היה זה יום רביעי ערפילי ואפור שהתחיל בשני שיעורי עברית. נערה צעירה ותמימה, פאנגירל מושבעת, הבינה לחרדתה ששכחה להביא ספר קריאה לשיעור הארור.
"מה אעשה? מה אעשה? אוי לי, אלי הטוב, רחם עליי ואל תיתן למטילת האימה המרקרקת להכתים את תעודתי בשני אי הבאת ציוד. הו, אלי הטוב, אמור לי בבקשה, שלח לי מלאך, האצל אותי מרוע הגזרה!" והפלא ופלא, לאושרה של הנערה הצעירה, הגיעה חברתה הטובה ובידה- ספר! ספר נוסף! צווחות אושר נפלטו, נשיקות התעופפו, דמעות זלגו... נו טוב, הנערה הצעירה הפריזה בתיאוריה.
אך רק אחרי השיעור הנורא היא הבינה שלעולם- ל ע ו ל ם ! ! ! לא תבקש יותר ספר מאותה חברה חייכנית. כי ספר זה העניק לה חוויה בלתי נשכחת, ומה לא הייתה נותנת כדי לשכוח אותה.
---------------------------------------------------------------------------------
ככה התחלתי לקרוא את הספר לנצח. ואחרי רבע שעה, בה קראתי בערך 70 עמודים תוך כדי שאני מדלגת על כמה מהם, פשוט לא עמדתי בזה יותר. הספר הוא למעשה רומן רומנטי עם ההתחלה הפתטית הנדושה: הנערה הכי יפה שנראתה אי פעם על פני עולמינו הכביר פוגשת באורח פלא את הנער הכי יפה שנראה אי פעם על עולמינו הכביר. כמובן שהשניים אינם מעוניינים זה בזו, מה שנכון במיוחד לגבי הנערה. ולמה? כל אחד והסיבוכים שלו. אחת איבדה את כל המשפחה שלה בתאונת דרכים ומאז הפכה להיות פריקית דכאונית עם חברה דחויה וחבר חולה מין (הכל יפורט בהמשך), והשני בכלל איזה ערפד בהכחשה שמיועד אליה מהגלגול הקודם או משהו.
רק שבניגוד לכל רומן רומנטי פתטי אחר, לספר הזה אין אפילו את ה-ב-ס-י-ס להיות ספר- מוצלח? לא, הוא אפילו לא ממוצע.
אז ככה, אוור היקרה,
איך זה שאחרי שאיבדת את כל המשפחה שלך (ואת תואר "יפהפיית ומלכת השכבה") כל מה שמעניין אותך במפגש עלוב עם רוח אחותך המתה הוא הסוודר שלך?!?!?! הרי כבר בפרק הראשון טרחת לציין (משהו כמו 58435421 פעמים) שבגדים ואיפור כבר לא מעניינים אותך. לסטור את עצמך ב-50 עמודים הראשונים? וואו. שאפו. לא הרבה היו יכולים לעשות את זה.
היוון היקרה,
עלייך אין ממש מה להגיד. תכלס את די מסכנה. את צמאה לתשומת לב, בעיקר מדיימן, והרי כולנו (ובעיקר את, לצערך) הפנמנו מזמן (מהפעם הראשונה שהוא הוצג בספר) שהוא רוצה רק את חברתך אוור הפסיכופטית.
מיילס הלא יקר בכלל,
לאחר נסיונך העלוב להשיג את דיימן החתיך העולמי (הבנו את זה שאתה הומו. אני לא הומופובית או משהו, חס וחלילה, אבל לא צריך לציין את נטייתך המינית 3478749 פעמים בעמוד, אתה יודע. בטח יש עוד דברים מעניינים בך. או שלא?) אתה מחליט שאוור ודיימן הם הזוג המושלם (כאילו שלא ידענו על כך כבר קודם). חבר לתפארת. רוצה שלחברה הכי טובה שלו יהיה בויפרנד.
לגיטימי, לא? אז זהו, שלא. כי אחרי יומיים בערך שאתם מכירים את החתיך המסתורי, אתה מוציא מפיך את המשפט הבא: "יש לך הזדמנות לאבד את בתולייך עם הבחור הכי חתיך בבית הספר, אם לא בפלנטה!" (קוראים יקרים, אני יודעת שאתם בטח חושבים שהגזמתי ועל פניכם מתנוססת הבעת שוק אנפילקטי. זה בסדר גמור, כי אני יודעת שהפתטיות עולה על גדותיה בספר עלוב זה. אך אני אציין שוב- הכל אמת לאמיתה) קיצור, אתה חולה מין שמרשה לעצמך להתערב בתהליך איבוד הבתולים של חברתך, ואף ממליץ לה לעשות את זה עם בחור שהכירה לא יותר מיומיים. (O.o)
דיימן שבערך בשלב שהוא הגיע התייאשתי מהספר ולא הספקתי להכיר אותו,
אותך, כפי שציינתי, אני בכלל לא מכירה. אך הסופרת האלוהית אליסון נואל גרמה לי, ללא צל של ספק, לתעב אותך מהשנייה שהופעת, מבלי להיחשף לפנימיות שלך בכלל. ואיך? אין לי מושג. כוחה של סופרת.
הובהר לי מהביקורות הקודמות שיש איזו רעה ג'ינג'ית בשם דרינה, אבל הספר כל כך אמלל אותי עד שלא הספקתי להכיר אותה. חבל..
אז קוראים יקרים שלי,
למקרה שלא הבנתם את זה קודם, הספר הזה לא שווה שתקראו אפילו את התקציר שלו. אני תיעבתי אותו.
אך בכל זאת, אם אתם חובבי ספרות נלוזה או סיפורי אהבה עלובי נפש ופתטיים הספר הזה הוא ללא ספק הנפש התאומה שלכם.
תהנו :) (למרות שלא נראה לי...)












