לא, מצטערת, אני לא מאמינה. אני לא רוצה, אני לא מוכנה, אני מסרבת להאמין בזה.
או בעצם, אני כן מאמינה.
מאמינה באהבה. לא מושלמת, לא הוליוודית, אבל כן יפה ובהחלט בת קיימא.
מאמינה ביחסים בין אישיים שיש בהם נחמה וידידות וטוב.
מאמינה באחים שאוהבים זה את זה. ורבים, כמובן, ואומרים דברים איומים, אבל אחים, כאלה שהיחסים ביניהם טבעיים כל כך, ורוב המילים מיותרות כי כל כך הרבה חוויות עברו עליהם יחד שמבט לבדו מספיק.
מאמינה שיש בנו גם טוב, ברובנו לפחות. וכמו שאפשר לראות את האינטרס והכיעור בכל מעשה, אפשר לראות בכל דבר גם את האידיאל והיופי.
אני מאמינה בכל זה לא כי זה מצלצל טוב ומעורר בי תקווה. לא כי סיפרו לי. לא כי קראתי על כל זה באגדות.
אני מאמינה כי האנשים שאני חיה ביניהם הם כאלה. הם לא מלאכים, כמובן. והם מסוגלים בהחלט להיות קטנוניים וגועליים, כמו כל אדם. אבל הם מסוגלים להרבה יותר מזה. יש ביניהם כאלה שמשקיעים את לבם ונשמתם בילדים שאיתם הם עובדים. יש בהם כאלה שמופיעים תמיד כשאני מתרסקת ואוחזים בי עד שהמשבר חולף. יש ביניהם כאלה שנשואים כבר עשרים שנה ועדיין מאוהבים. יש בהם כאלה שחיים אידיאלים בחיי היומיום שלהם, לא נכנעים לציניות, לכוח הכובד, לשחיקה.
יש רגעים שאני קולטת כשאני חולפת על פניהם - מבט, מגע, מילה - ואלה רגעים יפים כל כך, שאין בהם שמץ זיוף.
ולכן, אני לא מאמינה לצרויה שלו. מסרבת להאמין לרומן המריר, המכשף שלה, שכל הדמויות בו חיות בריק של חיים נטולי אמון וקרבה.
הרי חמדה הורוביץ היא לא רק אישה זקנה, מיותרת, עגומה, שמבלה חיים שלמים בלעיסה מתמדת של סיפורי העבר, ובתה דינה ובנה אבנר אינם רק שתי קריקטורות של החיים הבורגניים בגיל העמידה. הם נכתבו להציב תמונת מראה לחיינו כולנו: חיים עלובים, קטנים, מלאים התחשבנויות וצרות עין ושנאה עזה ולא מובנת ליקרים לנו מכל. מראה מלוטשת ומבריקה וקוסמת, מבליטה פרטים ומקטינה אחרים, מראה שהיא מלאכת מחשבת... אבל מְעֻוֶּתֶת כליל.
ולכן אני לא מאמינה.
למרות השפה הזאת הקוראת ומפתה ושרה באזניך עד שאתה כושל, נפעם ומסוחרר, אל תוך הביצה העגומה העטופה צעיפי ערפל, שם יזמרו לך הסירנות קינות על חדלון האנושות בקולן הנוגה המסתלסל, עד שהמוות ייראה לך קרוב ונכסף מאי פעם.
למרות התיאורים הכמעט ארכניים, כמעט טרחניים, מעיקים כמעט - כמעט, כי תמיד הם עוצרים פסיעה אחת לפני ההשתפכות, מותירים תמונה מפורטת ועשירה ומנוכרת ונטולת חמלה וחן.
למרות הקול הקטן, המיואש, שאומר בי כל הזמן זה אבוד, הכל אבוד, אין תקווה. הקול הזה, שצרויה שלו שחררה מכלאו אי שם במעמקי הנפש, מתא הבידוד שלו ממנו הוא יוצא רק בלילות השחורים מכל - והביאה אותו אל מרכז הבמה, לשיר שם סולו את המנון האגואיזם וקטנות המוחין וצרות האופק, את תפילת האשכבה של העולם.
למרות השחרור המוסרי הטמון ברעיון - כן, כולנו כאלה, כולנו פועלים ממניעים שפלים, כולנו חושבים רק על עצמנו, זה בסדר, כך דרכו של עולם (ובשכלול - אני דווקא הייתי רוצה להיות אצילי והוגן, אלה פשוט חוקי המשחק שלא משאירים לי ברירה, אתם יודעים), למרות הפיתוי להיכנע לטבענו, לכאורה.
למרות שיש משהו מנחם בהתפלשות הזאת ברגשות הדוחים, במחשבות האסורות, בעליבותם של הגוף והנפש גם יחד, מין הנאה מזוכיסטית לשוב על קיאנו, על נוזלי הגוף המרים ביותר, לשוב וללגלג ולדקור בתענוג משונה את עורנו שלנו (איפה מועדון קוך?) -
למרות כל אלה אני לא מאמינה.
העולם שבו אני חיה הוא יותר מורכב מזה, יותר עמוק מזה. ובין שלל הרצונות שמניעים אותנו מופיע לפעמים גם שמץ אלטרואיזם, ומדריכה אותנו לפעמים חיבה פשוטה כנה, ולפעמים אפילו - שומו שמיים - טוב לב ממש. במו עיניי ראיתי.
המסר האוניברסלי, הכללי, של "שארית החיים" לא אמין בעיניי. אבל הדמויות לבדן, בלי המשמעות המטאפורית שהן נושאות, דווקא כן. כך גיליתי כשלקראת אמצע הספר, בחמלת פתאום (מסתבר שיש חיה כזאת), העניקה הסופרת לכמה מהדמויות רגע חסד, קרבת אמת קצרה, התרפקות על אדם אחר. ודווקא אז נעשיתי קטנת אמונה. כי חמדה ואבנר ודינה וגדעון ושלומית היו משכנעים כל כך באטימותם, בבדידותם, באגוצנטריות וברחמים העצמיים שלהם, שפשוט לא ייתכן שיחרגו מכל אלה ולו לרגע. לא ייתכן כאן חיבוק. אי אפשר אפילו לדמות כאן שיחה מלב אל לב. לאנשים האלה, כך נדמה, חסר החלק ההוא של הפאזל שמאפשר חיבור לאדם אחר. נדמה שנידונו, למען קוהרנטיות הסיפור, לנדוד כל שארית חייהם במדבר השומם הגדול של הלבדיוּת, יחד עם גרביים חסרות זוג, וגיהוקים אבודים, ועששיות נפט, ואתרוגים לאחר החג, ושאר דברים שאין בהם תועלת. אין שם נווי מדבר, וכל דקל באופק או צליל מים זורמים הוא רק פאטה מורגנה, אשליה של הטוב שבאדם.
אני מעדיפה את העולם שבו אני חיה. העולם שבו כשמשהו לא בסדר - וגם בעולם שלי דברים נוטים להיות לא בסדר - יש סביבי אנשים של ממש, נכונים להקשיב ולעזור. וכשהעולם שלי רעד לרגע, היום אחרי הצהריים, היתה המשפחה שלי, וכמה שעות אחר כך גם החברים, ואנחנו לא לבד, לעולם לא לבד.
גם כשאנחנו קטנים ועלובים וחשופים במלא כיעורנו. בזה אני מאמינה, בכל לבי: לעולם לא לבדנו.
