ביקורת ספרותית על שאנטראם מאת גרגורי דייוויד רוברטס
ספר מעולה

---

פעם, כשעוד למדתי ביסודי, באמצע השנה היינו אמורים- כל הכיתה ואני, לצאת לטיול במדבר יהודה. הטיול התבטל כתוצאה מהגשם הרב שהיה באותם ימים.
מכיוון שכיתתנו היתה כיתה דמוקרטית, המחנכת הציעה הצעה: כל ילד בכיתה יקח לעצמו דף נייר ועט ועליו יכתוב שם של מקום אחר שבו הוא הכי ירצה לבקר בו.
באותו זמן, לא יכולתי לדעת מי כתב מה מכיוון שכל התרגיל הזה היה אנונימי, אך מה שכן- אני ידעתי באיזה מקום אני בחרתי. אני בעצמי לא ידעתי למה בחרתי את המקום הזה ומאיפה זה בא לי. לא יכולתי גם לדעת את התוצאה המשמעותית ששינתה את מי שאני ואת צורת החשיבה שלי.
המקום שבו בחרתי לבקר בו הוא כלא מעשיהו. הכלא הזה, אם אני לא טועה, הוא הכלא החשוב ביותר במדינת ישראל. הוא כלא שמפורסמים כמו בני סלע, משה קצב, יגאל אמיר, ענת קמפ ואהוד אולמרט איכשהו קשורים אליו- חלק מהם ישבו והשתחררו, חלק מהם ישבו ועדיין ממשיכים להיות שם וחלק עדיין לא ישב שם אבל כנראה שבקרוב הוא יבקר שם.
באותם זמנים גם ראיתי הרבה סרטי פעולה כמו ג'יימס בונד וכאלה. כל העניין של כלא, פושעים, אסורים, סוהרים וכ'ו מעוד עניין אותי, ואני גם לא יכול להתכחש לעובדה שגם עכשיו אני אוהב את זה- כי אני באמת אוהב את זה. מה ששונה הוא שעכשיו אני יודע שכלא הוא לא מקום אידיאלי לבילוי כיתתי, ופעם- פעם לא ידעתי את זה.
לכן, לא פלא איפוא שבסוף יום הלימודים, המורה קראה לי לבוא (למי שמתעניין, המקום שנבחר הוא פארק הירקון. פעם לא חשבתי שזה רעיון מוצלח כמו שלי אבל עכשיו אני מבין) אל השולחן שלה ולדבר איתה בארבע עיניים.
"אתה בטח מבין למה קראתי לך לבוא לפה, א'" היא אמרה. (א' זה שם בדוי של עצמי)
"לא" אמרתי. ובאמת, לא ידעתי למה. במוחי ריקדו להם מספר רעיונות ואפשרויות (חלקם הגיוניים יותר וחלקם פחות) במחול סוער ומלא בצבע.
"אתה באמת לא יודע למה?" היא הסתכלה עליי במין מבט מוזר כזה שלא הבנתי כל כך מה הוא אומר. הפתעה? שעשוע? זלזול? אולי קצת משלושתם.
"לא. אני לא יודע" חזרתי שוב כמו תוכי והוספתי עוד כמה מילים רק בכדי להמנע מסטיגמת התוכי: "את יכולה בבקשה להסביר לי בעצמך?"
"טוב, קודם כל הסר דאגה מלבך- זהו לא עונש. לא יאונה לך כל רע. מבין?"
"כן. נראה לי שכן"
"שנית, השיחה הזאת היא בעצם נועדה כדי ללמד אותך כמה דברים חשובים על החיים. השיחה הזאת תכין אותך לקראת ההמשך ותעצים את כוחך"
"כן..."
"אז עכשיו אני מגיעה לעיקר: כשכל אחד מחבריך לספסל הלימודים בחר לעצמו מקום בילוי מועדף, אתה אולי זוכר מה בחרת?" היא שאלה אותי.
בהתחלה שקלתי לשקר. הרי היא גם לא יודעת את התשובה, הרי היא שאלה אותי- אבל לבסוף החלטתי לומר את האמת בהנחה ששום נזק לא ייגרם לי: "כלא מעשיהו...?" אמרתי בהיסוס.
"כן, זה מה שאמרת. אתה יודע בכלל מה זה כלא?"
"כלא? כלא זה מקום שבו פושעים ועבריינים מושלחים לשם ומקבלים שם מעט מאוד אוכל והוא נורא נורא מגעיל"
"נכון מאוד. וזה נראה לך סוג של מקום בילוי לילדים בגילך?"
מהרגע שבו היא שאלה את השאלה, הבנתי שעשיתי שטות. מה כבר חשבתי לעצמי? כלא? מקום בילוי? מה פתאום. לא יעלה על הדעת.
"לא" עניתי ואז הוספתי: "זה מקום מסוכן. שכנעת אותי. עשיתי טעות"
חיוך קטן וכמעט בלתי נראה (אך בהחלט קיים) עלה מבין שפתיה והיא אמרה: "זה היה יותר מהיר מכפי שחשבתי. למדת מהר את הטעויות שלך ואני גאה בך" והניפה את ידה לאות שחרור.
יצאתי מהכיתה, מבולבל. וגם שנים לאחר מכן נותרתי מבולבל.
מה זה בית כלא? איזה יחס נותנים לאסירים? מה תפקידם של הסוהרים? והאם רק האסירים והפושעים הם אנשים רשעים או שמא גם באנשי החוק והמשטרה קיים זיק של רוע?
השאלות האלו נותרו ללא מענה עד שגורלי נקשר בגורלו של הספר המדהים הזה.
את הספר המדהים הזה כתב, לא אחד מאשר גרגורי דיוויד רוברטס
*מוסיקה דרמטית*
טוב, סביר להניח שהשם לא עוזר הרבה אבל מה שכן, מדובר בפושע אוסטרלי נמלט. כן, כן, כתב אותו פושע אסיר נמלט.
מסתבר שחייו של גרגורי נהרסו. הוא איבד את בתו (ואם אני לא טועה, גם את אשתו) ואז נכנס עמוק עמוק אל תוך העסק המחורבן הזה של התמכרות להירואין. ותוך כדי הוא גם שדד כספים. מה שמוביל לכליאתו בכלא השמור באוסטרליה. שם הוא עובר סבל לבל יתור מצד הסוהרים (מה שמוכיח שהטענה שהסוהרים הם אלו ששייכים לצד הטוב והאסירים הם אלו ששייכים לצד הרע- שגויה. לפחות בחלקה.)
איכשהו, הוא וחברו לתא (שישב בכלא בעוון רצח) בורחים מהכלא. תקראו לזה צירוף מקרים, תקראו לזה נס (בהנחה שאתם מאמינים בניסים) אבל כך או כך הם הצליחו לברוח- ובאותם רגעים גרגורי הרגיש כמו אדם חופשי.
אך למען האמת, הוא נוכח לדעת שהוא לא. הוא אמנם הצליח לברוח מהכלא האוסטרלי אך הסיוטים והזכרונות הרעים מהכלא רודפים אותו לילה אחר לילה (ואפילו גם במשך היום) מה גם שכל פעם הוא נמלט למדינה אחרת ושונה מקודמותה וכל פעם הוא צריך להחליף את השם הבדוי שלו לשם בדוי אחר, את תעודת הזהות המזויפת שלו לתעודת זהות מזויפת אחרת ועוד.
הסיפור המרכזי מתחיל ברגע שרגליו נוחתות על השטח של מדינה זרה לגמרי שהוא עדיין לא הספיק לבקר בה. למדינה הזו קוראים הודו.
הודו היא מדינה מיוחדת שכמו ישראל, מספר הדתות, הלאומים, צבע העור של האנשים והשפות- כולן מגוונות: הינדים, מוסלמים, בודהיסטים וגם קצת יהודים ונוצרים. כ- 150 שפות שונות וביניהם: הינדית, מהטהמי (שהן שני השפות המרכזיות שמוזכרות בספר)
כשגרגורי מגיע להודו, הוא חושב שהוא ישאר שם קצת זמן, לא הרבה. הוא חושב שעוד שנה בערך הוא כבר ימצא את עצמו במדינה אחרת (אולי ישראל? בואו נקווה שכן)
ולכן, הוא מחליף את שמו הבדוי ללין, מחליף תעודת זהות ומתחיל במסע שלו בהודו והוא מתחיל לאט לאט להתאהב בה: באנשים, באווירה, ובעצם בהכל. וגם כשהוא נתקל בצד המכוער יותר של מומבי, הוא עדיין ממשיך לאהוב בתוכו את הודו.והוא לא רוצה לעזוב. והוא שורד, וזה לא נס וגם לא צירוף מקרים. החוק להשרדות שלו, טמון בכך שהוא נאחז חזק חזק ופועל על פי חוק הברזל מספר אחת של הודו: תאהב את הודו והודו תחזיר לך אהבה.
והם מחזירים לו אהבה.
וכשהוא בהודו, הוא כבר לא נחשב פושע. הוא נחשב תייר, ורואים את זה: הוא מתחיל להשתקם, להפסיק עם הפשע ולהתחיל לעשות מעשים טובים יותר. כבר מההתחלה התאהבתי בלין. הרגשתי שהוא מן כפיל שלי, שאיתו אני יכול להזדהות בלי בעיה. וגם אם שאר הדמויות. (קרלה, דידיה, פברקר, עבדאללה, קאדרהרי ועוד) איך שהכרתי אותם, הרגשתי מן קליק כזה. קליק שמחבר בין אנשים וידעתי- ידעתי שהם באמת חברים וניתן לתת בהם אמון.
במהלך הספר, לין עובר דברים הזוהיים. חלקם נעימים וחלקם פחות- אבל מה שמיחד אותם, בסופו של דבר, הוא שכולם הזויים.
אם אדם אחר היה מספר את זה וקורא לרומן שהוא כתב "רומן אוטוביוגרפי" בחיים לא הייתי מאמין. בחיים לא. ולא משנה מה יקרה, גם אם תתנו לי מיליון רופי, אני עדיין לא אאמין. לא בגלל שזה קצת אלא בגלל שרק ללין יש את כח השכנוע המיוחד הזה שלא נמצא באף אדם אחר בעולם- מלבדו.
הכתיבה גם מאוד מיוחדת. כתיבה של פושע. כתיבה כנה ואמיתית, כתיבה שמצליחה לשבור גם את הלב הכי קשיח שיש. כתיבה שלא ניתן לעמוד בפניה: הכתיבה עשירה בשפה גבוהה ובעלת משלב לשוני גבוה ומלאה במשפטים פילוסופיים כל כך חכמים שמרוב הלם מעד כמה שהם חכמים, שכחתי לסמן אותם בעט בשביל הביקורת!
לכן, תיאלצו לסמוך על המילה שלי ושל שאר אלו שנתנו לו 5 כוכבים או 4. כי הוא באמת אבל באמת שווה קריאה.
לאחר שסיימתי את הספר הארוך הזה (וזה הזמן שלי להגיד: קראתי 1000 עמודים. ווהו!!!) עברה בי מן צמרמורת. צמרמורת ותקווה. תקווה שמא אולי חלק מהדמויות בספר עדיין קיימות. קיוויתי שהן קיימות כי רציתי לשוחח איתם פנים מול פנים על כל הנושאים שעניינו אותי: לשבת בליאופולדס עם דידיה ולשוחח איתו על פילוסופית הפשע, לשבת עם קאדרבארי ועם חבורת הפילוסופים שלו במסגד ולהתפלל, וגם לבלות קצת עם קרלה...
בשביל זה- אני צריך ללמוד הינדית, מהטהמי או אפילו אנגלית. ואת זה אני מוכן לעשות- אפילו אם זה יהי תלוי בחיים שלי.

לסיכום, אני גאה להיות האיש ה-37 שמעניק לספר הזה 5 כובים- ומקווה שעד מחר, יהיה עוד אחד כזה.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על שאנטראם