ביקורת ספרותית על שארית החיים מאת צרויה שלו
ספר בסדר

---

המשוררת לאה גולדברג כתבה בשירה "שארית החיים" את המילים הבאות: "שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת ולָךְ הַבְּרֵרָה".
אכן צרויה שלו בחרה נושא נכבד לעסוק בו, מה שהיא מגדירה כ"שארית החיים" – מונח גמיש הניתן להתאמה עבור כל אחת מהדמויות המרכזיות בספרה, בלי קשר לגילן. זו תקופה ללא גיל – היא מתחילה כאשר אדם מעז להסתכל על חייו ולהתחיל לעשות את ההשוואה הבלתי נמנעת בין חלומות הילדות לבין המציאות האפורה. אם לא תמצא הנפש המסוכסכת מוצא – נגזר עליה לדשדש בשארית חייה בבדידות איומה אל עבר הסוף הבלתי נמנע. הגישה של צרויה שלו עומדת בניגוד ליחס בין החיים למוות המופיע בצורה כה יפה ואף חיננית באותו שיר של לאה גולדברג:

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

אצל צרויה שלו אין זה כך. במרכז הסיפור נמצאים חמדת ושני ילדיה ונסיונותיהם המסורבלים למצוא משמעות לחייהם. המוות אינו בן לויה חינני:

האם חמדת בת יותר מ-80 מסכמת את המציאות הקרה והאכזרית שהם חייה: "..שנים על שנים עוד תשכב כאן, תחת שמיכתה הכבדה, תראה את ילדיה הולכים ומזקינים,את נכדיה הופכים לאנשים. כן, באדישותם המרהיבה ידונו אותה לחיי נצח, כי נדמה לה לפתע כדי למות נחוץ איזה מאמץ, איזו חיוניות של המת העתידי או סביבתו....גם כדי למות נחוצה איזו מידה של אהבה, ואילו היא כבר אינה אהובה מספיק, ואולי אף אינה אוהבת מספיק, אפילו לשם כך".

דינה, בת 46 בתה של חמדת, דוקטורנטית נצחית, אשתו של גדעון ואימה של ניצן המתבגרת מהרהרת בזה לא מעט:"...איזו ילדות מוזרה...איזה גיל מוזר, גיל הבלות הוא ילדות בלי תקווה,...מעולם לא היתה כה קרובה לראשית חייה, כשהגוף עודו צר וחתום והנפש עוד לא התעוררה...אינה כרוכה עדיין בשום נפש אחרת באותה לפיתה חיה ומכאיבה. האם לשם אנחנו אמורות לשוב..בשארית חיינו, בשארית כוחותינו, אחרי המאמץ האדיר של הקמת משפחה והטיפול בה, אחרי שילדינו גדלו, ובעלינו זקנו והורינו הלכו לעולמם, לשוב אל אותה הוויה בוסרית, אנוכית ומכונסת?אבל בילדותנו אחזנו בין זרועותינו כדור פורח, כדור גדול ומרהיב של עתיד, ואילו כעת ידינו ריקות....תוך חודשים ספורים התפורר עתידנו והתפזר כאפר".

אבנר, בנה של חמדת ואחיה של דינה, הוא עו''ד הנלחם למען זכויותיהם של אלה בשולי החברה ומאבד את הלהט המקצועי נוכח שחיקה מתמדת. במקביל סובל מיחסים עכורים בתוך המשפחה שהקים. אבנר "...הנער היפה והמפואר, שהשנים.....תלו כרס מאוסה מעל מותניו, הדביקו שקיות תפוחות תחת עיניו, מרטו את שערו השחור, החלק והמבריק.....הוא כבר ויתר כמעט, כמה מייגע המאבק היומיומי הזה...ולמען מי בעצם, הרי שלומית והבנים מקבלים אותו כפי שהוא, הרבה ברירה אין להם...".

זהו סיפור על המעבר ממשפחות המקור של הגיבורים והנסיונות לבנות חיים משמעותיים ומאושרים יותר באמצעות משפחות ההמשך. כיצד כל גיבור גורר את משא משפחת המקור למשפחות ההמשך. כל אחד מחפש משמעות ותמיכה, נאבק בצללי העבר למען הווה בעל משמעות ועתיד מאושר. האם יצליחו? האם יגאלו את עצמם וכיצד יגיבו הסובבים אותם? כל אחד מנסה בדרכו...האם, הממתינה למותה, נאחזת בזכרונות. וילדיה - כיצד ימצאו ישועה במה שמכונה "שארית החיים". ....על כך בעצם סובב הסיפור.

צרויה שלו הצליחה לבנות סיפור מעניין על בסיס נושא הרלבנטי לכל. ההורים המזדקנים, המרדף אחרי משמעות, הילדים המתבגרים וגורלה של הזוגיות . הסיפור אינו בנאלי, אפיון החלק הארי של הדמויות הוא טוב ומעניין. חסרונו הגדול של הספר הוא, בעיני, הסגנון: טרחני, משפטים ארוכים ונפתלים, תיאורים לעיתים מייגעים ומאולצים, של סביבה ומצבים. ספר שדיאטה רצינית היתה עושה לו אך טוב. המגרעות האלה הפריעו לי מאד במיוחד בחלקו הראשון של הספר.

השורה התחתונה: ספר טוב למדי. ראוי (אך לא בהכרח מומלץ מאד) לקריאה.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על שארית החיים