תודה לבבית וענקית לכל אוהבי הספרות לגיל הרך

הפעם נהנתי מתגובתך.. אהבתי!

ילדים אוהבים גם לאכול חיפושיות ולפעמים חובה להתווכח עם הצלחה. זכותכן (וזכות הילדים) לאהוב מה שאתן רוצות, גם את הדבון לא-לא. רק אמרתי מה דעתי, ולא נכנסתי לניתוחים פסיכולוגיים.

קראתי קצת ברשת על הסאבטקסט והמסרים בספר הזה, ולא תאמיני- מבחינת ניתוחים אנחנו עדיין לא נגענו באפס קצהו. שמת לב, למשל, שלמרות שהיחסים בין האריה לג'ירפה הם כביכול סימטריים (הוא נוזף בה והיא בו וכן הלאה) בעצם האריה הוא שיוזם ("יש לי רעיון") והג'ירפה נגררת ("אז מה נעשה?") כך שהספר מגדיר את תפקידי המינים באופן לגמרי לא שיוויוני? (וזאת רק ההתחלה ואני לא המצאתי את זה). בכל מקרה את צודקת. "כולה ספר ילדים יפה שהילדים אהבו". די עם זה להיום. לילה טוב:))

ח'ברה מה הולך פה?! איזה ניתוח ניתחתם את ביקורתי הצנועה...
כולה ספר ילדים יפה שהילדים אהבו...מה מזעזע אותך
אדון אלון דה אלפרט
ולך dushka היקרה את צודקת עם הצלחה לא מתווכחים
וזוהי עובדה.אגב נהנתי מביקורתך הראויה לשבח תודה!

אופס, ספוילר:)

אני? לא. אין לי טלוויזיה. ובמחשב, נו טוב. גם אתה יודע איפה אני מבלה את מיטב שנותי בחלל הוירטואלי. אני קוראת "מיץ פטל" במקום, ויש לי תחושה שההשוואה לא מחמיאה לארנב החביב שלי.

אז את רואה האח הגדול?

עם הצלחה לא מתווכחים אז אתה, אתה, אתה, אתה אולי יתוש?
האיורים אכן שנויים במחלוקת, או בשפה נקייה "לא נגישים" (ואני דווקא מהמצדדים) אבל איך אפשר להתווכח עם טקסט שאתה יודע בעל פה? ואכן, כפי שציינה ליZוש, הילדים מהופנטים.

אני באופן אישי חושב שהספר הזה מזעזע בכל פרמטר - סיפור בלי שום פואנטה, עם התחלה תמוהה וסוף תלוש, ואיורים שראוי שיישארו במחברת של בן הארבע שצייר אותם. זאת למרות דורות על גבי דורות של ילדים שגדלו על זה, לא ברור לי למה.