• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
עיר של נשים

עיר של נשים

מאת דיוויד גילהם

הביקורת של רונדו

תמונה של רונדו
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
עיר של נשים

עיר של נשים

מאת דיוויד גילהם

הביקורת של רונדו

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של רונדו
הוצאה לאור:מטר
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
עורכת ספרים - שלומית ליקה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“ומה אתם הייתם עושים? זו למעשה השאלה שמפנה אלינו דיוויד גילהם ברומן המצוין שלו "עיר של נשים", המתא”

8/32
ביקורות על עיר של נשים
הבאה
נצחיה
לפני שנה

“הנה כמה שוות ההבטחות שלי. לאחר קריאה של סקירות על הספר הזה הכנסתי אותו לרשימת "לא מתכוונת לקרוא", וב”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•2 דקות קריאה

ברלין 1943, בין הפצצות בעלות הברית לבין הטרנספורטים למחנות השמדה הגב' סיגריד שרדר מנסה לחיות את חייה תוך עצימת עיניים. בעלה בחזית הרוסית והיא מעבירה את היום בין עבודתה במשרד, החיים בבית עם חמותה הנרגנת וזיונים מהצד שנותנים לה את הכוח להמשיך, פעם עם קצין נאצי ופעם עם המאהב היהודי... עד שהיא פוגשת בנערה שמכריחה אותה לפקוח את העיניים, אז היא מתחילה לשאול את עצמה שאלות, היא משתנה והיא עוזרת למתחבאים ולנמלטים בברלין.

השבלונה הספרותית להלבנת פשעי הנאצים היא די פשוטה: ניקח כמה גרמנים "מפשוטי העם", נתאר עד כמה היה קשה להם בימי מלהה"ע השנייה, נוסיף נופך דרמתי לעלילה, נאדיר את ההסתכנות שלהם (בעיקר במגע עם יהודים) ונצבע הכול בשחור-לבן וזהו... טיהרנו את "הגרמנים הטובים" מהפשעים הנוראים ביותר בתולדות האנושות. "לבד בברלין" כנראה התחיל את הגל הזה ומאז יש שיטפון של ספרים הכתובים לפי השבלונה, "עיר של נשים" הוא עוד אחד מהם.
בהקשר זה מעניין להשוות בין שני ספרים שנכתבו על גרמניה הנאצית בימי מחה"ע השנייה: בין "עיר של נשים" לבין "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל. אבל בעוד "נוטות החסד" הוא ספר רציני, מזעזע וחודר מתחת לעור ולנשמה, "עיר של נשים", שנכתב ע"י סופר בריטי, הוא לא יותר משמאלץ ספרותי שכנראה כוון מראש להיות תסריט הוליוודי - עם מלודרמה, סקס בסגנון "50 גוונים", פיתוח מופרך של העלילה וכל יתר הבולשיט שניתן למצוא בתסריטים ההוליוודיים הפחות מוצלחים.

אותי הספר די שיעמם ולקח לי המון זמן לסיים אותו כשכל פעם אני מקווה להתפתחות מעניינת בעלילה... אלא שזה כמעט ולא קורה, העלילה המונוטונית מתנהלת בעצלתיים עד הסוף הכאילו-דרמתי והדי צפוי.

עוד שני דברים שהפריעו לי:
- גילהם מנסה להשתמש בטריק ידוע כדי ליצור מתח: הוא מניח לקורא לחשוב שדמות מסוימת היא X ואז מתברר שהיא Y. הטריק הזה אפקטיבי אם הסופר משתמש בו פעם או פעמיים, אבל כשכל X מתברר שהוא Y וההיפך זה נהיה קומדיה...
- התרגום לספר "סובל" מעודף מילים בגרמנית בכתב עברי. מילא שמות הרחובות, המקומות, הארגונים הנאציים והדרגות אבל האם כל קורא עברית יודע מה זה "ליבשן"? ולמה "גרוסמוטר", "סבתא" זה כבר לא טוב?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של מורי
מורי
6קוראים|גיל ממוצע61|67%נשים

על המבקר

תמונה של רונדו

רונדו

ותיק
חבר מזה 15 שנים
124 ביקורות•6 נבחרות•1,322 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של רונדו
רונדו
ותיק
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות124
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבל1,322
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מתח ריגול והרפתקאות50ספרות מתורגמת37ספרות מקורית9

דיון על הביקורת

6 תגובות
אוהבת לקרוא
אוהבת לקרוא•לפני 9 שנים

די מסכימה עם כל מה שכתבת... עכשיו סיימתי אותו וטרם מצליחה לגבש דעה מסודרת עליו והביקורת שלך עזרה לי מאוד להבין מה הרגשתי תודה

רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

גם אני לא קראתי את הספר,

אבל מניחה שהשאלה היא את מי את מגדירה כ"נאצי". בין "כל מי שהצביע היטלר" ל"רק מי שלקח בפועל תפקיד ברצח עם" יש איזשהו טווח...
•לפני 10 שנים

טעית קלות יעל, יש שם גם וגם וגם... יש את הנשים שנותרו בברלין מתוכן שפנו לכל אחד מהכיוונים.

yaelhar
yaelhar•לפני 10 שנים

האם הספר עוסק בנאצים?

לא קראתי אותו - ולא נראה לי שאקרא - אבל מהביקורות שקראתי עליו הבנתי שהוא עוסק באנשים שלא היו נאצים ורק רצו לשרוד. טעיתי?
רויטל ק.
רויטל ק.•לפני 10 שנים

תודה. נשמע שכדאי לשמור מרחק.

מורי
מורי•לפני 10 שנים

מסכים לגמרי. נוטות החסד הוא אחד הספרים המרשימים שקראתי ובטח אם קוראים בעקבותיו

את נוטות החסד הפולמוס. עיר של נשים ממש קלוש.
6 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רונדו

חקירתו של סרן ארז

חקירתו של סרן ארז

ישי שריד

אירוע שקרה באחת ההפגנות בהן השתתפתי הזכיר לי את הספר שלראשונה קראתי לפני למעלה מ-20 שנה (בשם אחר) ואז הודעה מלביא שהזכירה לי ש"סימניה" עדיין קיימת (וגם שהתבגרתי בשנה) הביאה אותי לכתיבת הביקורת הזאת אחרי שכבר חשבתי שהאתר נעלם בעידן הסושיאל-מדיה.
הייתי שם, בהפגנה הראשונה ב-14 בינואר בגשם ובפקקים, הפגנה טהורה עם המון אנשים שהיה אכפת להם מהמדינה. הייתי גם בהפגנות בשבתות העוקבות אלא שבהפגנה החמישית שמתי לב שמשהו השתנה, לתוך האנשים שאכפת להם הסתננו יותר מדי אנשים עם דעות גזעניות מכוערות, קריאות כמו "למה בן גוריון הביא אותם לכאן מהמערות?", "דרוס כל דוס הכחד את החרד" וגרועות יותר נשמעו וזכו למחיאות כפיים... עזבתי את ההפגנה ובדרך הבייתה נזכרתי בספר הזה. מצאתי אותו בדוכן ספרים מוזלים של אחת הרשתות.
להפגנות לא חזרתי יותר, הגזענות של אלו שחושבים שהם שווים יותר גרועה בעיני לא פחות מהניסיון של הנוכל מקיסריה להרוס את הדמוקרטיה כדי להציל את עצמו.
העלילה מספרת על צעירה ממשפחה ש"סניקית מאופקים המגישה תלונה על כך שכשהייתה חיילת נאנסה ע"י סרן ארז, "מלח הארץ" מ"ישראל הראשונה". עו"ד כושל שהוא גם חוקר מטעם המשטרה הצבאית מנדב את עצמו לשרות מילואים ומתבקש לחקור את המקרה תחת לחצים של כל אלו שרוצים לטאטא את הסיפור מתחת לשטיח. כמובן שיש התפתחויות בעלילה ושלכל דמות יש את ה"אמת" שלה עם שלל אינטרסים עד הסוף הדי צפוי.
הרעיון של העלילה המרכזית בספר טוב, אלא שהספר עצמו סובל מלא מעט מיגרעות:
- מורגש שזהו ספר בוסר של הסופר, הכתיבה די מרושלת ואני מתפלא על העורך אמנון ז'קונט שלא שם יד כבדה יותר בעריכה.
- יותר מדי עלילות משנה לא מעניינות שלא מוסיפות דבר.
- הדמויות שטוחות, מצוירות באופן קיצוני, לעיתים על גבול הקריקטורה.
- ההסתכלות ותיאורי הסופר התל-אביבי על "ישראל השנייה" נעשו מגבוה. גם אני כמוהו נולדתי וגדלתי בתל-אביב ועד שהכרתי את אם ילדי (שהוריה ממרוקו) גם אני חשבתי בדומה לו. רק אז גיליתי את היופי והאצילות במשפחתה הרחבה, רחוק מאוד מהתיאורים הגרוטסקיים בהם מצייר הסופר את המשפחה מאופקים.
לעומת זאת אהבתי את תיאורי תל אביב של שנות התשעים, לאתר הבנייה שהיא כיום אני כמעט ולא נכנס. תיאורי המציאות של השהות בלבנון החזירו אותי לסדיר ולמילואים שעשיתי שם.
הסיכום שלי: העלילה המרכזית בספר מעניינת וגם רלבנטית לימינו, הספר עצמו גרוע.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•רונדו
צמא

צמא

יו נסבו

ליו נסבו הייתה התחלה טובה בסדרת הארי הולה עם טרילוגיית אוסלו(*) אלא שמהספר השישי בסדרה הוא פיתח לעצמו מעין נוסחה שבה הוא חוזר ומשתמש, כמו גם בספר "צמא".
אז בהתאם לנוסחה מה יש בספר:
רוצח סידרתי? – יש
רציחות אכזריות (כולל תיאורים גרפיים מפורטים)? – יש!
היסטוריה של הרוצח מנקודת מבטו, שלכאורה מסבירה את מניעיו? – יש!
פגיעה או ניסיונות פגיעה (וגם רצח) באנשים הקרובים להארי הולה? – יש!
הינצלות ממות של הארי הולה בנוסח סרטי ג'ימס בונד? – יש!
סיאוב פוליטי ושחיתות בצמרת המשטרה והממסד הפוליטי? – יש!
טוויסטים למכביר? – יש!
יופי! עכשיו רק צריך למלא 515 עמודים עם רקע, עלילה מפותלת, פסיכולוגיה ביורו וחצי, טוויסטים, פתרונות לכאורה, פתרון בסוף (שלא הכל בו הגיוניׂ), שאריות מחוממות מספרים קודמים בסדרה והמון תיאורים (שרובם לא הכרחיים) והנה... יש עוד ספר בסדרת הארי הולה... והמכורים (כמוני) ימשיכו לקרוא.

נורבגיה היא מדינה עשירה עם סטטיסטיקה מכובדת של מעשי רצח והתאבדויות. אמנם היו בנורבגיה מעשי טבח (כגון זה של אנדרס בריוויק ב-2011), אבל בדומה לישראל רוצחים סדרתיים כמעט ולא היו שם... מלבד בספריו של יו נסבו בסדרת הארי הולה.
האמת היא שדי נמאס לי מכל הספרים, סדרות הטלוויזיה והסרטים העוסקים ברוצחים סדרתיים לכן לקח לי יותר משבועיים לסיים את הספר, שכמותחן הוא טוב אבל העלילה בו מאוסה. בכל פעם הייתי קורא כמה פרקים ואז שם את הספר בצד, עד הרבע האחרון שבו הוא מותח ואותו קראתי ברצף.

מכורי נסבו והארי הולה כנראה יקראו את הספר, האחרים יכולים בשקט לוותר.

* הספרים בסדרת הארי הולה מס.3, 4 ו-5 - "אדום החזה", "נמסיס" ו"כוכב השטן"

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רונדו
והיום איננו כלה

והיום איננו כלה

צ'ינגיס אייטמטוב

יש משהו בכתיבה של צ'ינגיס אייטמטוב שמצליח לחדור לנפש. בעבר, כשסיימתי לקרוא את "ג'מילה" הרגשתי שעברתי חוויה, לאחר מכן קראתי את "אהובתי במטפחת האדומה" שגם היה מצוין (ויותר מלוטש) ועכשיו סיימתי לקרוא את ספרו עתיר התשבחות "והיום איננו כלה"... מתנצל מראש, אבל לא הרגשתי שעברתי חוויה או שקיבלתי תובנות מהספר.

סיפור המסגרת הוא על ידיגיי בוראני הלוקח את גופת ידידו קזנגפ לקבורה בבית קברות עתיק, מסע שבו לאורך כל אותו היום עולות בו מחשבות וזיכרונות מהעבר. ידיגיי וקזנגפ היו שני ידידים שחיו ועבדו יחד בעיירה זערורית על צומת מסילות ברזל באמצע שומקום בערבה הקזאחית השוממה לאורך 35 שנים מתום מלחה"ע השנייה. דרך סיפור המסגרת הסופר מגולל את המאורעות שחלו באותו ישוב, שכלל 8 בתים בלבד, לאורך כל אותן השנים ובעיקר 1952-1953: האנשים, המשפחות, האהבות, הויכוחים, השמחות והטרגדיות, חיים ומוות וההתמודדות עם קשיי הקיום ועם איתני הטבע. בין הפרקים שזורות אגדות-עם קזאחיות.

כל זמן שאייטמטוב כותב על האנשים, המאורעות והאגדות העלילה קולחת ודי מעניינת, אלא שבתוך העלילה העיקרית הוא שיבץ עלילות משנה שרק גורעות.
כך עלילת המשנה על פרויקט סובייטי-אמריקאי בחלל שמוצא חיים במרחק שנות אור. אלא שאייטמטוב אינו היינלין או אסימוב וכדי לכתוב מדע בדיוני עם היגיון נדרש ידע בסיסי בפיסיקה ואסטרופיסיקה שלסופר כנראה אין וכך יוצא שעלילת המשנה הזאת מגוחכת (גם אם היא אלגוריה ביקורתית למצב בבריה"מ).
את האגדה על צ'ינגיס-חאן והענן הלבן ניתן היה לספר ב:4-5 עמודים ואילו אייטמטוב, במסגרת הפרק שהוסיף ב-1991, מרח אותה על פני 47 עמודים שרובם תיאורים משמימים.

אז אולי זה אני שלא מצליח להתחבר לכמה מהספרים ה"חשובים" שכולם מהללים (כדוגמת יוליסס, החטא ועונשו, מלחמה ושלום או התפסן בשדה השיפון) כך שגם לגבי הספר הזה נשארתי באופוזיציה ואלמלא הכתיבה היוצאת מן הכלל והתרגום המעולה הייתי מגדיר את הספר כ...משעמם (רחמנא ליצלן).
אלא שכל אחד וטעמו הספרותי. אני אהבתי את ספריו האחרים של אייטמטוב: "אהובתי במטפחת האדומה" ו-"ג'מילה" ואילו מ"והיום איננו כלה" פחות התלהבתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רונדו
משטרה

משטרה

יו נסבו

יו נסבו היה ונשאר אומן מתח והספר הזה אכן מותח, לפחות מהשליש השני שלו. אלא שלמרות המתח הוא פחות מהנה. את התיחכום של טרילוגיית אוסלו ("אדום החזה", "נמסיס", "כוכב השטן") החליפו בספרים האחרונים תיאורים גרפיים של רציחות מזוויעות, מניעים פחות הגיוניים, תיאורי הינצלויות של הארי הולה ממוות בנוסח סרטי ג'יימס בונד ואיכשהו האנשים הקרובים ביותר אליו תמיד מעורבים. גם זיהוי הרוצח הפך להיות קל מדי, בבחינת "אקדח שמוזכר באקראי ובאופן לא בולט במערכה הראשונה, יורה במערכה האחרונה".

הארי הולה מנסה להתרחק מעברו ומהמשטרה אחרי פרישתו בסוף "איש השלג" (7# בסדרה) והמעבר להונג קונג בקצה השני של הגלובוס, אלא שיו נסבו מחזיר אותו בכל פעם. ב"לב משוריין" (8#) הוא הוחזר בגלל מחלת אביו וב"רוח רפאים" (9#) בגלל מעצרו של בנה של רקל. ב"משטרה" (10#) הוא מרצה במכללה ונשאב בעל כורחו לפרשת רצח של שוטרים הקשורים לפרשיות רצח שלא פוענחו. כמו בכל יתר ספרי הסדרה לא נעדרים מהעלילה השחיתות במשטרה והסיאוב הפוליטי.

אורך הספר מכביד על ההנאה מהקריאה היות ויו נסבו פשוט חולה בתָאֶרֶת. במקום לספר במשפט וחצי מה אמרה דמות שולית שהייתה עדה לרצח, יו נסבו יתחיל פסקה בת עמוד וחצי ובה יתאר מה עבר על הדמות מרגע שקמה בבוקר, שגרת יומה, מה חשבה על מי שישב לידה בחשמלית ועד שראתה את הרוצח בערב... וזה משעמם, מאד. בלי כל התָאֶרֶת הזאת ניתן היה לקצץ שליש מהעמודים ולהפוך את הקריאה לזורמת יותר.

מודה שהתמכרתי לסדרת הארי הולה וככל מכור אני לא יכול להפסיק. "טרילוגיית אוסלו" הייתה לדעתי High ספרותי בתחום ספרי המתח, אלא שככל שהסדרה הזאת מתקדמת אני יותר ויותר מתאכזב...

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רונדו
מוות על הנילוס [מהדורת 2019]

מוות על הנילוס [מהדורת 2019]

אגאטה כריסטי

אם אגתה כריסטי וארתור קונן דויל היו קמים מקבריהם וקוראים את ספרות המתח העכשווית עם תיאורים גרפיים של זוועות, טוויסטים חסרי הגיון ו"פתרונות" הגיוניים עוד פחות... היו תופסים את הראש ומבקשים לחזור מיד אל קבריהם.

איזה כיף זה לקרוא מותחן אינטליגנטי כמו "מוות על הנילוס" שבו אגתה כריסטי מחזירה את הרקול פוארו, הבלש הבלגי, לחקירת רציחות הקורות במהלך שייט על הנילוס בסוף שנות השלושים.
הסופרת ממחזרת את הדרמה שהיא אוהבת שבה קבוצה של טיפוסים שלכאורה אין קשר ביניהם מפליגה למסע שבמהלכו קורה רצח. בחקירה של הרקול פוארו הוא מגלה שלכל אחד מהטיפוסים יש מה להסתיר ולחלקם הגדול יש גם מניע וכך כל פעם נופל החשד על מישהו אחר.
מי שקרא את "רצח באוריינט אקספרס", "רצח רוג'ר אקרויד" ואחרים יודע כבר למה לצפות ולמרות שהפורמט דומה, בכל ספר הפתרון המפתיע הוא ייחודי ואחר... ובזאת גדולתה של אגתה כריסטי.

נהניתי מהספר וסיימתי אותו עם חיוך על הפנים למרות שידעתי כבר בהתחלה מי רצח ומה היה המניע אבל בכל זאת היה מעניין לדעת איך הדברים התרחשו. אגתה כריסטי כתבה את הספר בסוף שנות השלושים והוליווד בתור הזהב מיחזרה את רעיון השלישייה בסרטי פילם נואר (זכורים לי לפחות שניים, אחד מהם עם אוליביה דה הבילנד כצלע השלישית) וגם בראיין דה פלמה בסרט משנות השמונים.

זהו ספר מתח אינטליגנטי כפי שרק אגתה כריסטי הייתה יכולה לכתוב... וכמאמר זקני השבט: "חבל שכבר לא כותבים כאלו כיום".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדו
ולא נותר אף אחד [מהדורת 2018]

ולא נותר אף אחד [מהדורת 2018]

אגאטה כריסטי

כשיצא הספר בארץ שמו היה "עשרה כושים קטנים" וכך קראה לו במקור אגתה כריסטי (Ten little Niggers) על פי שיר ילדים שמהווה טריגר לאירועים בספר, רק שזה היה בעידן הטרום פוליטיקלי-קורקט. בעידן הנוכחי שינו את שמו וגם פרטים בעלילה כך שהכושים הפכו להיות חיילים ואי-הכושים, שם מתרחשת העלילה, הפך להיות אי-החייל.
כשהייתי בן 9 או 10 קראתי את "עשרה כושים קטנים" ולמרות שעברו מאז ארבעים והרבה שנים עדיין זכרתי את מהות העלילה ופתרונה אבל לא את הפרטים. שמחתי לגלות את הספר בשמו החדש ביריד הספרים בחנוכה, עם עוד כמה ספרים של אגתה כריסטי בהוצאה מחודשת שרכשתי.

עשרה גברים ונשים, שגרמו בצורה זו או אחרת למוות של אחרים ולא הורשעו בדין, מוזמנים באמתלות שונות לאי מבודד ומוצאים שם את מותם אחד אחרי השני. באי הסלעי הקטן הזה יש רק מבנה בודד ובו בכל אחד מחדרי האורחים הרוצח תלה גיליון נייר עם שיר הילדים "עשרה חיילים קטנים". על השולחן בחדר האירוח הונחו 10 פסלונים של חיילים ואחרי כל מקרה מוות, התואם לבית בשיר, אחד הפסלונים נעלם או נשבר.
בחוץ יש סערה שמונעת הגעה או יציאה מהאי, אז מי הרוצח? והיכן הוא? (אין כאן ספוילר - רשום בהקדמה ועל השער האחורי).

ספר מתח אינטליגנטי מצוין, כפי שרק אגתה כריסטי הייתה יכולה לכתוב... וכמאמר זקני השבט: "חבל שכבר לא כותבים כאלו כיום".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדו
זאב בשטאזי

זאב בשטאזי

דיוויד יאנג

גרמניה המזרחית בשנות השבעים: שלטון טוטליטרי הנסמך על משטרה חשאית (השטאזי) ועיר חדשה שבה תינוקות נחטפים לאחר לידתם. המשטרה הפלילית (הקריפו) שולחת את הקצינה קארין מולר לחקור ולמצוא את התינוקות אבל השטאזי, מטעמים שיתבררו בסוף, עושים ככל יכולתם לחבל בחקירה.

בזמנו קראתי את הספר הראשון של יאנג "ילדי השטאזי" ולא התלהבתי. עלילת המתח הייתה קלושה ורווית חורים לכן התעניינתי יותר בתיאור של החיים השוטפים שם, החינוך (או יותר נכון שטיפות המוח), מנגנוני הענישה למי שלא הולך בתלם, הצמרת הנהנתנית וכו'.
ספר ההמשך "זאב בשטאזי" ממשיך את המגמה אך הוא חלש מקודמו – תיאורי החיים השוטפים כמעט ונעלמו ובמקומם הסופר פורש עלילה די איטית ומשעממת הנמרחת על פני מאות עמודים עם פה ושם פלשבקים לחיי הגיבורה בעבר מחד והחוטפים מאידך. כדי ליצור מעט מתח בסוף הוא משתמש בטריק השחוק שבו החוטפים פוגעים אקראית דווקא בגיבורה (אישה אחת מתוך עשרות אלפי הנשים באותה עיר... נו שויין) ואז ב"כוחות עליונים" וכשהיא פצועה קארין מולר והשותף שלה מצליחים לפתור את המקרה.

מי שייקח לידיו את הספר יראה שהוא נפתח בשני עמודים המהללים ומשבחים את "ילדי השטאזי" (?WTF?). התרגום גם כן בעייתי היות ששטף הקריאה נעצר כל כמה שורות בשל עודף המילים בגרמנית מעוברתת (10-20 אותיות עבריות במילה). מילא דרגות ומקומות אבל מדוע הגרמניזציה של כל כך הרבה מילים שיש להן תרגום עברי חד משמעי (כגון "אומה" או "מוטר" - סבתא או אמא כבר לא טוב?).

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדו
אנבל

אנבל

לינה בנגטסדוטר

ספר טיסה קליל, זורם ולא בדיוק מותח (למרות הכותרת בכריכה). קראת-שכחת... אלא אם ברצונך לכתוב ביקורת על הספר ואז אתה צריך לאמץ את הזיכרון למרות שעברו רק יומיים מאז שסיימת לקרוא.

בעיירה שכוחת אל בשבדיה נערה בת 17 נעלמת לאחר שיצאה ממסיבת רוק, סמים ואלכוהול במבנה נטוש. השוטרים המקומיים אינם מצליחים לאתר אותה ולכן נשלחים ממטה המשטרה בעיר הגדולה צמד חוקרים -
אנדריאס, ילד-טוב-שטוקהולם הפועל לפי הספר, אב לתינוק ונשוי לאישה ניג'סית
והדמות הראשית - צ'ארלי-צ'ארלין שהיא כמובן ההיפך ממנו – נון-קונפורמיסטית, מבריקה, מתוסבכת, מכורה לאלכוהול, סיגריות וסקס מזדמן עם זרים וגברים נשואים. היא גם ילידת העיירה אותה עזבה בגיל הנעורים ועם חזרתה צצים אצלה כל השדים מהארון... יותר קלישאתי מהצמד הזה אין.
את העיירה כבר ראינו בעשרות סרטים אמריקאים - טראש-ווייטס נוסח שבדיה, עיירה מוזנחת, מפעלי לואו-טק, אבטלה, בגידות, אלכוהוליזם, אלימות, משפחות הרוסות, הכל יודעים הכל על כולם אבל גם עזרה הדדית. הנוער במקום משועמם ומעביר את זמנו עם סמים, סקס ואלכוהול... על אף קלישאה הסופרת לא פסחה.

בספר מגוללים שלושה סיפורים במקביל – החקירה, קורות הנערה ביום שבו נעלמה וסיפור מהעבר על שתי ילדות אבודות שרק בסוף מתברר איך הוא קשור לעלילה.

כספר המיועד להעביר את הזמן בטיסות או בנסיעות רכבת ארוכות הוא ממלא את תפקידו. פרקים קצרים, עלילה שטחית אבל קולחת, פסיכולוגיה בגרוש, מתח מסוים וסוף צפוי והעיקר: אין בו את התיאורים הארוכים והמשעממים החביבים כל-כך על סופרים וסופרות סקנדינביים.

בשתי מילים: הבינוניות במיטבה!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדו
אישה בכלוב

אישה בכלוב

יוסי אדלר אולסן

יושב לו בן-אדם בקופנהגן, קורא את סדרת הארי הולה של יו נסבו ומחליט שגם הוא יכול. לאיש קוראים יוסי אדלר-אולסן (יוסי בשורוק, כמו לוסי ולא כמו יוסי אדלר ממזכירות הקיבוץ) והוא החליט, עשה והוציא סדרה נכבדה של ספרים על מדור Q של משטרת קופנהגן לפענוח מקרים ישנים.

אז מה היה לנו בספר הזה?
בלש מוכשר, פרוד, סובל מהתקפי חרדה ומצוי בעימות מתמיד עם הממונים עליו (עיין ערך "הארי הולה") שנקלע ל"כיפה אדומה" בה הוא נפצע, אחד משותפיו נהרג והשני נשאר משותק.
פקידי משטרה ופוליטיקאים החוברים יחד למשיכת תקציבים ובתור כיסוי מקימים את מדור Q ומעמידים בראשו את הבלש הנ"ל.
פוליטיקאית צעירה שנעלמה לפני חמש שנים והמקרה שלה מהווה את התיק הראשון של מדור Q.
והאלמנט: לבלש מוצמד עוזר, מהגר מסוריה בשם חאפז אל-אסד (?) ויחד הם חוברים לפענח את המקרה.
הסופר גם אימץ את הפורמט של נסבו שבו משולבים לסירוגין פרקים המתארים את החקירה לצד פרקים המתארים מה עבר על הנעדרת.

בשנות השבעים ואילך יצר הבמאי מל ברוקס סדרה של סרטים שהיוו פרודיות על ז'אנרים קולנועיים שונים, כך שיותר מכל הספר הזה הזכיר לי את הסרטים האלו...
אז כפרודיה הספר הזה מצחיק רק לפעמים (כולל דמותו של הבלש קרל מארק שמצטייר כפרודיה על הארי הולה) ואילו כספר מתח הוא לא ממש מוצלח ונדמה שאפילו יוסי אדלר ממזכירות הקיבוץ היה יכול לכתוב אותו.

כמכור לספרי מתח אני שואל את עצמי אם נשארו עדיין ספרי מתח טובים? כי כל ספרי המתח שקראתי לאחרונה נעו על הסקאלה בין "אידיוטי" לבין "זבל מוחלט".

ד.א. - מעניין מדוע בהוצאת כנרת החליטו לתת לספר את השם הקינקי "אישה בכלוב"? חשבו שנערים חרמנים יקנו אותו? באנגלית לספר ולסרט נתנו את השמות Mercy או The Keeper of Lost Causes ואילו בשפת המקור Kvinden I Buret כשהכוונה היא למכל ולא לכלוב לחיות.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רונדו

ביקורות נוספות על "עיר של נשים"

עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

"אם מטאטא וסיר תקחי ליד, תצליחי לתפוס לך גבר מיד.
משרד או חנות? לא בשבילך, עקרת בית – זה ייעודך".
(שיר גרמני עממי ופופולרי משנות ה-30)

"בעוד שלוש מאות או חמש מאות שנה, איש לא ישאל אם פרוליין* מילר או פראו** שולצה הייתה אומללה"
(*אישה לא נשואה. **אישה נשואה – כך מכנים בגרמניה את הנשים ולא בשמן הפרטי)
(היינריך הימלר, מפקד משטרת הרייך, 1941)

כשזו האוירה החברתית בגרמניה ברחובות ובלבבות – כשברלין של מלחמת העולם השנייה, מתרוקנת כמעט לגמרי מגבריה המגוייסים לצבא הרייך השלישי, כולם למען המטרה האחת.. ובמקביל מתרוקנת העיר מכל אותם יצורים שאינם משתייכים לגזע הארי...
אז ברלין הופכת לעיר של נשים.

הקורא, הרי הוא מוזמן לבקר בעיר הקרה. העתיקה. המעניינת. המנוכרת. הריקה - ברלין 1941 . מחכה לו סיור ממערבה האפור הקודר אל מזרחה האפור והקודר יותר – (הערה לקורא: הסיור מרתק אך דורש מעט סבלנות) בואו נצא לדרך, אתם יכולים לעלות על האו-באן 11 G מרובע ברלין מיטה אל האולנדשטראסה דרך אלכסאנדרשפאץשטראסה, שם נמצאים מבני התעשיה ומקומות העבודה של גנדיגה פראו זו או אחרת שלעת ערב תלך לגרוסמוטהר לקפשטוק במורד השפרייוואלד, שביום שמש יפה נעים שם לטייל. תוכלו גם ליסוע דרך שרלוטנבורג הבורגנית ממערב למזרח כשבדרך מומלץ לעבור באונטר דן לינדן, שם בשדרת החנויות, תראו לא מעט האוספראו שמנסות להשיג מצרכים אבל נתקלות בנור אנטראפן ללא הרף. משם, הדרך לברנדנבורג קצרה. ייתכן שבדרך תהיה שוב אזעקה, מזג האויר בהיר והטומים הבריטים חוצים את ברנדנבורג לכיוון המרכז. שוב הפצצות. מקלטים, אפלה, ריכולים.

רגע, לא הבנתם את הפסקה האחרונה? ברור - הרשו לי לנחש - אתם לא לבד... וזוהי נקודת התורפה המשמעותית בספר הטוב הזה - חסרים בו הסברים או פירוש למונחים ולמילים בגרמנית, שמופיעים כלשונם ולא תורגמו. חסרה בו גם מפת העיר ברלין, אז והיום, שתיתן מידע מבהיר לקורא, היכן הוא נמצא. למעט נקודת התורפה הזו, הסיפור הזה הוא טוב והוא מעניין.

דיוויד גילהם, בסיפורו מעניק עוד נקודת מבט מעניינת ואחרת אל מכלול תמונת מלחה"ע השנייה, הפעם במוקד, חייהן וסיפורן של הנשים שנותרו בעיר.
הסיפור מסופר דרך עיניה של פראו סיגריד שרבר, רעייתו של קספר הנאצי, איש האס.אס המשרת בחזית ובבחירתה בדרך שכולה מסע צלב - בהחבאה של יהודים ואסירים פוליטיים ב"צוללת" כך קראו היא וחברתה ה"בוגדות" לעליית הגג בה הסתירו יהודים נמלטים, אחרי שאיתרו אותם ואספו אותם מהרחוב. הן עסקו גם בגניבה יומיומית של תלושי מזון ובגדים למען אותם היהודים המוסתרים. לעומתן נפגוש את שכנתה וחברתה של פראו שרבר, ההיטלראית, אף היא רעייתו של קצין אס.אס ש"הייל היטלר" מבחינתה זוהי דרך החיים, ובלי דעת ניסתה לגייס את שכנתה לדרכה. נמשיך דרך הנשים שסייעו ל"גרייפרים" – אותם יהודים משת"פים שסייעו לגסטפו לצוד יהודים תמורת חופש ומזון. ודרך הנשים שעסקו בזנות כדי לשרוד, ועד לחייהן באותם ימים של מרבית הנשים שנותרו בברלין, הריהן האוספראו (עקרות בית), שחיו את חייהן באדישות לנעשה סביב. עסקו בלנסות ולנהל שגרה יומיומית סבירה למרות מצוקת החוסר הכללי – מזון, חימום וכל השאר. למרות שגרת האזעקות, המקלטים, ההפצצות, הרכילות ועוד רכילות, הקנאה, המרירות, והאדישות – אדישות לנעשה סביב, אדישות לנעשה ברחובות: פה אישה בהיריון שהטלאי הצהוב מסגיר אותה ושהולכת ק"מ רבים ברגל כי אינה מורשה להשתמש בתחבורה הציבורית, שם ילדים ומבוגרים שנורים ברחובות, ואותה השכנה, פראו שטיינברג, הנדיבה והנעימה מהדירה למטה, שלפתע נעלמה, ושכל שנותר ממנה הוא דלת בית אטומה במדבקות צלבי קרס ושכנות אדישות.

מסתבר, עם קשוח היו הברלינאיות וכששוב הטומיס חגו שם מעל והפריעו באזעקה וירידה למקלטים לשגרת הריכולים והפטפוטים, הן היו רגועות יחסית כמו משלימות עם שגרת המוות ששוב נוחתת עליהן מן השמים. הרי הבכי אסור. הפחד אל לו להיראות. עם קשוח ובעיקר אדיש היו אותן הברלינאיות ששמרו על העיר באפור.

כאמור, טוב ומומלץ. מאפשר זוית מבט נוספת אל ההתרחשויות באותה המלחמה. למעט נקודת התורפה המשמעותית.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

הנה כמה שוות ההבטחות שלי. לאחר קריאה של סקירות על הספר הזה הכנסתי אותו לרשימת "לא מתכוונת לקרוא", ובכל זאת הגיע לכאן הביתה וקראתי. למה לא התכוונתי לקרוא? כי הספיקו לי גנבת הספרים ולבד בברלין, ולא חסר לי מידע על כמה גרמנים טובים בעצם סבלו במלחמת העולם השנייה תחת השלטון הנאצי. כל מלחמה באשר היא כרוכה בסבל ואיך אומרים? לנו זה עלה יותר.

השנה היא 1943, ואנחנו בברלין. בגלל השירות הצבאי רוב הגברים בגיל הכשירות לא נמצאים בעיר, רובם לוחמים בחזית הרוסית או בעורף ואלה שלא מתביישים. זאת הסיבה שהעיר נקראתי עיר של נשים. סיגריד שרדר מתגוררת עם חמותה בזמן שבעלה בצבא, עובדת כקצרנית במשרד, אוספת תלושי מזון ביום ומתגוננת מהפצצות בעלות הברית בלילה. היא גם אוהבת ללכת לקולנוע כי זה נותן לה מפלט מחיי היומיום העגומים. יש לה גם הומור סרקסטי שנותן לה מפלט ומסייע לה לשרוד. במהלך עלילת הספר סיגריד מאמצת שני מאהבים, שאחד מהם יהודי נרדף והשני צין נאצי שבא לגור בשכנות. היא גם מצליחה לנקוט בשיפוטיות רבה כלפי נשים אחרות שנוהגות באופן דומה, למשל נערת השירות אריקה שבאה לעזור לאחת השכנות בבניין לגדל את ילדיה. בהדרגה סיגריד ואריקה חוברות למפעל הצלת יהודים ואנשים שונים, בעוד היהודים בסיפור... הבנתם כבר את הכיוון.

מילא ספר אנטישמי, מילא מכחיש שואה, עם זה הייתי מתמודדת. הספר הזה גרוע יותר, ומצייר נרטיב סופר בעייתי עטוף בלא מעט תיאורי הגובלים בפורנוגרפיה. ועל כל אלה החטא הגדול - הוא לא כתוב מספיק מעניין. ותרו.

לפני שנה•נצחיה
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

ספר חזק. מטלטל. מותח. מעלה/מרים אותך מהקרקע המרופשת והביבית של היום-יום. רוח האדם מקבלת ניעור או תפנית והיא מתעלה ומתרוממת ככל שמתקדם הספר. סופו שלהספר ממש מסחרר. הקורא נשאר עם הרגשות והערכים הכי בסיסיים ושורשיים - שהם משמעות החיים. ספר מזקק ומזכך.

לפני 3 חודשים•הנוטע בשממה
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

ההרגשה במהלך קריאת הספר הייתה שחצי ברלין מתגייסת כדי להציל יהודים מי שרק מבקשים ממנו מתגייס, השאר תורמים כסף כדי לשחד או לקנות ניירות מזויפים. אבל זה כל כך רחוק מהמציאות כמו שאנחנו יודעים וזאת הבעיה.
אנחנו בישראל לומדים הרבה על השואה ויודעים מה קרה שם. אני לא חושבת שזה המצב בארה"ב (הסופר אמריקאי, אני מניחה שזה קהל היעד העיקרי שלו) ובשאר העולם המערבי. סביר להניח שעדיין לומדים על מלחמת העולם השנייה אבל מה חלקם של לימודי השואה? יתכן שלא הרבה עם בכלל, וכמה ממה שכן למדו אנשים זוכרי אח"כ? עוד פחות.
המקרה של וופי גולדברג מדגים זאת היטב ( למרות שהטעות שלה הייתה שונה). יש מצב שהאמריקאי הממוצע , שיקרא את הספר יחשוב שזה היה מין משחק "שוטרים וגנבים" בין חצי ברלין ובין החצי השני כאשר היהודים הם בתפקיד הרכוש הגנוב. זאת הבעיה
זה כבר ספר שני שאני קוראת בשנים האחרונות בקו הזה (הקודם היה גנבת הספרים) וממרחק השנים נראה שמנסים להקטין את תפקיד הגרמני הממוצע במהלך השמדת היהודים. לאור מידת הידע של אנשים מחוץ לישראל על השואה יש סיכוי שגם יצליחו.
הכתיבה עצמה של הספר היא באמת לא מה שהוא. הקריאה לא זורמת.
חוץ מזה הציקו לי החזרות הרבות על תיאורי ה "גרמנים המסכנים" הסובלים ממחסור ומהפצצות. , לעזאזל, אתם בישלתם את הדייסה הזאת אז לא יזיק שגם תאכלו ממנה, בלי להתבכיין.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•דידי
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

הספר הזה הוא עוד ספר בסדרה של ספרים, ללא תאוריית קונספירציה מצדי, הרוכבים על גל סיפורת העוסקת במלחמת העולם השניה ועל הנעשה בתוככי גרמניה. הספרים הללו לא נכתבו מזיכרון אישי, אולי משהו שכן עבר בעבר הרחוק במשפחה, אולי כתיבה אקדמית, אולי סתם רצון לעורר עניין נשכח.
כך או כך, ספרים אילו ניחנו באיכות נמוכה עד סבירה בלבד והם מקוממים אותי במיוחד משום שטרם פיתחתי חוש להמנע מהם. אם להזכיר רק אחדים מהם, כדי לסבר את האוזן, הרי הם המפתח של שרה, חמשת רבע התפוז, המתיקות שבשכחה, הנערה שהשארת מאחור והספר שלפנינו – עיר של נשים. בכולם מלחמת העולם השניה ברקע, כמה נאצים, רצוי כמה יהודים כמובן, הוליווד אני כאן.
בעבר הרחוק, הקרוב ואף ממש עכשיו נכתבו ונכתבים ספרים דומים מאת כותבים משובחים. שוב, כדי לסבר את האוזן, אזכיר את אלה תולדות מאת אלזה מורנטה, ספר המגלם בתוכו כתיבה משובחת ואת אוזפה הבלתי נשכח, נוטות החסד של ג'ונתן ליטל, ספר פנומנלי, כביר בעוצמתו, כתוב היטב ומנקודת מבט מקוממת. משלנו עצמנו אני תמיד נהנה לקרוא ולהמליץ על אהרן אפלפלד, בכתיבה צנועה, משל היו אלה מים שקטים החודרים עמוק. גם את שואה שלנו אני רוצה להזכיר מאת אמיר גוטפרוינד.
אם נחזור לרגע לגל הסיפורת ההוא, צריכה להופיע עליהם אזהרה: הספר עוסק בצורה מקוממת בזיכרון עגום ורחוק. לא פחות. תגידו בוודאי שכך לא מוכרים ספרים. הייתי שמח לו את הספרים המסויימים האלה לא הייתי באמת קונה וקורא, אבל מה לעשות והלהיטות לקרוא גורמת לפגישה בספרים אלה שוב ושוב. הבעיה היא עם אותם כותבים צעירים יחסית, הכותבים היום ועל נושא... נו, טוף.
כבר אין יותר דמדומים, מפוצלים, נרנייה?
בכל מקרה, ספרים המנסים להציג את הגרמנים כאילו לא היו מקשה אחת, מקוממים את האינטליגנציה אף יותר. ברור שהם לא היו מקשה אחת ולשם כך אפשר לקרוא, לא חובה, את ספר הנוער לבד בברלין. אבל הספר שלפנינו מקומם במיוחד משום שהוא מציג את הגיבורה כאשת חַיָּל בחזית, שתשוקתה המינית המטורפת והטבעיות שהיא נוהגת בגופה, כדברי אחד ממאהביה, מביאים אותה לרכב על כל מקל הנאה אנושי כמעט, אפילו אם הוא מחובר ליהודי. יבואו המסנגרים ויוסיפו גם שהספר הרי ממלא חור בהשכלה, חור הממעט להציג את הצג הגרמני. אם הספר הזה מתיימר להציג, הרי ההצגה עלובה, הדמויות משונות ומוזרות בלשון המעטה, הקישור בין בלונדה גרמניה מזד&^%ת בכל הזדמנות, כבר מצוי עמוק בתוך פורנוגרפיה גרמנית קלאסית.
כדי לא להחזיק אתכם במתח רב, אומר שהספר עוסק באחת סיגריד, קצרנית שבעלה הבנקאי מצוי בחזית ולוחם. היא מצדה משתדלת למלא אחר יעודה כגרמניה חסודה: עובדת ביום ותורמת למאמץ המלחמתי במשרד הפטנטים, ובלילה מאפשרת פורקן לגברים, אחד יהודי והשני דווקא קצין נאצי. היכן הסתירה? אין. כל אורגזמה נראית אותו הדבר בחושך וכך גם נשמעת.
מובן שהגרמניה החסודה חייבת לעשות משהו שבשבילו כדאי לקרוא ספר ולכן פרט לרכיבה על מטה יהודי היא גם מסייעת להציל יהודים ומאמצע הספר הנושא הופך מנשים, אף לא אחת נורמלית, במלחמה ועוד בגרמניה ועוד בברלין, לספר מתח מצוי. תגידו שזה חביב ביותר ומתחשב מצד דייוויד גילהם, הנותן תמורה רבה יותר לשקל. למרבה הצער, גילהם לא כל כך מוכשר ומנוסה, קווי העלילה מופרכים לעיתים קרובות, הדמויות רבות ומתרבות, הטוויסטים מעבר לפינה בכל עמוד שני וכבר לא יודעים מה נפל עלינו ולמה לא הספקנו לזוז הצידה בזמן.
נכון, ג'ונתן ליטל ונוטות החסד יש אחד לעשור, אפילו ביובל, ואם רוצים לסמן וי על ספר מלחמתי הנה זה האחד. רק צריך לקחת בחשבון שלאחריו ובמשך שבועות כל ספר אחר ייראה סתמי. הנה הוזהרתם.
בסופו של דבר מדובר בעדות חיצונית לגמרי לגבי הנעשה בברלין בזמניה החשוכים ביותר. גבר מדברר נשים, בזמנים בהם טרם נולד, במדינה בה הוא לא חי ושכשרון הכתיבה שלו סביר ומתאים מכסימום למותחנים המופקים בסרט נע.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מורי
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

ספר המתאר את חיי היום יום בברלין בעת מלחמת העולם השניה. הגברים בחזית והנשים בעורף.
בספר מסופר על סיגריד המנסה לדאוג למחסה של יהודים בבתי מקלט.
גם על חיי אהבה ובגידה ברקע.
כיצד מסתדרים. כיצד מסתירים.חיים במתח תחת מעקב של הגסטפו. פחד ממלשינים ומשתפי פעולה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•תברח
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

בעתות מלחמה הנשים שנשארות בעורף הן החזית האמיתית. מלחמת העולם השניה, ברלין כל הגברים מגוייסים מי מרצונו ומי בכפייה, כי כך הוחלט עבורו. כולם נרתמים לטובת הרייך והגזע. מי שנשאר מאחור אילו הנשים חיילים פצועים ויהודים הנמלטים על נפשם. סיגריד בודדת מלחמה כיוון שבעלה חייל הפירר חיה עם חמתה הנרגנת, ערה לכל ההתרחשויות סביבה, לשינוים לקורים, לעיניים שבולשות ולמלשינים, סיגריד מכירה נערה צעירה ונכנסת להרפתקה של הסתרת יהודים, סיגריד בודדת מלחמה, נפגשת עם גברים, האחד יהודי לא עלינו, המלשין על אחיו היהודים , השני, קטוע רגל חייל בכיר פצוע מלחמה עם שרידים יהודים, לא עלינו ולא עליו.
בין הפצצה להפצצה סיגריד מבלה בקולנוע, בין יומני מלחמה ליומני תעמולה, סיגריד בוגדת בחסות החשכה של הקולנוע, גם בגופה וגם בבני עמה. סיגריד נלחמת כל כולה להצלה להסתרה ולהעברת מסרים. סיגריד היא החיילת האמיתית וכאילו כל אחיותיה בעורף.
עיר של נשים.... במלחמה כמו במלחמה הנשים בעורף הן החזית האמיתית.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רונדנית
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

כשסיימתי לקרוא את הספר הזה הרגשתי תחושת הקלה מסויימת... אני כבר הרבה זמן תקועה איתו ולא ממש הבנתי למה הוא לא בא לי טוב לגמרי.
יש פה כביכול רעיון מעניין - הגרמנים ה"טובים" שסובלים מהיטלר והשפעת המלחמה גם על החפים מפשע בצד השני. יחד עם זאת זה לא רעיון חדש (עיין ערך לבד בברלין) ויותר חשוב מכך הוא לא עולה יפה פה בספר הזה.
לקח לי כמה זמן לנסות להבין למה ואני חושבת שהבעיה היא בדמות הראשית של הסיפור. סיגריד שרדר, הגיבורה, לטעמי היא לא ממש מעניינת והמון מהדברים שעושה לא מסתדרים בשורה אחת.
רצה בין הצלות של יהודים לבין זיונים בבתי קולנוע וחדרים מפוקפקים עם יהודי אחד וקצין נאצי אחר וכל זה כשהיא נשואה לחייל אחר אבל מי סופר.
בסופו של דבר מקבלים תמונה של אישה שלא ממש יוצרת בך תחושה של הערצה כלפיה או הזדהות. סתם אישה משועממת וחרמנית (תחליטו אתם מה יותר)
אם הספר בא להראות איזה אומץ לב או גבורה מצידה לטעמי הוא די נכשל בזה ואני די נשארתי אדישה כלפיה וזה כמובן שם לי את כל הספר במשבצת של 'בסדר' ולא מעבר לכך.
עוד דבר מרגיז זה כמות המילים בגרמנית שכתובות בספר באותיות עיבריות מה שיוצר מילים ארוכות וחסרות כל דרך הגייה בראש - סתם מיותר!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
עיר של נשים

עיר של נשים

דיוויד גילהם

וואווו.
זה באמת ספר וואוו.
מעולה. פשוט מעולה.
ניכרת העבודה שהשקיע הסופר בתחקור הרקע ההיסטורי. ניכרת יד אמן שיודע לכתוב. וכמו שהוא כותב בסיכום - הנושא מאד עניין אותו, וקל להרגיש זאת בספר.
הסיפור מותח וקולח. הדמויות אמינות: היהודי הציניקן, השכנים שהתקרנפו, הבעל ה"גרמני-טיפוסי", החשיבה של אנשים קטנים שהם יכולים ורשאים לחטט בחייך רק כי אתה גר אתם בבית משותף. ובגרמניה שבה יש DOORMAN שמנהל את הבית - על אחת כמה וכמה...
אז נכון שגם ב"נוטות החסד" וגם בספרים אחרים התחלנו להתרגל לקרוא על הצד הגרמני. וזה לא קל לנו. לקרוא שלא כולם היו באותה דעה ולא כולם היו שותפים לרצח מיליוני יהודים, פולנים, רוסים ואחרים. והיו מצד שני גם כאלו שלא היו אלימים ורצחניים באופיים והמלחמה והתעמולה והלחץ החברתי הפכו אותם לכאלו. המציאות הייתה הרבה יותר מורכבת והרבה פחות נוחה לנו, שמחפשים מצבי "שחור-לבן" או "טוב-רע".
אבל מה שעניין אותי יתר מכל הוא ההתמקדות בדמות הגיבורה הלא גיבורה. זו שנכנעת לתשוקותיה ומוכנה לחטוף מחמותה ביקורת יום-יום. הפקידה הקטנה והאפורה מהמשרד שמתחילה "לעשות מעשה" רק בגלל שנקלעה לסיטואציה ולא בגלל איזו אידאולוגיה שדחפה אותה לפעול נגד העוולות.
ספר מרתק, שמצייר מציאות לא קלה ואנשים שנגררים לתוך המאורעות ומצליחים לגרד בציפורניהם את קירות הברזל של ההיסטוריה.
לא להחמיץ!

לפני 10 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני