ביקורת ספרותית על מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן מאת חיה שנהב

---

מיץ פטל.
אין מי שלא מכיר את השם הזה: מורות, גננות, תלמידים, ילדים ומי לא. הבעיה האמיתית היא לא איך קוראים לו אלא איך הוא נראה, מיהו בכלל המיץ פטל הזה.
וזאת אף אחד לא יודע.
על כן, אריה אחד וג'ירפה אחת מוכנים למנוע מכם את הסבל שבאי ידיעה ומנסים לגלות את התשובה עד שלבסוף הם מגלים למרבה ההפתעה שמיץ פטל הוא בסך הכל ארנב. לא פחות ולא יותר.

ניתן להגדיר את הספר הזה בקטגורית 'מותחן לפעוטות'. הנה, כך:
*מיץ פטל- הוא הפושע המרכזי. הוא פושע מתוחכם שמתחמק בקלי קלות מהמשטרה ושומר על זהותו הסודית והסמויה.
*האריה והג'ירפה- צמד חוקרים נועז ושאפתן שמנסה לפתור את התעלומה המטרידה והבעייתית עד כדי כך שהם מוכנים אפילות למות למענה- והעיקר רק שמיץ פטל ייחשף.
*והסוף- הסוף המפתיע לכאורה שבו כל מה שהאריה והג'ירפה (וגם אתם הקוראים) חשבו עד כה, התגלה כטעות ושהדבר הכי בלתי צפוי שהיה יכול להיות, קרה!

זה, פחות או יותר, מה שחשבתי כנראה בגיל 3 כשקראתי את הספר בפעם הראשונה. עכשיו זה קצת אחרת.
אז הרעיון לכתוב על הספר 'מיץ פטל' ביקורת, הגיע אליי בגלל משהו שקרה לפני שבועיים בערך: כשאמא שלי (שנוהגת לקרוא ספרי ילדים בזמנה הפנוי) הביאה את הספר הזה הביתה.
כשראיתי את הספר בידיה, מיד רציתי לקרוא אותו. חוץ מהעובדה שאני זוכר שנהנתי ממנו מאוד לפני הרבה זמן, כשהייתי ילד קטן, לא זכרתי כלום אז החלטתי שאם הוא כבר פה, אז שאקרא אותו קריאה מחודשת ואזכר בנוסטלגיה.
מה יש כבר להפסיד? כולה 5 דקות מסכנות.
מה שלא ידעתי הוא שחמש הדקות האלו השפיעו עליי מאוד. ואת זה תראו בביקורת.
אז איפה עצרנו, אה כן, אז התחלתי לקרוא את הספר...

אז התחלתי לקרוא את הספר.
משום שלא זכרתי דבר מהספר, חוץ מהעובדה שנהנתי ממנו מאוד ושהסוף היה נורא מפתיע, (כמו שכבר אמרתי) אז ציפיתי גם עכשיו שהסוף יפתיע והסיפור יעניין.
אתם לא יודעים עד כמה זה לא נכון.
אז כן, הסיפור נשאר אותו הסיפור, הסוף נשאר אותו הסוף. השינו היחיד היה בי: קודם כל, התבגרתי. שנית, נהייתי חכם יותר. התחלתי לחשוב גם מחוץ לקופסא. הראייה שלי יותר חדה מבעבר וכמובן שהמותחן פעוטות הזה כבר לא ממש יעניין מישהו שהספיק לקרוא ספרי מתח מפורסמים כמו 'צופן דה וינצ'י' או: 'חשוב על מספר'.
{על פירוט רב יותר בנושא 'ילדים ומבוגרים- השוואות' תוכלו למצוא בביקורת של אלון דה עלפרט על הספר 'שבריר'}

בשביל שלא יווצר בלאגן, אספר לכם את התקציר. והפעם מנקודת מבטי כיום, מנקודת מבטו של נער מתבגר לכאורה בן 15:
אז ככה, מיץ פטל הוא מישהו שאף אחד לא יודע איזה חיה הוא. (אם הוא בכלל חיה) והוא תמיד מסתתר מכולם. יום אחד אריה וג'ירפה באים לחצר ביתו ושואלים אותו שאלות. והכל בשביל שיגלה להם מיהו.
{אם אפשר להעיר שניה, אז זו בעצם מן הקבלה ספרותית לחקירה אכזרית מלווה באיומי אקדח. רק בלי איומי אקדח, בלי המכות, בלי הסמים והאלכוהול. קיצר, זה לילדים. למה להרוס את התמימות?}

הנה טעימה קטנה:
"אתה סוס?"
"אתה כלב?"
"אתה טווס?"
"אתה פיל?"
"אתה אתה חמור?"
"אתה היפופוטם?"
"אתה עציץ?"
"אתה שולחן?"
"מה אתה בכלל??????????????????"

נו באמת. זו חקירה זו? אפילו למשטרת ישראל יש כמה טריקים טובים ושימושיים יותר.

אבל לא משנה. כי כך או כך, אחרי כמה וכמה שאלות לגבי זהותו של מיץ פטל (כל שאלה ושאלה זהה לשנייה חוץ משם החיה או הרהיט או מה שזה לא יהיה) הם מגלים שמיץ פטל הוא ארנב (הופ!) ומרגע זה, מיץ פטל נחשף, מובס, האריה והג'ירפה ניצחו את ה"רוע" והכל נגמר בטוב.

אבל אם זה לא מספיק אז הנה, יש עוד משהו דבילי ששמתי אליו רק עכשיו וכשהייתי ילד בכלל לא ראיתי: אם תסתכלו טוב טוב על האיורים (כן כן, הפעם זה באיורים) אז תוכלו לראות שבמשך כל העמודים של החקירה, מבצבצות להן אי שם אוזני ארנב לבנות.
ואני אומר: איזה מן ספר מתח זה (וגם אם זה לפעוטות) אם התשובה ידוע מראש? מה, המאייר חושב שילדים לא מספיק נבונים בשביל לא לשים לב לתמונה? מה, הם לא חכמים בשביל להבין שאלו הן אוזני ארנב?
קיצר, נהרס כל המתח.

אבל נו טוב, מה אני כבר יכול להגיד להגנתי? זה בסך הכל ספר ילדים, רבאק. הוא מתאים לילדים, ורק לילדים. אם מבוגר כמוני יקרא אותו הוא לא יבין את הקסם שבו. אבל לעומת זאת, אם ילד יקרא אותו, הוא יהנה על בטוח.
ואין מה לעשות, מזדקנים. כולנו (אבל כולנו) מזדקנים ובאיזשהו שלב אנחנו כבר לא בקטע של ספרי ילדים, אנחנו עוברים שלב, עוברים מדרגה ועוברים לליגה של הגדולים.
ככה זה.

אבל עדיין, ממיץ פטל ציפיתי ליותר.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על מיץ פטל - ציורים: תמרה ריקמן