ביקורת זו תכיל ספוליירים קלים אבל תאמינו לי שזה לא צריך להיות משנה לכם כי הספר הזה הוא ממש גרוע

נפץ אותי מספר על ג'ולייט שיש לה כוח מיוחד מאוד שהוא שהיא יכולה להרוג אנשים בעזרת המגע שלה.

עד לפה נשמע ממש מעניין.

אז זהו שלא.

הספר הזה כל כך מלא בקלישאות משעממות בתיאורים מעצבנים דרמטים ומהכתיבה הכי מפגרת מעצבנת שקיימת בעולם.

זה לא מקורי לעשות את החיתוך הזה בכל משפט שני זה סתם הורס את הרצף של הקריאה וזה שיגע אותי ברמות. וזה הדבר היחיד שמקורי בספר הזה.

אז ג'ולייט היא הגיבורה של הסיפור וברור שהיא תהייה הנערה הכי יפה שקיימת עם עניים ירוקות כחולות ואפילו שהיא הייתה בבידוד במשך מלא זמן היא עדיין נראית כל כך יפה.

וכמובן שיכניסו לה לתא מישהו חתיך בגיל שלה שגם הוא עם עיניים כחולות משגעות ואוי איזה הפתעה הם מכירים אחד את השני מבית הספר, וכל אחד מהם עקב אחרי השני והיו מאוהב בו בסתר! אפילו שלא היו בניהם שום מגע או שיחה. והם מאוהבים אחד בשני גם עכשיו אפילו שהם לא נפגשו במשך ארבע שנים הם עדיין זוכרים אחד את השני ואדם (שהוא זה שבתא איתה) מוכן לעשות הכל למענה. -,-

ומה שהכי עצבן בספר הוא התיאורים הכל כך דרמטים.
כל דבר קטן שקורה ג'ולייט מתארת במשך פסקה שלמה דברים כל כך מפגרים.
הנה לכם דוגמא:

"אני שונאת את האדישות הנרפית של שמש שעסוקה כל כך העצמה שהיא לא שמה לב לשעות האינסופיות שאנחנו שוהים בנוכחותה"

מה זה בכלל אומר ואיך זה קשור לסיפור?

הציטוט כמובן גם ממשיך לירח ועל כמה שהוא חבר נאמן בניגוד לשמש ועוד כל מיני שטויות בסגנון, אבל אני יחסוך לכם לקרוא את השיעמום הזה.

יש עוד הרבה תיאורים בסגנון שפשוט כל כך חסרי הגיון שאין לי מושג מה חשבה לעצמה הסופרת שהיא כתבה אותם.

הסופרת בטח חשבה שאם היא תכניס כמה מטאפורות שלא קשורות בכלל לסיפור קוראים תמימים יחשבו שיש בכלל משמעות לסיפור הזה

יש אפילו עמוד שלם שכתוב בו "אני לא מטורפת " זה פשוט נורא.

ויש את וורנר (הרע של הסיפור) שגולייט כמובן שונאת ורוצה להרוג אותה מהרגע הראשון אפילו שאין לה ממש סיבה.

ויש חלק שבו וורנר רוצה שגולייט תיגע ב וגולייט - שחופרת כל הספר כמה שהיא הייתה רוצה להכאיב לו מסרבת מאיזושהי סיבה לגעת בו מה שממש לא הגיוני אבל רוב הספר מלא בדברים לא הגיוניים.

וברור שהוא גם יהיה חתיך עם עיניים ירוקות מדהימות והוא יהיה גם מאוהב בה בטירוף כי איך אפשר שלא?

ואדם (שלבסוף נהיה החבר שלה) יכול (יחד עם וורנר) להיות היחיד שיכול לגעת בא בלי להפגע ואין שום סיבה שאומרת למה ובמקרה שניהם מאוהבים בה ובמקרה זה יוצר את המשולש האהבה שכל ספר קלישאתי צריך.



הספר הזה כל כך גרוע שבאמת אין לי מושג למה החליטו לתרגם אותו.
במשך כל הסיפור אין טיפת פואנטה או משהו מקורי או קלישאתי ברמות שבא להקיא.

אני חושבת שהספר הזה מזלזל באינטלגנציה של בני נוער והוא באמת בזבוז של זמן.

בהתחלה ממש שנאתי את הספר הזה.
הפרקים היו מוזרים, לא הבנתי שום דבר מהעלילה, והוא עצבן אותי לגמרי.
בערך באמצע הספר התחלתי להתרגל לכל זה, והספר הוא די טוב.
זה ממש לא דומה לשום ספר שקראתי.
אבל זה היה הספר הכי מדכא שיש כי ממש לא ציפיתי לסיפור הזה.
כשקראתי את התקציר אז חשבתי לעצמי:
אהה זה יהיה סיפור על שני ילדים חמודים שמשחקים כדורגל ועף להם הכדור והם מגלים דברים חדשים,
וזה רק 200 עמודים אז זה בטח יהיה עוד ספר קטן ונחמד שכיף לקרוא על ילד דיסלקטי שלא מעריכים אותו ובסוף הוא מראה לכולם כמה הוא חכם.
לא. ממש לא.
זה פשוט ספר אכזרי כל כך הרבה יותר ממשחקי הרעב למרות שהסיפורים שונים לגמרי.

זה ספר טוב אבל לדעתי הוא פשוט היה עצוב מידי..

רוב הספרים השניים בטריולוגיה הם לא הכי טובים והעלילה נמשכת ורוב הפעמים הם מאבדים את הקסם שהיה להם בספר הראשון
אני שמחה להגיד שהשקט והשאל הוא לא אחד מהם.
איכשהו פטריק נס מצליח לכתוב ספר שני בדיוק מרתק ומעניין כמו הספר הראשון.
אני לא יכולה לתאר כמה אני התאהבתי בסדרה הזאת כבר מהחור שברעש הבנתי שזה ספר מיוחד ומדהים ושיש בו משהו מקורי שאין בספרים אחרים שקראתי.
כי כמעט בכל הספרים יש את הטובים ויש את הרעים ויש את הגיבור הראשי שבסופו של דבר צריך להרוג את המנהיג של הרעים ואז הסיפור מסתיים והכל נהיה טוב ככה זה תמיד.
אבל פה אין שחור ולבן יש רע ויש רע פחות ואי אפשר לדעת מי טוב באמת ולהרוג מישהו זה משהו הרבה יותר רציני מסתם ירייה
כשאתה רוצח מישהו אתה לא נשאר אותו הדבר.
יש כל כך הרבה מחשבה מאחורי הספר שאי אפשר שלא לאהוב אותו.
והדמיות כל כך מציאותיות.
דייבי שנחשב אחד מה"רעים" כבר מהספר הראשון כשקוראים את הסיפור רואים איך שהוא לאט לאט משתנה ושכל מה שהוא רוצה זה לרצות את אבא שלו ושיהיה לו חבר להיות איתו ואפילו שהוא התנהג מגעיל הוא בסוף התנצל, בכנות.
איפה עוד שמעתם על דמות רעה שמתנצלת?
שנהפכת להיות דמות אנושית ולא סתם דמות רעה שצריך להלחם בה ולהרוג אותה.
לא יכולתי שלא להזדהות עם הדמויות.
כשטוד היה עצוב אני הייתי עצובה.
כהוא היה עצבני אני התעצבנתי.
כשהוא פחד או כשויולה פחדה פחדתי.
וכשהוא עשה כל כך הרבה טעיות רציתי לצעוק לו שיפסיק כבר ויתחיל להיות חכם יותר.
(כן לפעמים אני לוקחת ספרים קשה מידי).
ואותו דבר גם לויולה כי גם היא עצבנה אותי קצת אבל אני אוותר לה.
ועוד פעם הוא הצליח לגרום לי לבכות כמו ילדה למרות שאני אף פעם לא בוכה מספרים.
ופשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא כי כל פעם רציתי לקרוא עוד פרק ועוד.
ולא הרגשתי שום מריחה או שעמום.
והסגנון כתיבה נשאר מדהים כמו מקודם.
אני אהבתי את הקללות (לך תזדגזג) ואיך שהסגנון כתיבה של טוד שונה מויולה.
כל מה שאני יכולה להגיד שזה אחד מהספרים הכי טובים שקראתי
וכשהספר השלישי יצא זאת תהיה הטריולגיה הכי יפה שקראתי.

אני כבר לא יכולה לחכות לספר השלישי אני מקווה מאוד שהוא יהיה יפה כמו השאר.

ואוו פשוט ואוו.
הלוואי שהספר הזה היה ארוך יותר.
הספר הזה לא דומה לשום ספר אחר שקראתי הוא היה כל כך מעניין ומרתק,כל כמה עמודים קורה משהו חדש.
והדמיות כל כך מציאותיות. טוד לעומת דמויות ראשיות אחרות לא נהפך להיות הגיבור הראשי הבלתי מנוצח כמעט בלי רגש גם לו יש רגשות, גם הוא חושב לפעמים למה כל זה קרה לו, ולמה זה מגיע לו אפשר להזדהות איתו.
הסיפור כל כך מקורי ולא דומה לשום דבר אחר שקראתי אין פה קיטשיות וסיפור אהבה לא הגיוני שתוך יומיים יש בניהם אהבה כל כך חזקה המערכת יחסים ביניהם פשוט אמיתית שני ילדים שפוגשים זה את זה ואני כל כך שמחה שהסופר לא הפך את זה לעוד סיפור אהבה קיטשי.
כל פעם הסיפור מצליח להפתיע אותי מחדש כל פרק משהו אחר קורה לא היה לי שום רגע של שיעמום.
והוא לא סתם סיפור יש בו מסר אני לא רוצה לגלות ספוילרים אבל מי שקרה יבין.
יש כל כך הרבה ציטוטים יפים והוא לא כתוב בשפה גבוהה מידי בדיוק כמו לדעתי כל ספר נוער צריך להראות.
העולם שהם חיים בו הוא מקורי וקשה למצוא טריולוגיות שלא נראות כמו העתק אחד של השני.
ממש התחברתי לכל דמות שהייתה סיפור וזה הפעם הראשונה שממש בכיתי בגלל חלק מסוים (אני לא אגלה יותר מידי)
ובמיוחד אהבתי את זה שבכל פרק יש כותרת אני הייתי שמחה מאוד אם עוד סופרים היו עושים את זה.
בקיצור ספר מדהים הרבה זמן לא קראתי ספר כזה,קשה לי להאמין שמישהו יכול לשנוא ספר כזה.

ולכל אלה שמשווים את הספר הזה למשחקי הרעב החור שברעש נכתב לפני משחקי הרעב ולדעתי הוא גם יותר טוב אז תפסיקו להראות "חכמים" ולהשוות כל טריולוגיה למשחקי הרעב

אחרי הספר הראשון ממש ציפיתי לקרוא את השני.
אני לא כל כך אהבתי את ההתחלה
אני לא אהבתי את המערכת יחסים בין ג'ייקוב לאמה היא פשוט לא נראתה מציאותית הוא פגש אותה לפני שבוע וקצת והוא כבר מאוהב בה כל כך שהוא מוכן לעזוב את המשפחה שלו כדי להיות איתה?? זה נשמע נורמלי.
וג'ייקוב די נעלם בספר השני מה שאהבתי בספר הראשון זה שג'ייקוב סיפר את הסיפור בצורה מצחיקה וזורמת ובחלק הראשון של הסיפור
הכל זה רק הלכנו,עשינו,אכלנו זה ממש עצבן אותי.
והתמונות בספר הראשון אז התמונות היו ממש מוזרות ומעניינות ובספר השני הם היו די רגילות (לפחות בחלק הראשון)
בחלק השני הספר השתפר הרבה יותר הוא נהיה יותר מעניין וזורם.
יותר התחברתי לדמויות וכל הסיפור פשוט השתפר.
והסוף ממש לא ציפיתי לזה
אז אפילו שההתחלה הייתה ממש מעיקה אני חושבת שהחצי השני של הסיפור היה מספיק טוב ומעניין.
וכגמרתי את הסיפור רק רציתי את ההמשך.
אז כל מי שרוצה לקרוא אז ההתחלה די מעצבנת אבל הספר שווה את זה.

מכירים את זה שאתם רואים ספר ומצפים לסיפור שונה לגמרי?
זה בדיוק מה שקרה לי.
בהתחלה די פחדתי לקרוא את הספר בגלל התמונות הממש מלחיצות מאחורה (כן אני די פחדנית).
ואחרי דפדוף בספר זה נראה כמו מין ספר אימה מוזר על מוטציות לפחות זה מה שחשבתי.
זה לא היה אפילו לא קרוב
קודם כל ממש אהבתי את איך שהספר נראה. אהבתי את התמונות ואת איך שהפרקים מסודרים הספר נראה כל כך יפה
ואפילו שזה נשמע מוזר קצת די האמנתי שהתמונות קשורות לסיפור אמיתי (לפחות בהתחלה)
קודם כל אני ממש אהבתי את גייקוב הוא מספר ממש טוב וזה כיף לראות שסוף סוף יש דמות שהיא נחשבת חנון אבל היא לא כמו כל הספרים שיש ילד בלי חברים ששקוע בעולם משלו חלש ואתם יודעים הוא פשוט ילד נורמלי
העלילה הייתה ממש מעניינת ולא היה את תחושה של שעמום, הסיפור די זרם.
והכי חשוב הספר לא דומה או מזכיר ספר אחר, הוא מקורי. וקשה למצוא ספרי פנטזיה שלא נראים כמו חיקוי אחד של השני.
הבעיה היחידה שלי שבערך באמצע הספר יש תחושה של ילדותיות קצת קשה לי להסביר את זה.
ספוילר קטן
וגם לא אהבתי איך מערכת יחסים בין שתי דמויות נראתה לא הגיונית וצפויה מידי.

בקיצור אני חושבת שאם יש עוד מישהו כמוני שפחד לקרוא אז תדעו שזה ספר יפה ששווה קריאה.

איך אפשר להתחיל ביקורת לספר כזה?
מכירים את זה שאתם קוראים את התקציר וקוראים את הספר ומצפים לסיפור שונה לגמרי?,
זה מה שקרה לי.
יש דברים כל כך עצובים וחולניים ועם כל הטרילוגיות שקראתי זה במקום הראשון של הזדעזעות ועצב.

נתחיל מהרע~
הספר הרגיש דחוס מידי הוא פשוט הרגיש עמוס.
הוא היה עצוב מידי יותר מידי דברים נוראים שקורים בפרק אחד זה אף פעם לא טוב,
וגם לא נעים לקריאה.
אחרי שגומרים ספר כזה מרגישים רע.

ועכשיו הדברים הטובים~
הוא שונה מכל הטרילוגיות שקראתי (שרובם נשמעות אותו דבר ותעתיק של ספרים קודמים).
וזה טוב כי כמה פעמים אפשר לשמוע את אותו סיפור בצורה שונה.
הכריכה ממש יפה (קשה למצוא ספר טוב עם כריכה יפה מניסיון).
הדמיות מאוד נחמדות ואפשר להתחבר אליהם.
והעלילה די זורמת היא לא יותר מידי משעממת.

הספר היה יכול להיות ספר טוב אם הסופרת הייתה מורידה קצת מהעצב שמרגישים כמעט בכל עמוד.

אחרי הספר הראשון שלדעתי היה קצת עצוב ומעיק אבל הסוף הרגיש כאילו הספר השני יתחיל באווירה שונה לגמרי.
כי אחרי הספר הראשון לא יכולתי לדמיין ספר עם ארועיים כאלה מטרידים ועצובים.
אז אחרי עמוד וחצי של שמחה הגיע הזמן לעוד הרבה יותר דברים מזעזעים.
ושאתה חושב שזה לא יכול להחמיר יותר,
זה כן.
והסוף?
אני אפילו לא רוצה לדבר עליו (אפשר לסכם אותו בצעקה חרישית של- אעאעאעאעאעעאעאאע מה לעזאזאל קרה עכשיו??)ץ
אז למה זה ספר טוב?
טוב הדמיות מעניינות העלילה מותחת ותמיד יש איזה רצון לקרוא עודץ
כדי לראות אם זה ישתפר (ספוילר זה לא).
הרעיון ממש יפה וזה לא כמו כל הטרילוגיות האחרות שכל אחת נראית תעתיק של השנייה,
אבל יש בספר כמה דברים שלא הכי נעים לקרוא.
זה ממש לא כמו משחקי הרעב לדעתי בגן הכימי הסיפור גרוע יותר ומאוד עצוב.
אני אהבתי את הספר הוא לא דומה לשום דבר אחר שקראתי.

ספוילר של הסוף
הסוף הזה ממש אבל ממש לא צפוי איך אפשר להגיע למצב הזה??
אני.צריכה.את.הספר.השלישי.עכשיו
ריין כל כך מעצבנת יכולת לברוח! למה לא עשית את זה??
עם נר לא שורפים בית
הסוף הזה מותח כמעט כמו אות אתנה (אולי גרוע יותר)
סוף ספוילר