנו לדעת איך נגמר הסיפור, מספק את הסגירה הזו בחפץ לב. הספר אולי לא ספרות גדולה אבל בהחלט מאיר פינה מרתקת בניהול הזיכרון המכונן והבנתו.

כתוב כאן שהוא "רומן שנון, נוקב ומשעשע. קלאסיקה ספרותית..."
"עלילה בנויה היטב. סיפור יוצא דופן ומשעשע על תאוות בצע, בגידה ואהבה..."
"שחזור של תקופה באופן כל-כך מרתק שצריך להיות אידיוט כדי לא לקנות את הספר."
"התבוננות חדה וייחודית על תעתועי הגורל... ספר שמח-עצוב, שנון ושזור בתפניות אירוניות."
ואפילו "נס ספרותי", לא פחות.
ועם כל אלה אפשר להסכים ואפשר לחלוק.
אבל כשמודיעים לי, "אתם תאהבו את הספר הזה" - אני יכול לומר לכם בפשטות: לא נכון.

הספר מלא בדמויות והוא עובר בין נקודה לנקודה על ציר הזמן בצורה שרירותית, לכן צריך קצת להתאמץ בשביל לעקוב אחריו, אבל אני חייב לציין שזה שווה כל מאמץ.
יש כל כך הרבה דרכים שאפשר לבטא בהם את הספר הזה:
אהבות נכזבות, פנטזיות אבודות, תקוות עמוקות,
אבל אולי הדבר שהכי מייצג את הספר הזה הוא הריאליות שלו.

לכל הדמויות בספר היו חלומות ושאיפות, וכולם היו מלאי תקווה שיצליחו להגשים את המטרות שלהם.
מה שמזעזע ומדהים בספר הזה זה שאף אחד מהם לא הצליח!
כולם היו מלאי תקווה ותכננו שנים את העתיד שלהם, ובסוף החיים כמו החיים הם לא כמו שדמיינו.
מדובר בסופר שכל חייו הצליח לכתוב פרק אחד, בחורה כישרונית שחלמה להיות תסריטאית עד שהבינה שזה לא יקרה, בחור שחלם להיות כוכב רוק ובמקום זה איבד את המשפחה שלו, והדבר הכי חשוב - גיבור הספר שחלם שיצא משהו מהכפר שהוריו הורישו לו, ובסוף? הכפר נעלם כאילו לא היה.

בתוך כל זה, העלילה הראשית של הספר מתמקדת בבנאדם פסימי אך מלא שאיפות, ש"התאהב" או לפחות חשב ככה, בבחורה שבכלל לא הכיר, ודמיין חיים משותפים שלא התקיימו מעולם.
בסוף הספר, הוא מוצא את הבחורה הזאת, והפגישה הזאת (כמו פגישתם הראשונה) מלאה בסוריאליסטיות וחולמניות, משפט בסוף הספר שמאד הרשים אותי זה שהגיבור לא בטוח אם היא באמת הייתה קיימת, אם הכפר שלו היה קיים, אם כל האנשים האלה שלא הצליחו בחיים שלהם אי פעם התקיימו, אבל במעמקי תודעתו הוא יושב איתה בתוך אותה מאורה ישנה ושניהם מתאדים אל עבר העולם הבא.

לסיכום,
ספר מדהים ועצוב, אבל כל כך כי ריאלי ומציאותי,
וגם אם אף אחד מהאנשים שבספר לא היה קיים,
הזיכרונות שלנו מהם כשהם היו קיימים בדמיוננו יישארו.

אהבתי מאד את ההשקפה הריאליסטית והצינית של הסופר על החיים:
כל כך מציאותי, כל כך חולמני, כל כך עצוב וכל כך מדהים.
אחד הספרים היותר טובים שקראתי, ממליץ בחום!

ספר טוב, מעניין ומרגש.
השנה היא שנת 1962. פסקואלה הצעיר גר באיטליה בכפר נידח ליד הים. לפתע הוא רואה אישה יפהפיה, גבוהה ורזה, ששמה די מוריי, מתקרבת אל החוף שלו בסירה. הוא מתאהב ברגע המופלא הזה, הרגע בו הבחין באישה היפהפיה. די מוריי הינה שחקנית אמריקאית שנשלחה לכפרו בכדי להסתיר סוד שחשיפתו עלולה להרוס חיי אנשים רבים הקשורים לתחום הקולנוע.
פסקואלה מגלה את סודה של די מוריי ודואג לרווחתה במלונו עד שיום אחד היא עוזבת ונעלמת.
כעבור חמישים שנה פסקואלה הזקן מופיע באולפן קולנוע הוליוודי בכדי לחפש את די מוריי היפהפיה שנעלמה לו מאז. במהלך החיפושים הוא מגלה פרטים אודותיה ומבין את כל התעלומה.
הסיפור נע בין העבר להווה, כל פרק מתאר אירועים מזמן אחר ולאט לאט העלילה מתבהרת והכל מובן.
הפרקים הראשונים היו מעניינים ומרגשים אבל בהמשך הפך למעט מייגע. לדעתי אפשר היה להפחית מעט פרטים וגם דמויות.
זהו בהחלט ספר טוב, אנושי ומרגש, עמוס בדמויות: נער איטלקי צעיר מלא חלומות, מפיק הוליוודי תאב בצע, חייל שנאבק בזיכרונותיו הקשים, עוזרת מפיק מיואשת, יוצר סרטים ושחקנית יפהפיה.

היי ויקיפדיה, דגמתי אותך שוב בעקבות הספר הנ"ל והפעם את הערך צ'ינקווה טרה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%27%D7%99%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%98%D7%A8%D7%94
התיאור הכל כך ציורי של פיסת האדמה השישית שלא מוזכרת בשום מקום שורת בתים קטנה על צלע הר טרשי ומוטל אחד.
אל הכפר או חלקת האדמה הקטנה שאליה מגיעים רק עם סירת מנוע מגיעה יום אחד יפהפיה בלונדינית יש אומרים שחקנית הוליוודית ומתאכסנת בחדר קטן במוטל הבודד בכפר שחוח אל, והוא מתאהב במבט ראשון.
אמרו היא חולה, יש לה סרטן היא צריכה טיפול. האיטלקי הצעיר עד רומא נוסע לברר למה ננטשה ומי אחראי, לאמרגן שחקנים מגיע ואז מתבררת התרמית לא מחלה ולא נעלים, הריון לכן הורחקה.
ופה נתתי עוד הצצה לויקיפדיה לערך על ריצ'רד ברטון https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%99%D7%A6%27%D7%A8%D7%93_%
D7%91%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9
הם צלמו את קליאופטרה באיטליה באותם הימים שלהי 1962 ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור.
חמישים שנה עברו, קשיש איטלקי כחול עיניים מגיע לאולפני המאה העשרים הוא מחפש שחקנית מחזיק בידיו כרטיס ביקור מצהיב של אמרגן עבר.
הרי המפגש לרגע עם השחקנית בה התאהב במבט ראשון שינה את כל אורחות חייו, גם שהות השחקנית במוטל הרעוע שינה את מהלך חייה.
לזכרונות יש ריח, לא תמיד מתוק אבל טעם בהחלט יש. צברנו אותם בכבוד.
ספר מקסים עם דמויות מעניינות ולא שיגרתיות.
נהנתי.

מכירים את זה שיש לכם "משבר קריאה" אחרי ספר מעולה שזה עתה קראתם ואתם פוחדים להתחיל ספר חדש כדי שלא יקלקל את הטעם הטוב של יצירת המופת שטעמתם והפחד מפני ירידה ברמה בספרותית? - זהו שאני נמצא בשיא המשבר כעת למרות מאמצי על לקרוא לאט לפני סיומו.
ספר בנוי כהלכה עם קפיצות בזמנים הכרונולוגים וקישור מבריק ביניהם עד שבפרק האחרון אשתי ראתה אותי בוכה כילד מהתרגשות כשהכל מתחבר.
מציע למי שיש לו ההתלבטות "איזה ספר לקחת לחו'ל" לקחת בלי להסס פעמיים.

הרבה קווי עלילה, הרבה דמויות, הרבה התרחשויות, הרבה תקופות, הרבה לזכור, הרבה להבין, הרבה פילוסופיה,
קצת מייגע אבל המון שווה את זה.