ביקורת ספרותית על עיר של נשים מאת דיוויד גילהם
ספר טוב

---

ומה אתם הייתם עושים?

זו למעשה השאלה שמפנה אלינו דיוויד גילהם ברומן המצוין שלו "עיר של נשים", המתאר את החיים בברלין במלחמת העולם השנייה. מה שמעניין אותו והוא כותב זאת בסוף דבר שהוא מצרף לספר, הוא מה כל אחד מאיתנו היה עושה? מעניין אותו איך אנשים רגילים מגיבים לפשעים שהמשטר מבצע בשמם? הספר עוסק באנשים רגילים המקבלים החלטות קשות בשעה לא רגילה.

ברלין ב-1945 היא בעצמה עיר במלחמה, עיר המופצצת על ידי מטוסי בעלות הברית, השרויה במחסור ובעוני. ותושביה מתחילים להבין שהם כנראה רומו על ידי הפיהרר שלהם והם לא ינצחו במלחמה. בתוך הטירוף המשתולל מתהדקת עוד יותר אחיזתם של הנאצים ביהודים שעוד נשארו בעיר והמצוד ממשיך. שמועות גם מתחילות להגיע על המחנות והמילה "השמדה" מתחילה להישמע.

העיר כשם הספר היא "עיר של נשים", של נשים עובדות, עקרות בית וגמלאים. כל הגברים גויסו לצבא. בעיר האפורה הזו מנסה סיגריד לנהל שגרת חיים, היא הולכת לעבודתה כפקידה כדי להימלט מחייה המשמימים עם חמותה הנאצית ובעלה המרוחק שמגויס גם הוא מאוחר יותר. הקולנוע כמו לרבים מתושבי העיר מהווה עבורה סוג של מפלט. ושם היא פוגשת יום אחד בגבר, אגון, ומתאהבת בו. אגון מתגלה כיהודי, החי במחתרת והוא נעלם יום אחד, רק כדי להופיע שוב מאוחר יותר.

במפגש נוסף מקרי בקולנוע מבקשת ממנה אריקה, הנערה שנמצאת בשנת שירות ועוזרת לאחת השכנות בביתה עקרת בית ברוכת ילדים, שתספק לה סיפור כיסוי ותגיד לקצין העוקב אחריה שהיא בלתה איתה כל הערב בקולנוע. זו נקודת המפנה של הספר, משהו כבוי מתעורר בסיגריד והיא מגנה על אריקה ובעקבות מפגש זה מצטרפת אליה לפעילות להסתרת יהודים.

יש בספר גם רובד נוסף שמאוד אהבתי, החברה הגרמנית הנאצית היא חברה שמרנית מאוד, תפקיד האישה הוא להתחתן לשבת בבית ,ללדת ילדים ולטפל בהם ובבעלה. בסיגריד יש משהו שונה, יש לה תשוקה, לחיים וגם תשוקה לאגון הגבר היהודי בו התאהבה, היא עוברת על חוקי הגזע האוסרים יחסי מין בין אישה ארית ליהודי, ויש בספר תיאורי אהבה ותשוקה נהדרים, למשל, אחרי שהם שוכבים היא מרגישה "מקולפת כמו פלח פרי".

כל הספר משחק בין מה נכון ומה מוסרי ומה לא, מה אנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים על אנשים ומה מתגלה לנו. גם סיגריד לא בקשה להיות גיבורה, אבל בסופו של דבר היא הופכת לכזו.

הספר נפלא בעיני, הדמויות נהדרות, והדיאלוגים שנונים. אבל מה שריתק אותי היא הזווית פחות מוכרת על המלחמה, בעיקר לנו כישראלים שרגילים לראות את המלחמה דרך השואה. גילהם נותן לנו נקודת מבט על הגרמנים הרגילים, לא הנאצים ולא החיילים, סתם אזרחים גרמניים רגילים שמנסים לשרוד בזמנים קשים. זה לא קל כי אנו לא קוראים "תמימים", אנחנו יודעים מה קרה ליהודים שגורשו מברלין, ואין לנו את מותרות התמימות האלו. אבל בכל זאת הזווית הזאת תורמת עוד מבט למורכבות התקופה.

לא כל הגרמנים היו מקשה אחת, כמו שסבתא שלי, בתיה, נהגה להגיד. סבתא שלי שהיא וסבי באו מווילנה לברלין וסיימו שניהם דוקטורט, סבי יוסף ברפואה והיא בפיזיקה. הוא רצה להעלות לארץ כי היה ציוני וכי בתחילת שנות השלושים בברלין כבר הרגישו את הנאציזם. היא לא רצתה להתרחק מהמשפחה ומעבודתה, עד שיום אחד, לפי האגדה המשפחתית, כשכבר הייתה בהריון עם אמי, הלכה להרצאה והיה שם שלט "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה".

וכך ב-1932 כשנה לפני עליית הנאצים לשלטון הם הגרו לפלשתינה. כמעט כל משפחתם מתה בגטו וילנה. וסבתא שלי היקרה שלא הפסיקה להתגעגע לארבעת אחיותיה וילדיהם ולאימא, ושסירבה לקבל פיצויים כי אמרה ש"כסף לא יכפר על הדם", היא זאת שאמרה לי תמיד שהיו גם גרמנים טובים, ואני מאמינה לה.

עיר של נשים, דיוויד גילהם, תרגום: עידית שורר, הוצאת מטר, 2014

לקריאה נוספת:

יש עוד כמה ספרים טובים שנכתבו על נושא זה, ביניהם "האדריכל מפריז" על אזרח צרפתי, ארכיטקט שבונה מקומות מסתור ליהודים. "אמה ויגואר" על אישה גרמניה אשת נאצי שמתאהבת בברלין בצעירה יהודייה, וכמובן "לבד בברלין" שמספר את סיפורו של זוג מבוגר שלאחר שבנם נהרג במלחמה מנסים להביע התנגדות על ידי חלוקת גלויות עם מסרים אנטי נאציים.

» ביקורות נוספות של עורכת ספרים - שלומית ליקה
» ביקורות נוספות על עיר של נשים