הביקורת נכתבה ביום שני, 16 באפריל, 2012
ע"י דבידו
ע"י דבידו
אוי אברוך, החיים קשים. אני חושבת שסבתא שלי ז"ל הייתה מאוד מזדהה עם הספר הזה, במיוחד כי נהגה להיאנח רוב שעות היום בין קיטור אחד למשנהו וסיגריות טיים מעושנות בשרשרת...
אני אישית חושבת שלא באנו לסבול. אני מאוד בעד ספרים עמוקים בעלי שימוש בשפה העיברית הגבוהה והיפה - שאין ספק שצרויה שלו שולטת בלהטוטי השפה ולשה אותה לצרכיה באופן מעורר התפעלות, אך האם באמת יש צורך לענות את הקורא בדמויות רוויות סבל ודיכאון עד העלמת החשק לחיות?
איך הצליחה צרויה שלו לאגד בספר אחד מספר דמויות כל כך אפלות ושקועות בדיכאונן? שום טיפת אור או תקווה לא היה בספר הזה. הגיגים על גבי הגיגים, זכרונות וחרטות, מפכי נפש וחבטות, שנאות, צער נוקד ועוד כל רגש שלילי שהנפש יכולה להמציא וכתוב במילון.
באמת שזה היה קצת יותר מידי.
על כל הדיכאון הקיומי הזה שניתן לתארו בפשטות כחשבון נפש בין דורי במשפחה אחת, מוסיפה צרויה שלו את סגנון כתיבתה הצפוף והעמוס שהופך את הקריאה בספר לכבדה מנשוא.
סבלתי. ממליצה לוותר.
11 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-6 חודשים)
תקונים: כתבת היטב. תיארת בלי ספק גם.....
|
|
|
אנקה
(לפני 13 שנים ו-6 חודשים)
אני מנסה לדמיין את סבתך נאנחת ולוקחת שאכטה מהסיגריה שבידה:)
כתב טוב ותיארת בלי ספק דם את ספריה הקודמים של צרויה.
היא אכן כותבת על דמויות אפלות ומתוסבכות מאוד בספריה. אוריה אפילה מעיקה ומכבידה. אבל זה מה שקוסם בכתיבה שלה. לטעמי, היא דווקא אחת הטובות שבסופרות הישראליות החיות וכותבות בימים אלו. |
11 הקוראים שאהבו את הביקורת
