מהרגע הראשון שבו התחלתי לקרוא בספר הרגשתי משהו שונה. הרגשתי שנשאבתי לתוך סיפורו של אדם המדמיין אנשים וקולות, סיפור של אדם בודד
אשר מארח לעצמו חברה ע"י המצאת סיפורים ואנשים וכתיבה עליהם.
הספר הזה מורכב משלושה חלקים הנקראים- 'פְרידָה', 'אבנר' ו-'האישה שמעולם לא'. כל חלק מסופר ע"י מישהו חיצוני שמספר על הגורם עליו קרוי הפרק.
בפרק שנקרא פרידה מסופר, כמו שהובן, על פרידה. פרידה היא בחורה חושנית שלא נוטה להיקשר לאנשים יותר מידי. היא הולכת יותר בכיוון של סקס ופיתוי
ואז שלום ולא להתראות שוב. משאירה מאחוריה אבק לגברים שמנסים לתור אחרי הבושם שלה וריח גופה. פרידה היא הזויה, הכותב אף טורח להדגיש זאת
ומנסה להסביר לנו מדוע היא הפכה להיות בן אדם כזה - ננטשה בגיל שנה-שנתיים ומאז חווה חרדת נטישה שמשפיעה על חייה וחיי אחרים באופן ישיר. ולמרות הכל המספר גם כן נשבה בקסמיה ומתייחס אליה כאל אלילה כל יכולה ואינו מפסיק להראות את הערצתו אליה.
הפרק השני שקרוי על שם אבנר מספר על בחור שגם כן שבוי בהערצה לפרידה, עד כדי אובדן שפיות קל כאשר הוא מדמיין אותה בכל מצב ובכל מקום גם
במצבים האבסורדיים ביותר שניתן להעלות על הדעת - בין אם זה לדמיין אותה בשמיים או צצה לפתע מתוך המראה. גם כאן ניתן להיכנס לאווירת החוסר שפיות הן של המספר והן של אבנר.
הפרק השלישי מספר על אישה שהדובר בספר לא פגש מעולם אך הוא הצליח להמציא לה כבר חיים שלמים ואף חיים משותפים איתו כולל עשיית אהבה וכדומה.
זה הפרק שכבר הייתי בטוחה שאני קוראת על אדם שלא מפסיק לספר לעצמו מעשיות, אדם שבחייו אין מתקיימת הרמוניה של חברות וידידות, אלא בדידות. הוא מספר לנו על היכולת שלה לחדור דרך קירות, לעוף ממקום למקום ולצוץ כך סתם. אפילו השיחות ביניהם לא נראות מציאותיות כלל.
ופה מתחילים לחשוב - עד כמה הבדידות יכולה להשפיע עלינו כאנשים? האם היא יכולה להוציא אותנו מדעתנו עד כדי המצאת דמויות בחיינו?
הספר אומנם יכול לגעת בכל אדם בצורה שונה ואף להתפרש בפני כל אדם בצורה שהיא שונה לחלוטין אפילו ממה שהמחבר התכוון - שאני חייבת להודות אין לי
שמץ, קמצוץ, קורט של מושג למסר שהמחבר רצה להעביר - אני לקחתי את הספר ופירשתי אותו לפי מה שהועבר אליי בקריאתו.
כך גם כל קורא וקורא יעשה - בטח ובטח כאשר הספר אינו כתוב בצורה החזותית הרגילה של ספר - עמוד מלא, פסקאות מסודרות, יישור עמודים... אין. הספר מבולגן במעט, מכניס גימיקים שונים לתוכו כגון חור בדף כאשר היה צורך להעביר במציאות משהו שסופר על רִיק, שורה בודדת בדף, עמוד ריק על מנת לציין מרחב זמן ריק מתוכן וכדומה.
נעשה כאן ניסיון להעביר דרך דפי הספר את רגשותיו של הסופר/המספר וזה נחמד ואפילו שובר שגרה, אני לדוגמא לא נתקלתי בספר שכזה עד היום ויש לציין
שבתחילה די עיקמתי פניי לנוכח התגלית עד שמתרגלים ל"שגעון" הזה.
דבר אחרון שאשמח לציין - לספר אין תקציר. בגב הספר יש שיר, לא טרחתי לבדוק מי חיבר אותו והאם הקרדיט הינו של הסופר, הפואנטה זה שאני קראתי את השיר 4 פעמים ורק בפעם החמישית הוא באמת הצליח לחדור אליי. כל פעם שעשיתי הפסקה מהספר ניסיתי לגלות עליו קצת יותר מהשיר שכתוב בכריכה ורק בפעם החמישית הוא באמת הצליח לנטוע בי מעט הבנה וזה מקסים ולכן אני אצטט לכם אותו כאן, בתקווה שהסופר לא יכעס:
היה היה אדם
והאדם היה בתוך סיפור
והסיפור היה בתוך כריכה (קשה או עבה)
ויחדיו התאגדו לכדי ספר.
והספר היה מונח של שולחן
ושניהם היו בתוך בית
והבית עמד (כמו בתים רבים נוספים סביבו)
על קרקע בתוך העולם.
והעולם (עגול כמו שהוא) עמד תלוי לו
בתוך החלל החיצון.
ורק החלל החיצון היה בודד.
לא היה לו בתוך מה או מי להיות.
לא היה לו על מה או על מי להישען.
לא פעם בעת שכוכבי לכת או רסיסי גופים
מטאוריים חולפים על פניו בהבזק של רגע -
חושב הוא לעצמו: "חבל שאינני אדם".
אז באמת, אם יש לכם זמן להתחרפן מספר שלא קל להבין אותו, זמן לנסות ולהתחבר למספר מעט משוגע שמנסה לספר על אנשים שפגש כביכול ועל חיים
שהוא מדמיין שיש לו אתם מוזמנים לקרוא. אם בא לכם להישאר שפויים בזמן הקרוב - אל תיכנסו למערבולת שהספר הזה מציע. למרות שאני נהנתי.














