"אם מטאטא וסיר תקחי ליד, תצליחי לתפוס לך גבר מיד.
משרד או חנות? לא בשבילך, עקרת בית – זה ייעודך".
(שיר גרמני עממי ופופולרי משנות ה-30)

"בעוד שלוש מאות או חמש מאות שנה, איש לא ישאל אם פרוליין* מילר או פראו** שולצה הייתה אומללה"
(*אישה לא נשואה. **אישה נשואה – כך מכנים בגרמניה את הנשים ולא בשמן הפרטי)
(היינריך הימלר, מפקד משטרת הרייך, 1941)

כשזו האוירה החברתית בגרמניה ברחובות ובלבבות – כשברלין של מלחמת העולם השנייה, מתרוקנת כמעט לגמרי מגבריה המגוייסים לצבא הרייך השלישי, כולם למען המטרה האחת.. ובמקביל מתרוקנת העיר מכל אותם יצורים שאינם משתייכים לגזע הארי...
אז ברלין הופכת לעיר של נשים.

הקורא, הרי הוא מוזמן לבקר בעיר הקרה. העתיקה. המעניינת. המנוכרת. הריקה - ברלין 1941 . מחכה לו סיור ממערבה האפור הקודר אל מזרחה האפור והקודר יותר – (הערה לקורא: הסיור מרתק אך דורש מעט סבלנות) בואו נצא לדרך, אתם יכולים לעלות על האו-באן 11 G מרובע ברלין מיטה אל האולנדשטראסה דרך אלכסאנדרשפאץשטראסה, שם נמצאים מבני התעשיה ומקומות העבודה של גנדיגה פראו זו או אחרת שלעת ערב תלך לגרוסמוטהר לקפשטוק במורד השפרייוואלד, שביום שמש יפה נעים שם לטייל. תוכלו גם ליסוע דרך שרלוטנבורג הבורגנית ממערב למזרח כשבדרך מומלץ לעבור באונטר דן לינדן, שם בשדרת החנויות, תראו לא מעט האוספראו שמנסות להשיג מצרכים אבל נתקלות בנור אנטראפן ללא הרף. משם, הדרך לברנדנבורג קצרה. ייתכן שבדרך תהיה שוב אזעקה, מזג האויר בהיר והטומים הבריטים חוצים את ברנדנבורג לכיוון המרכז. שוב הפצצות. מקלטים, אפלה, ריכולים.

רגע, לא הבנתם את הפסקה האחרונה? ברור - הרשו לי לנחש - אתם לא לבד... וזוהי נקודת התורפה המשמעותית בספר הטוב הזה - חסרים בו הסברים או פירוש למונחים ולמילים בגרמנית, שמופיעים כלשונם ולא תורגמו. חסרה בו גם מפת העיר ברלין, אז והיום, שתיתן מידע מבהיר לקורא, היכן הוא נמצא. למעט נקודת התורפה הזו, הסיפור הזה הוא טוב והוא מעניין.

דיוויד גילהם, בסיפורו מעניק עוד נקודת מבט מעניינת ואחרת אל מכלול תמונת מלחה"ע השנייה, הפעם במוקד, חייהן וסיפורן של הנשים שנותרו בעיר.
הסיפור מסופר דרך עיניה של פראו סיגריד שרבר, רעייתו של קספר הנאצי, איש האס.אס המשרת בחזית ובבחירתה בדרך שכולה מסע צלב - בהחבאה של יהודים ואסירים פוליטיים ב"צוללת" כך קראו היא וחברתה ה"בוגדות" לעליית הגג בה הסתירו יהודים נמלטים, אחרי שאיתרו אותם ואספו אותם מהרחוב. הן עסקו גם בגניבה יומיומית של תלושי מזון ובגדים למען אותם היהודים המוסתרים. לעומתן נפגוש את שכנתה וחברתה של פראו שרבר, ההיטלראית, אף היא רעייתו של קצין אס.אס ש"הייל היטלר" מבחינתה זוהי דרך החיים, ובלי דעת ניסתה לגייס את שכנתה לדרכה. נמשיך דרך הנשים שסייעו ל"גרייפרים" – אותם יהודים משת"פים שסייעו לגסטפו לצוד יהודים תמורת חופש ומזון. ודרך הנשים שעסקו בזנות כדי לשרוד, ועד לחייהן באותם ימים של מרבית הנשים שנותרו בברלין, הריהן האוספראו (עקרות בית), שחיו את חייהן באדישות לנעשה סביב. עסקו בלנסות ולנהל שגרה יומיומית סבירה למרות מצוקת החוסר הכללי – מזון, חימום וכל השאר. למרות שגרת האזעקות, המקלטים, ההפצצות, הרכילות ועוד רכילות, הקנאה, המרירות, והאדישות – אדישות לנעשה סביב, אדישות לנעשה ברחובות: פה אישה בהיריון שהטלאי הצהוב מסגיר אותה ושהולכת ק"מ רבים ברגל כי אינה מורשה להשתמש בתחבורה הציבורית, שם ילדים ומבוגרים שנורים ברחובות, ואותה השכנה, פראו שטיינברג, הנדיבה והנעימה מהדירה למטה, שלפתע נעלמה, ושכל שנותר ממנה הוא דלת בית אטומה במדבקות צלבי קרס ושכנות אדישות.

מסתבר, עם קשוח היו הברלינאיות וכששוב הטומיס חגו שם מעל והפריעו באזעקה וירידה למקלטים לשגרת הריכולים והפטפוטים, הן היו רגועות יחסית כמו משלימות עם שגרת המוות ששוב נוחתת עליהן מן השמים. הרי הבכי אסור. הפחד אל לו להיראות. עם קשוח ובעיקר אדיש היו אותן הברלינאיות ששמרו על העיר באפור.

כאמור, טוב ומומלץ. מאפשר זוית מבט נוספת אל ההתרחשויות באותה המלחמה. למעט נקודת התורפה המשמעותית.

הנה כמה שוות ההבטחות שלי. לאחר קריאה של סקירות על הספר הזה הכנסתי אותו לרשימת "לא מתכוונת לקרוא", ובכל זאת הגיע לכאן הביתה וקראתי. למה לא התכוונתי לקרוא? כי הספיקו לי גנבת הספרים ולבד בברלין, ולא חסר לי מידע על כמה גרמנים טובים בעצם סבלו במלחמת העולם השנייה תחת השלטון הנאצי. כל מלחמה באשר היא כרוכה בסבל ואיך אומרים? לנו זה עלה יותר.

השנה היא 1943, ואנחנו בברלין. בגלל השירות הצבאי רוב הגברים בגיל הכשירות לא נמצאים בעיר, רובם לוחמים בחזית הרוסית או בעורף ואלה שלא מתביישים. זאת הסיבה שהעיר נקראתי עיר של נשים. סיגריד שרדר מתגוררת עם חמותה בזמן שבעלה בצבא, עובדת כקצרנית במשרד, אוספת תלושי מזון ביום ומתגוננת מהפצצות בעלות הברית בלילה. היא גם אוהבת ללכת לקולנוע כי זה נותן לה מפלט מחיי היומיום העגומים. יש לה גם הומור סרקסטי שנותן לה מפלט ומסייע לה לשרוד. במהלך עלילת הספר סיגריד מאמצת שני מאהבים, שאחד מהם יהודי נרדף והשני צין נאצי שבא לגור בשכנות. היא גם מצליחה לנקוט בשיפוטיות רבה כלפי נשים אחרות שנוהגות באופן דומה, למשל נערת השירות אריקה שבאה לעזור לאחת השכנות בבניין לגדל את ילדיה. בהדרגה סיגריד ואריקה חוברות למפעל הצלת יהודים ואנשים שונים, בעוד היהודים בסיפור... הבנתם כבר את הכיוון.

מילא ספר אנטישמי, מילא מכחיש שואה, עם זה הייתי מתמודדת. הספר הזה גרוע יותר, ומצייר נרטיב סופר בעייתי עטוף בלא מעט תיאורי הגובלים בפורנוגרפיה. ועל כל אלה החטא הגדול - הוא לא כתוב מספיק מעניין. ותרו.

ספר חזק. מטלטל. מותח. מעלה/מרים אותך מהקרקע המרופשת והביבית של היום-יום. רוח האדם מקבלת ניעור או תפנית והיא מתעלה ומתרוממת ככל שמתקדם הספר. סופו שלהספר ממש מסחרר. הקורא נשאר עם הרגשות והערכים הכי בסיסיים ושורשיים - שהם משמעות החיים. ספר מזקק ומזכך.

ההרגשה במהלך קריאת הספר הייתה שחצי ברלין מתגייסת כדי להציל יהודים מי שרק מבקשים ממנו מתגייס, השאר תורמים כסף כדי לשחד או לקנות ניירות מזויפים. אבל זה כל כך רחוק מהמציאות כמו שאנחנו יודעים וזאת הבעיה.
אנחנו בישראל לומדים הרבה על השואה ויודעים מה קרה שם. אני לא חושבת שזה המצב בארה"ב (הסופר אמריקאי, אני מניחה שזה קהל היעד העיקרי שלו) ובשאר העולם המערבי. סביר להניח שעדיין לומדים על מלחמת העולם השנייה אבל מה חלקם של לימודי השואה? יתכן שלא הרבה עם בכלל, וכמה ממה שכן למדו אנשים זוכרי אח"כ? עוד פחות.
המקרה של וופי גולדברג מדגים זאת היטב ( למרות שהטעות שלה הייתה שונה). יש מצב שהאמריקאי הממוצע , שיקרא את הספר יחשוב שזה היה מין משחק "שוטרים וגנבים" בין חצי ברלין ובין החצי השני כאשר היהודים הם בתפקיד הרכוש הגנוב. זאת הבעיה
זה כבר ספר שני שאני קוראת בשנים האחרונות בקו הזה (הקודם היה גנבת הספרים) וממרחק השנים נראה שמנסים להקטין את תפקיד הגרמני הממוצע במהלך השמדת היהודים. לאור מידת הידע של אנשים מחוץ לישראל על השואה יש סיכוי שגם יצליחו.
הכתיבה עצמה של הספר היא באמת לא מה שהוא. הקריאה לא זורמת.
חוץ מזה הציקו לי החזרות הרבות על תיאורי ה "גרמנים המסכנים" הסובלים ממחסור ומהפצצות. , לעזאזל, אתם בישלתם את הדייסה הזאת אז לא יזיק שגם תאכלו ממנה, בלי להתבכיין.

הספר הזה הוא עוד ספר בסדרה של ספרים, ללא תאוריית קונספירציה מצדי, הרוכבים על גל סיפורת העוסקת במלחמת העולם השניה ועל הנעשה בתוככי גרמניה. הספרים הללו לא נכתבו מזיכרון אישי, אולי משהו שכן עבר בעבר הרחוק במשפחה, אולי כתיבה אקדמית, אולי סתם רצון לעורר עניין נשכח.
כך או כך, ספרים אילו ניחנו באיכות נמוכה עד סבירה בלבד והם מקוממים אותי במיוחד משום שטרם פיתחתי חוש להמנע מהם. אם להזכיר רק אחדים מהם, כדי לסבר את האוזן, הרי הם המפתח של שרה, חמשת רבע התפוז, המתיקות שבשכחה, הנערה שהשארת מאחור והספר שלפנינו – עיר של נשים. בכולם מלחמת העולם השניה ברקע, כמה נאצים, רצוי כמה יהודים כמובן, הוליווד אני כאן.
בעבר הרחוק, הקרוב ואף ממש עכשיו נכתבו ונכתבים ספרים דומים מאת כותבים משובחים. שוב, כדי לסבר את האוזן, אזכיר את אלה תולדות מאת אלזה מורנטה, ספר המגלם בתוכו כתיבה משובחת ואת אוזפה הבלתי נשכח, נוטות החסד של ג'ונתן ליטל, ספר פנומנלי, כביר בעוצמתו, כתוב היטב ומנקודת מבט מקוממת. משלנו עצמנו אני תמיד נהנה לקרוא ולהמליץ על אהרן אפלפלד, בכתיבה צנועה, משל היו אלה מים שקטים החודרים עמוק. גם את שואה שלנו אני רוצה להזכיר מאת אמיר גוטפרוינד.
אם נחזור לרגע לגל הסיפורת ההוא, צריכה להופיע עליהם אזהרה: הספר עוסק בצורה מקוממת בזיכרון עגום ורחוק. לא פחות. תגידו בוודאי שכך לא מוכרים ספרים. הייתי שמח לו את הספרים המסויימים האלה לא הייתי באמת קונה וקורא, אבל מה לעשות והלהיטות לקרוא גורמת לפגישה בספרים אלה שוב ושוב. הבעיה היא עם אותם כותבים צעירים יחסית, הכותבים היום ועל נושא... נו, טוף.
כבר אין יותר דמדומים, מפוצלים, נרנייה?
בכל מקרה, ספרים המנסים להציג את הגרמנים כאילו לא היו מקשה אחת, מקוממים את האינטליגנציה אף יותר. ברור שהם לא היו מקשה אחת ולשם כך אפשר לקרוא, לא חובה, את ספר הנוער לבד בברלין. אבל הספר שלפנינו מקומם במיוחד משום שהוא מציג את הגיבורה כאשת חַיָּל בחזית, שתשוקתה המינית המטורפת והטבעיות שהיא נוהגת בגופה, כדברי אחד ממאהביה, מביאים אותה לרכב על כל מקל הנאה אנושי כמעט, אפילו אם הוא מחובר ליהודי. יבואו המסנגרים ויוסיפו גם שהספר הרי ממלא חור בהשכלה, חור הממעט להציג את הצג הגרמני. אם הספר הזה מתיימר להציג, הרי ההצגה עלובה, הדמויות משונות ומוזרות בלשון המעטה, הקישור בין בלונדה גרמניה מזד&^%ת בכל הזדמנות, כבר מצוי עמוק בתוך פורנוגרפיה גרמנית קלאסית.
כדי לא להחזיק אתכם במתח רב, אומר שהספר עוסק באחת סיגריד, קצרנית שבעלה הבנקאי מצוי בחזית ולוחם. היא מצדה משתדלת למלא אחר יעודה כגרמניה חסודה: עובדת ביום ותורמת למאמץ המלחמתי במשרד הפטנטים, ובלילה מאפשרת פורקן לגברים, אחד יהודי והשני דווקא קצין נאצי. היכן הסתירה? אין. כל אורגזמה נראית אותו הדבר בחושך וכך גם נשמעת.
מובן שהגרמניה החסודה חייבת לעשות משהו שבשבילו כדאי לקרוא ספר ולכן פרט לרכיבה על מטה יהודי היא גם מסייעת להציל יהודים ומאמצע הספר הנושא הופך מנשים, אף לא אחת נורמלית, במלחמה ועוד בגרמניה ועוד בברלין, לספר מתח מצוי. תגידו שזה חביב ביותר ומתחשב מצד דייוויד גילהם, הנותן תמורה רבה יותר לשקל. למרבה הצער, גילהם לא כל כך מוכשר ומנוסה, קווי העלילה מופרכים לעיתים קרובות, הדמויות רבות ומתרבות, הטוויסטים מעבר לפינה בכל עמוד שני וכבר לא יודעים מה נפל עלינו ולמה לא הספקנו לזוז הצידה בזמן.
נכון, ג'ונתן ליטל ונוטות החסד יש אחד לעשור, אפילו ביובל, ואם רוצים לסמן וי על ספר מלחמתי הנה זה האחד. רק צריך לקחת בחשבון שלאחריו ובמשך שבועות כל ספר אחר ייראה סתמי. הנה הוזהרתם.
בסופו של דבר מדובר בעדות חיצונית לגמרי לגבי הנעשה בברלין בזמניה החשוכים ביותר. גבר מדברר נשים, בזמנים בהם טרם נולד, במדינה בה הוא לא חי ושכשרון הכתיבה שלו סביר ומתאים מכסימום למותחנים המופקים בסרט נע.

ספר המתאר את חיי היום יום בברלין בעת מלחמת העולם השניה. הגברים בחזית והנשים בעורף.
בספר מסופר על סיגריד המנסה לדאוג למחסה של יהודים בבתי מקלט.
גם על חיי אהבה ובגידה ברקע.
כיצד מסתדרים. כיצד מסתירים.חיים במתח תחת מעקב של הגסטפו. פחד ממלשינים ומשתפי פעולה.

בעתות מלחמה הנשים שנשארות בעורף הן החזית האמיתית. מלחמת העולם השניה, ברלין כל הגברים מגוייסים מי מרצונו ומי בכפייה, כי כך הוחלט עבורו. כולם נרתמים לטובת הרייך והגזע. מי שנשאר מאחור אילו הנשים חיילים פצועים ויהודים הנמלטים על נפשם. סיגריד בודדת מלחמה כיוון שבעלה חייל הפירר חיה עם חמתה הנרגנת, ערה לכל ההתרחשויות סביבה, לשינוים לקורים, לעיניים שבולשות ולמלשינים, סיגריד מכירה נערה צעירה ונכנסת להרפתקה של הסתרת יהודים, סיגריד בודדת מלחמה, נפגשת עם גברים, האחד יהודי לא עלינו, המלשין על אחיו היהודים , השני, קטוע רגל חייל בכיר פצוע מלחמה עם שרידים יהודים, לא עלינו ולא עליו.
בין הפצצה להפצצה סיגריד מבלה בקולנוע, בין יומני מלחמה ליומני תעמולה, סיגריד בוגדת בחסות החשכה של הקולנוע, גם בגופה וגם בבני עמה. סיגריד נלחמת כל כולה להצלה להסתרה ולהעברת מסרים. סיגריד היא החיילת האמיתית וכאילו כל אחיותיה בעורף.
עיר של נשים.... במלחמה כמו במלחמה הנשים בעורף הן החזית האמיתית.

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה הרגשתי תחושת הקלה מסויימת... אני כבר הרבה זמן תקועה איתו ולא ממש הבנתי למה הוא לא בא לי טוב לגמרי.
יש פה כביכול רעיון מעניין - הגרמנים ה"טובים" שסובלים מהיטלר והשפעת המלחמה גם על החפים מפשע בצד השני. יחד עם זאת זה לא רעיון חדש (עיין ערך לבד בברלין) ויותר חשוב מכך הוא לא עולה יפה פה בספר הזה.
לקח לי כמה זמן לנסות להבין למה ואני חושבת שהבעיה היא בדמות הראשית של הסיפור. סיגריד שרדר, הגיבורה, לטעמי היא לא ממש מעניינת והמון מהדברים שעושה לא מסתדרים בשורה אחת.
רצה בין הצלות של יהודים לבין זיונים בבתי קולנוע וחדרים מפוקפקים עם יהודי אחד וקצין נאצי אחר וכל זה כשהיא נשואה לחייל אחר אבל מי סופר.
בסופו של דבר מקבלים תמונה של אישה שלא ממש יוצרת בך תחושה של הערצה כלפיה או הזדהות. סתם אישה משועממת וחרמנית (תחליטו אתם מה יותר)
אם הספר בא להראות איזה אומץ לב או גבורה מצידה לטעמי הוא די נכשל בזה ואני די נשארתי אדישה כלפיה וזה כמובן שם לי את כל הספר במשבצת של 'בסדר' ולא מעבר לכך.
עוד דבר מרגיז זה כמות המילים בגרמנית שכתובות בספר באותיות עיבריות מה שיוצר מילים ארוכות וחסרות כל דרך הגייה בראש - סתם מיותר!

ומה אתם הייתם עושים?

זו למעשה השאלה שמפנה אלינו דיוויד גילהם ברומן המצוין שלו "עיר של נשים", המתאר את החיים בברלין במלחמת העולם השנייה. מה שמעניין אותו והוא כותב זאת בסוף דבר שהוא מצרף לספר, הוא מה כל אחד מאיתנו היה עושה? מעניין אותו איך אנשים רגילים מגיבים לפשעים שהמשטר מבצע בשמם? הספר עוסק באנשים רגילים המקבלים החלטות קשות בשעה לא רגילה.

ברלין ב-1945 היא בעצמה עיר במלחמה, עיר המופצצת על ידי מטוסי בעלות הברית, השרויה במחסור ובעוני. ותושביה מתחילים להבין שהם כנראה רומו על ידי הפיהרר שלהם והם לא ינצחו במלחמה. בתוך הטירוף המשתולל מתהדקת עוד יותר אחיזתם של הנאצים ביהודים שעוד נשארו בעיר והמצוד ממשיך. שמועות גם מתחילות להגיע על המחנות והמילה "השמדה" מתחילה להישמע.

העיר כשם הספר היא "עיר של נשים", של נשים עובדות, עקרות בית וגמלאים. כל הגברים גויסו לצבא. בעיר האפורה הזו מנסה סיגריד לנהל שגרת חיים, היא הולכת לעבודתה כפקידה כדי להימלט מחייה המשמימים עם חמותה הנאצית ובעלה המרוחק שמגויס גם הוא מאוחר יותר. הקולנוע כמו לרבים מתושבי העיר מהווה עבורה סוג של מפלט. ושם היא פוגשת יום אחד בגבר, אגון, ומתאהבת בו. אגון מתגלה כיהודי, החי במחתרת והוא נעלם יום אחד, רק כדי להופיע שוב מאוחר יותר.

במפגש נוסף מקרי בקולנוע מבקשת ממנה אריקה, הנערה שנמצאת בשנת שירות ועוזרת לאחת השכנות בביתה עקרת בית ברוכת ילדים, שתספק לה סיפור כיסוי ותגיד לקצין העוקב אחריה שהיא בלתה איתה כל הערב בקולנוע. זו נקודת המפנה של הספר, משהו כבוי מתעורר בסיגריד והיא מגנה על אריקה ובעקבות מפגש זה מצטרפת אליה לפעילות להסתרת יהודים.

יש בספר גם רובד נוסף שמאוד אהבתי, החברה הגרמנית הנאצית היא חברה שמרנית מאוד, תפקיד האישה הוא להתחתן לשבת בבית ,ללדת ילדים ולטפל בהם ובבעלה. בסיגריד יש משהו שונה, יש לה תשוקה, לחיים וגם תשוקה לאגון הגבר היהודי בו התאהבה, היא עוברת על חוקי הגזע האוסרים יחסי מין בין אישה ארית ליהודי, ויש בספר תיאורי אהבה ותשוקה נהדרים, למשל, אחרי שהם שוכבים היא מרגישה "מקולפת כמו פלח פרי".

כל הספר משחק בין מה נכון ומה מוסרי ומה לא, מה אנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים על אנשים ומה מתגלה לנו. גם סיגריד לא בקשה להיות גיבורה, אבל בסופו של דבר היא הופכת לכזו.

הספר נפלא בעיני, הדמויות נהדרות, והדיאלוגים שנונים. אבל מה שריתק אותי היא הזווית פחות מוכרת על המלחמה, בעיקר לנו כישראלים שרגילים לראות את המלחמה דרך השואה. גילהם נותן לנו נקודת מבט על הגרמנים הרגילים, לא הנאצים ולא החיילים, סתם אזרחים גרמניים רגילים שמנסים לשרוד בזמנים קשים. זה לא קל כי אנו לא קוראים "תמימים", אנחנו יודעים מה קרה ליהודים שגורשו מברלין, ואין לנו את מותרות התמימות האלו. אבל בכל זאת הזווית הזאת תורמת עוד מבט למורכבות התקופה.

לא כל הגרמנים היו מקשה אחת, כמו שסבתא שלי, בתיה, נהגה להגיד. סבתא שלי שהיא וסבי באו מווילנה לברלין וסיימו שניהם דוקטורט, סבי יוסף ברפואה והיא בפיזיקה. הוא רצה להעלות לארץ כי היה ציוני וכי בתחילת שנות השלושים בברלין כבר הרגישו את הנאציזם. היא לא רצתה להתרחק מהמשפחה ומעבודתה, עד שיום אחד, לפי האגדה המשפחתית, כשכבר הייתה בהריון עם אמי, הלכה להרצאה והיה שם שלט "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה".

וכך ב-1932 כשנה לפני עליית הנאצים לשלטון הם הגרו לפלשתינה. כמעט כל משפחתם מתה בגטו וילנה. וסבתא שלי היקרה שלא הפסיקה להתגעגע לארבעת אחיותיה וילדיהם ולאימא, ושסירבה לקבל פיצויים כי אמרה ש"כסף לא יכפר על הדם", היא זאת שאמרה לי תמיד שהיו גם גרמנים טובים, ואני מאמינה לה.

עיר של נשים, דיוויד גילהם, תרגום: עידית שורר, הוצאת מטר, 2014

לקריאה נוספת:

יש עוד כמה ספרים טובים שנכתבו על נושא זה, ביניהם "האדריכל מפריז" על אזרח צרפתי, ארכיטקט שבונה מקומות מסתור ליהודים. "אמה ויגואר" על אישה גרמניה אשת נאצי שמתאהבת בברלין בצעירה יהודייה, וכמובן "לבד בברלין" שמספר את סיפורו של זוג מבוגר שלאחר שבנם נהרג במלחמה מנסים להביע התנגדות על ידי חלוקת גלויות עם מסרים אנטי נאציים.