ביקורת ספרותית על התקווה האחרונה - אוקסה פולוק - אוקסה פולוק #1 מאת סנדרין וולף
ספר בסדר

---

לפני שאתחיל לשפוך את מה שיש לי להגיד על הספר הזה, מספר אזהרות:
1. זה עומד להיות ארוך.
2. יהיו ספוילרים!! (אל תגידו שלא הזהרתי...)
3. מטעמי עצלנות, הביקורת היא על כל הספרים בסדרה. :).

ובכן, אוקסה יקרה, 600 עמודים ולא פחות הוקדשו לכתיבת קורות חייך וזה רק הספר הראשון. קולטת שצפויים לך עוד חמישה?!
סלב קטנה שכמוך. האמת שההתחלה נשמעת די חמודה. מתבגרת מבולבלת מגלה שיש לה כוחות על טבעיים והיא למעשה עתידה לשלוט על עולם קסום ומסתורי בשם אדפיה.
אוקסה חמדתי, אני מבינה שאת נערה מתבגרת צעירה, ההורמונים בגופך גועשים ואת לא יודעת מה את רוצה מעצמך (פעם העיניים שלך חומות ירוקות ופעם הן כחולות אפורות. מעניין, אה?) אבל דושקה שלי (סלחי לי שהשתמשתי בכינוי העלוב שסבתך העניקה לך) , את, מה שנקרא- מ ג ז י מ ה ! ! ! מילא התקפי הזעם הלא פרופורציונליים שלך, או ההתפנקות המטומטמת שלך על סבתך הרפוסה, אבל הרגע שהטחת בבני משפחתך "אני שונאת אתכם!" בעיניים מלאות דמעות, הוא זה שגרם לי לשנוא אותך.
לא לימדו אותך שמשפחה זה מעל הכל? יש לציין שבספרים האחרים את נעשית גרועה יותר מרגע לרגע. לא הזדהיתי איתך באף קטע. באף קרב. באף נשיקה/ קטע רומנטי עם אחד מהחברים שכבר 3 שנים את לא מצליחה לבחור מבין שניהם. את ילדותית ומפונקת, קלת דעת, תמימה ופזיזה, ואני אף מעניקה לך (בצדק מוחלט) את התואר "הגיבורה הראשית הבכיינית ביותר שנראתה עלי האדמות".

ועכשיו, בגלל שנמאס לי להעניק לך תשומת לב על בכיינות ותלותיות, אעבור לסקירת הדמויות האחרות :)
גוס- (הבויפרנד שלך) אוי. פשוט אוי. הילד הזה פשוט שובר כל שיא התרפסות אפשרי. מילא שהוא מאוהב בך נואשות (בטעם גרוע אי אפשר להאשים אותו, נכון?) מה גם שהוא מתרפס לרגלייך ואף מלאה את הקוראים (ביניהם אני! -_-) במשפטים כמו: "נערה כמוך לא צריכה חבר כמוני" או "אני לא ראוי להיות חבר שלך". המשפטים האלו, אגב מגיעים בסביבות הספרים השלישי והרביעי, אך כמובן שגם בספרים הראשון והשני הוא רפוס וכנוע.
דרגומירה- (סבתך, שהייתה אמורה להיות נקודת אור בסיפור הזה, אבל היא לא) נו באמת, איך היא מוכנה לשאת את ההתנהגות הפרועה שלך? סבתך, שהיא (או לפחות מתיימרת להיות) חכמה, בעלת עבר מוצק עם תובנות מהחיים, פשוט מוותרת על כל פיסת כבוד עצמי כשמדובר בך, החל מספיגת הצעקות והבכי שלך, עד תמיכה מוגזמת ומייאשת בכל משבר קטנטן שאת נאלצת לעבור.
פאבל- (אביך) אין הרבה מה להגיד. רפוס ומתרפס. כמו אמו.
טוגדואל- (הבויפרנד השני שלך) אהבתי את האומץ שלו בקרבות נגד הרעים (שאגב, המניעים שלהם עלובים והם פשוט חסרי תוכן). זה מעורר הערכה. אבל גם הוא (לעזאזל!) מתרפס אלייך ומהלל אותך כל הזמן. זאת ועוד שהסופרות ניסו לגרום לו להיראות אפל ומסתורי, אך בפועל ההתנהגות ה"סקסית" שלו פשוט פתטית.

התייאשתי מסקירת הדמויות. את מבינה, המצב פשוט לא משתפר עם הדמויות האחרות. ואל תחשבי שסיימנו, אוקסה, כי סימני הקריאה המופיעים בספרך בכל משפט שני, או השמות ההזויים (מחורפנון? wtf?) גרמו לי לתעב אותו אפילו עוד יותר.

אז למה הוא בכל זאת ספר בסדר? למרות שכל הדמויות, בעיקר את, איומות להחריד, ישנן שתי דמויות (אבאקום וזואי, למי שקרא את הספר) שפשוט התאהבתי בהן. חבל שהן די משניות בסיפור. שניהם הקריבו מעצמם כל כך הרבה למענך, ובשונה משאר הדמויות, הם לא מתרפסים לרגלייך כמו כלבלבי מחמד. בנוסף, הספר כתוב בצורה ילדותית אמנם, אך יש בו משהו נאיבי ומתוק, ופשוט כיף להעביר איתו את הזמן.

לא הייתי ממליצה לקנות, אבל בהחלט כדאי להשאיל מהספרייה. ואני מודה, המשפטים הכל כך פתטיים שהוציאו הדמויות לפעמים, גרמו לי פשוט להיקרע מצחוק.

תהנו:)

» ביקורות נוספות של animes <3
» ביקורות נוספות על התקווה האחרונה - אוקסה פולוק - אוקסה פולוק #1