היי מי שקורא את זה.... אני מנחשת שאלה בטח מעטים בגלל שיש כל כך הרבה ביקורות לספר הזה שהביקורת האחרונה ברשימה בטח לא ממש מעניינת אף אחד, מעדיפים אחרות על פניה למרות ששתיהן בעצם שייכות לאותו נושא- ביקורת לספר "שומרת אחותי".
אז, אני יודעת שזה מוזר לומר את זה אבל אני חושבת שאנה, גיבורת הסיפור, מרגישה קצת כמו הביקורת שלי; נוצרה בשביל לחזק משהו אחר, שהיא לא היא- לחזק את הרעיון הכללי של 'הו, כמה טוב הספר הזה' (מה שנכון) ובמקרה של אנה זה דווקא לחזק את אחותה (או להציל את חייה, תלוי איך מסתכלים על זה) שחולה בלוקמיה (סוג של סרטן, למי שלא הבין למרות שנראה לי שרובכם כבר יודעים מה זה אם בכלל התעניינתם בספר).
אנה בעצם נולדה למטרה מסוימת; לתרום לאחותה איברים וכל מיני חלקי גוף (ביניהם דם ועוד...) ובכך להציל את אחותה ממוות.
מגיע יום ובו קייט שזו אחותה הגדולה של אנה (זאת שחולה בלוקמיה) זקוקה לאחת מכליותיה של אנה בשביל להינצל והפעם... איך נומר? לאנה קצת נמאס.
'אז מה אנה עושה אלמונית? מה היא עושה?' אתם שואלים? טוב, היא מחליטה לתבוע את הוריה (כן כן, עם עורך דין והכל) על זכויות רפואיות בנוגע לגופה וככה בעצם מתחיל החלק המעניין (שזה בהתחלה, אז זה מצוין).
דעותיי על החלק הזה קצת חלוקות כי מצד אחד, הייתי עושה הכל בשביל להציל את אחותי, גם אם זה אומר לוותר על כמה איברים בגופי אבל, מצד שני ההורים של אנה וקייט, ששמם הוא שרה ובריאן (אני מניחה שאתם יודעים מיהו האבא ומיהי האימא) מתנהגים בצורה לא הוגנת לחלוטין כלפי אנה, כאילו, זה לא שהם אי פעם שאלו אותה אם היא רוצה לוותר על מוח העצמות שלה בשביל קייט, למרות שזה לא יהרוג אותה, למעשה, ההורים של אנה נכנסו להריון בדרך ביולוגית שתיצור ילדה (אנה, במקרה שלנו) שתתאים באופן מושלם להיות תורמת לקייט למרות שאפילו לא שאלו אותה על כך.
אוקי, אז עד כאן חפרתי על אנה ועכשיו אני אחפור על ג'סי, אחיהן הגדול של אנה וקייט. ג'סי, שנולד מסיבות נורמליות לחלוטין והינו ילד נורמלי לחלוטין לא מקבל מספיק תשומת לב מהוריו לכן, בשביל לקבל לפחות שמישהו יתייחס אליו הוא מתחיל להשתמש בסמים ולעשן ולשתות ומה לא.
לשרה ובריאן יש 3 ילדים: ג'סי, קייט ואנה, אני סידרתי אותם לפי גודלם עכשיו אני אסדר אותם לפי היחס והדאגה של הוריהם אליהם: קייט, אנה וג'סי.
אבל, למרות אני מוציאה פה את בריאן ושרה אמא ואבא נוראיים האמת שזה לא ממש נכון, שרה היא בסך הכל אישה שרגילה שרצתה להציל את הילדה שלה וכנראה שמתישהו בדרך זה קצת התפקשש ויצא שהיא נותנת לקייט יותר יחס מאשר לאנה ובייחוד לג'סי.
אבל בנישואים יש שני צדדים; את האבא ואת האמא, אז בואו נדבר על בריאן. האמת, שאני מחבבת את בריאן (ולא, אני לא איזו מוזרה בת 40+ שחולמת עליי ועל בריאן בהקיץ) הוא פשוט אבא טוב, וכן, גם הוא לא נתן מספיק יחס לאנה וג'סי אבל בספר עצמו הוא נותן משהו, לשניהם, וזה יפה, כי זה לא משהו ששרה הצליחה כל כך לעשות.
אבל חוץ מכל משפחת פיצג'ארד (אם ככה כותבים את זה), המשפחה של כל אלה שחפרתי עליהם עד כה, יש עוד שתי דמויות חשובות ומרכזיות בסיפור: קמבל, העורך דין של אנה, וג'וליה, האפוטרופוסית המשפטית של אנה (בודקת מה מצב העניינים בין המשפחה לפני ובזמן המשפט ולאחר מכן נותנת דו"ח על מה שהיא חושבת שצריך לעשות)ומה מסתבר? שלקמבל וג'וליה יש עבר ביחד.
כשהם היו בני 17 פרחה ביניהם אהבת נעורים חזקה שלא נשכחה מהם עד שאנה קישרה ובניהם ומעבר לכך.
הספר מחולק ל-6 נקודות מבט: של אנה, של קמבל, של ג'וליה, של שרה, של בריאן ושל ג'סי, רוב הנקודת מבט של שרה נמצאת כביכול בעבר, כשהם גילו שקייט חולה, כשאנה נולדה וכו'. כל שאר נקודות המבט נמצאות בהווה.

אני רוצה לסיים בכך שאומר שזהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי ובהחלט מגיע לו 5 כוכבים כמעט יותר מכל ספר אחד שנתתי לו 5 כוכבים.

אגב, למי שראה את הסרט וקרא את הספר - נכון שקמבל אמור להיות הרבה יותר צעיר מאיך שהוא נראה בסרט? לא יכולתי לגמור את הסרט בגלל זה...
אז..... מה יש עוד לומר? יאללה ביי:)

״ אתם מעשנים בשביל הכיף, אני מעשנת בשביל למות״
כך אמרה אלסקה- אחת הדמויות הראשיות. בספר. היה לי חשוב לכתוב את המשפט הזה כי הוא כל כך חזק מבחינתי, עד שאני אומרת לעצמי- לעזאזל! איך הוא הצליח לחשוב על משפט כזה? (הכוונה היא לג׳ון גרין)
כפי שקרה לרוב מי שקרא את הספר הזה אני קראתי את ״ אשמת הכוכבים״ לפניו אז כמובן שציפיתי לרמה גבוהה של כתיבה ולרמה גבוהה שלא איכות עלילה.
טוב, מה אני אגיד לכם? קצת התאכזבתי... ואני יודעת, לכתוב משהו כמו ״ אשמת הכוכבים ״ זה ממש לא מובן מאליו וזה ורה בערך פעם בחיים וכל זה אבל, עדיין...
לכל מי שקרא את הספרים של ג׳ון גרין בטח כבר הבין שהוא אוהב לגרום לנו לחבב דמויות ואז להרוג אותם, עניין קצת מעצבן אבל שעושה את הספר יותר איכותי.
טוב, אמי לא אספר לכם את מי הוא הרג בספר הזה כי זה יהרוס לכם בערך את.... כולו, אז אני פשוט אתמצט ואגיד שפה זה לא עבד לו כמו ״באשמת הכוכבים״, שלא תבינו אותי לא נכון כן? זה עבד לו, הוא הצל לגרום לי להתאהב בדמות אבל.... לא בצורה שבה התאהבתי באוגאסטוס (דמות מאשמת הכוכבים).
אז כן, לספר מגיע ציון מעולה, אבל לא כמו שמגיע לאשמת הכוכבים, כי אם זה היה תלוי בי הייתי נותנת לאשמת הכוכבים 10 כוכבים (אני יודעת שהייתי יכולה לכתוב הרבה יותר אבל בואו נשמור על פרופורציות כי גם ״אשמת הכוכבים״ זה לא ספר מושלם, אולי קרוב למושלם אבל לא מושלם)
רגע, זו רק אני או שהפכתי ביקורת על ״מחפשים את אלסקה״ לביקורת על ״אשמת הכוכבים״?
טוב, חוזרים אלייך ״מחפשים את אלסקה״.
אז, אחד הדברים שדי עיצבנו אותי בספר היה דווקא הדמות הראשית- מיילס.
למה? האמת שאני לא ממש יודעת כי באמת שאהבתי את כל הקטע שלו; לשנן מילים אחרונות וביוגרפיות של אנשים, כי בקטע הזה אני די דומה לו... אבל לא יודעת, הוא קצת עיצבן אותי. טוב, לא משנה.
עוד דבר שקצת עיצבן אותי היה הקטע שכולם אוהבים את אלסקה, כאילו, באמת? אין עוד בנות שוות אחרות בעולם? ג׳ון גרין, בקטע הזה, התאכזבתי.
אז כמו שכבתי קודם, כולם אוהבים את אלסקה (חוץ מהחלק של האנשים העשירים בפנימייה אבל על זה לא נדבר עכשיו) וכמובן שגם מיילס שלנו. במשך כל הספר אלסקה מפלרטטת עם מיילס וזה, מן הסתם, מפתח אצלו תקוות שווא שהוא והיא יהיו אי פעם חברים, וזה, חלק שדווקא די חיבבתי אז פה ג׳ון גרין, מגיע לך צל״ש.
אה כן! שחכתי להזכיר את העובדה של אלסקה יש חבר? טוב, קוראים לו ג׳ייק והיא באמת אוהבת אותו אז מיילס? תוותר.
טוב בכל מקרה, ספר טוב עם עלילה כיפית ונחמדה (אבל שלא תבינו אותו לא נכון זה לא ספר שנמצא אחרון ברשימה, להפך) אז כן, אהבתי לאחר שיקלול כל היתרונות והחסרונות.
מומלץ בחום לוהט!
ממני,
האלמונית לימונית שלכם;)

באחד מימי השבוע שעבר הלכתי לספריה שליד בית הספר שלי בגלל שמן הסתם רציתי לקחת ספר. חיפשתי וחיפשתי וחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי כלום.
טוב נו... מה אני משקרת לכם- כן מצאתי וקוראים לספר הזה: "אם אשאר".
כמובן שלקראתי את התקציר לפני כן ולא ממש התרשמתי ממנו- למה?
טוב, כשקראתי את התקציר הייתי בטוחה שמדובר פה בדילמה הרבה פחות קשה ממה שהיא באמת בספר, אני חשבתי שמיה, גיבורת הסיפור בעצם, מתלבטת האם להישאר בעיר שבה היא גרה עם חבר שלה וללכת לאוניברסיטה הקרובה או שמא עליה ללכת לאוניברסיטה רחוקה אך שהרבה יותר טובה ומתאימה לה.
כשהמשכתי לקרוא את הספר הבנתי שזה לא ממש הלך ככה, הדילמה ההרבה-יותר-קשה-ממה-שאמרתי-קודם היא בעצם הדבר הבא: משפחתה של מיה נקלעת לתאונת דרכים קשה ובה כל בני משפחתה של מיה (אמא, אבא, אח) נהרגים ומיה עצמה נמצאת במצב קשה מאוד. בהמשך מיה בעצם מבינה שמי שיקבע אם היא תחיה או תמות זה לא הגורל, לא הרופאים אלא היא עצמה. למיה יש חבר- אדם שהוא בעצם קצת (קצת הרבה) שונה ממנה. מיה אוהבת את אדם בכל נשמתה והוא גם כן.
אז הדילמה היא כזאת- האם להחליט להישאר בחיים וזה אומר בעצם להישאר עם אדם, חברתה הטובה קים (שכחתי להזכיר- יש לה סוג של חברה הכי טובה וקוראים לה קים) ובני משפחתה האחרים (סבא, סבתא, דודים, דודות) או שעדיף לה פשוט למות וללכת הישר אל העולם הבא עם שאר בני משפחתה הקטנה?
גייל פורמן מצליחה לגרום לקוראים להתאהב בבני משפחתה של מיה ולנסות להבין איך היא יכולה בכלל לחשוב על לא ללכת איתם לשער המתים, אבל אחר כך היא גם מצליחה לגרום לקוראים להתאהב באדם ובסבר וסבתא שלה ובקים ואז אתה באמת יכול להבין למה בדיוק היא בכלל מתלבטת.
אז למה 4 כוכבים?
טוב, אני לא יודעת מה איתכם אבל אני לא אהבתי את איך שגייל (אני יכולה לקרוא לה רק גייל נכון? אין לי כוח לכתוב את השם המלא שלה) מנסה לצייר את מה שקורה לאנשים כשהם נמצאים בגבול בין החיים למוות- הם כאילו סוג של רוחות כאלה, רואה ואינו נראה- הבנתם? כי אני לא, רק אחרי כמה זמן הצלחתי להבין שזה שהיא רואה את האנשים זה לא בגלל שהיא עצמה עם עיניים פקוחות כי לאורך כל הספר היא אמורה להיות ללא הכרה אלא היא בעצמם סוג של ישות בלתי נראית. וזה דבר שנראה לי, באמת ובתמים, הזוי ולא אפשרי לגמרי, ותאמינו לי שאני, בתור קוראת פנטזיה מושבעת, לא האמנתי לזה כי אתה לא יכול שלא לחשוב מה יקרה אם היא תחליט להישאר בחיים, אז מה? היא בעצם תזכור את כל מה שהיא ראתה כשהיא הייתה סוג של רוח? זה לא אפשרי בעליל, ואני ניסיתי לעשות שנייה הפסקה מפנטזיה וכאלה ולהתחיל לקרוא ספרים רציניים- וזה חברים, אמור להיות ספר רציני.
בנוסף לכל מה שכתבתי למעלה, במשך יותר מחצי מהספר היא כאילו נזכרת בכל כך הרבה דברים שקראו לה ולפעמים אני פשוט רוצה שהיא תפסיק ותחזור למציאות כי זה מה שמעניין אותי עכשיו, אבל היו פעמים שהיו לה זיכרונות כל כך יפים וחמימים שלא יכולת שלא לחייך כמו דביל לספר, אפשר לומר שהזיכרונות הם שגרמו לי בעצם להתאהב בכל אחת מהדמויות בספר.
טוב, אז אני אגמור את הביקורת בחתימה החדשה שלי:
ממני,
האלמונית לימונית שלכם:)
(זאת הייתה החתימה- למי שלא הבין)

את הספר הזה גמרתי בנשימה עצורה, בשוק מהסוף שידוע כבר מתחילת הספר ועם הרגשה רעה בלב.
אז אתם בטח שואלים את עצמכם: 'למה, לימונית? למה את מרגישה ככה?'
טוב תשמעו, כמו שבטח כתוב לכם בתקציר שם למעלה, סם- הגיבורה, בעצם מתה ובאורך פלא היא חווה את אותו היום שוב ושוב כדי לתת לה הזדמנות, בעצם, לתקן טעויות של עצמה.
בטח שמעתם תמיד(בתוכניות, בסרטים או אפילו במציאות) על חבורת הבנות הפאקצות האלה שכולם מפחדים מהן והן הכי מקובלות בשכבה... מוכר לכם? טוב חברים, יש לי הודעה- סם היא אחת מהן. יש לה 3 חברות: אלודי, אלי ולינדזי וארבעתן הן הבנות האלה שיורדות על ה- לא מקובלים, באות לכל המסיבות, תמיד משתכרות במסיבות, לעיתים לא בתולות.... הבנתם?
הספר מתחיל ביום בביה"ס של סם שקוראים לו יום הקופידון, ביום זה אנשים בעצם שולחים ורדים לכל מיני בנות ובנים ובעצם מספר הוורדים שבידיך קובע את רמת המקובלות שלך. כמובן שסם וחברותיה מקבל כמות יפה של ורדים.
לסם היה חבר ילדות פעם, לפני שהיא הגיעה לחבורה הזאת ולחיים של האלה של להיות פופולארית, קראו לו קנט. ביום הקופידון קנט עורך מסיבה בביתו וכולם מוזמנים. בדרך חזרה מהמסיבה סם מתה.
מהרגע הזה אנחנו בעצם רואים את השינוי שסם עוברת ואת ההשלמה שלה עם המוות ובכל זאת, היא לא רוצה למות.
(אגב, לאנשים שקראו את הספר- גם לכם לקח קצת זמן להבין שהמילים הגדולות האלה שבאות משום מקום באמצע הפרק הם בעצם שמות של חלקים בתוך הפרק? בהתחלה הייתי בטוחה שזה מין קוד כזה וצריך לחבר את כולן ביחד ויקבלו מן משפט צופן כזה.... מסתבר שטעיתי)
לספר הזה בהחלט הייתה השפעה עצומה עליי ואני בטוחה שהוא ישפיע גם עליכם (או אולי לא, אי אפשר לדעת)
בכל מקרה, בספר סם מגלה כל מיני דברים על החברה שלה לינדזי ועל השנאה המוזרה שלה לפריקית של השכבה- ג'ולייט סייקס.
היא גם מבינה שהחבר שחשבה שהוא מושלם, רוב, הוא רק דפוק שמנצל אותה.
אב כן! שכחתי לומר! היום הזה אמור להיות היום המיוחד של סם- היום בו היא אמורה לשכב עם רוב ולאבד את בתוליה.
בכל יום שעובר (שזה בעצם אותו היום) סם מתנהגת בצורה קצת אחרת (קצת הרבה אחרת) כי בכל יום היא מגלה דברים חדשים ובנוסף לכל זה- היא משתנה, דבר שהיה נראה לה בלתי אפשרי לפני כן קורה והיא משתנה לאדם טוב יותר.
בחלק השביעי והאחרון של הספר סם עושה הכל כמו שצריך למרות שאני חושבת שהסופרת גמרה את הספר קצת בלא הוגנות, כמו שידוע לנו מראש- סם מתה בסוף הספר, כי זה משהו שהיא הבינה שלא תוכל למנוע, אבל בכל זאת התבאסתי וחשבתי לעצמי לאורך כל הספר אולי היא תמצא דרך להציל את עצמה? אולי היא לא תמות? אולי הכל יהיה בסדר? ברור שזה לא קורה.
אבל הסופרת גמרה את זה ב-לא הוגנות בגלל שהיא לא מספרת לנו איך המוות של סם משפיע על החברה אחר כך, וזה הכי מסקרן! אוף.... אני רוצה ספר המשך למרות שאני יודעת שאין מצב שיוצא כזה:(
בקיצור, הספר מומלץ בחום!

פעם הייתה לי מורה, שכל אבל כל הזמן (ואני רצינית- כל הזמן) אמרה לנו שהספר הממלכה של קנסקי זה ספר מעולה ושכולנו חייבים לקרוא אותו (היא גם אמרה את זה על סוד הגן הנעלם, אגב) לא התייחסתי כי בכל זאת האישה בת 40+ ואני... בואו רק נגיד שאני קטנה ממנה ביותר מעשרים שנה.
אחרי כמה זמן חברה שלי אמרה לי שהיא קראה את הספר ושהוא ממש טוב. בסדר, אז פה הדעה שלי על הספר קצת השתנתה. החלטתי שאני חייבת אבל חייבת לקרוא אותו.
חשוב לציין שאחרי כמה זמן (לפני שקראתי את הספר) קצת התחרטתי כי הספר הזה הוא הכי לא הסגנון שלי וגם הכריכה מזעזעת אבל, היי! לא שופטים ספר על פי הכריכה וגם תמיד נחמד להיפתח לז'אנרים חדשים לא?
טוב, בכל מקרה, התחלתי לקרוא את הספר וסיימתי אותו תוך יום- אולי בגלל שהוא יחסית קצר, אולי בגלל שהוא מעניין, אולי בגלל שניהם? לא יודעת. אבל קראתי אותו ביום. ואל תשאלו אותי למה (אני באמת לא יודעת למה) נתתי לאבא שלי לקרוא את זה אחריי ותנחשו מה? הוא אהב את זה!
אז למה לעזאזל הספר מקבל 4 כוכבים?
טוב טכנית מגיע לו 4 וחצי אבל הפעם (לא כמו פעמים אחרות) החלטתי לתת את הפחות יותר.
רגע אז נחזור לעניין... למה הוא לא קיבל 5?
טוב, זה קצת מסובך להסביר את זה אבל אני לא יודעת למה אני מורידה לספר נקודות בגלל דברים שטחיים לחלוטין ותאמינו או לא החלטתי לתת לספר 5 כוכבים רק אם הוא באמת ממש קרוב למושלם והספר הזה הוא... לא יודעת.
טוב אז למה?
1) לא אהבתי את הכריכה בכלל, קנסקי נראה כאילו הוא איזה לא יודעת מה וגם הוא לא איך שדמיינתי אותו.
2) אני שונאת אבל ממש ממש ממש שונאת כשיש ציורים באמצע הספר ונחשו מה? בספר היו ציורים! אני חושבת שכשיש ציורים זה גם מרגיש לך כאילו אתה קורא ספר של ילדים קטנים וגם זה כאילו סוגר לך את שערי הדמיון (פילוסופי לא?) זה לא נותן לך לדמיין מה באמת קרה שם או מה באמת היה בתרשים כי זה ראה לך בדיוק איך זה נראה ו.... לא אוהבת.
3) ממש לא אהבתי את הסוף. למרות שהוא סוג של סוף פתוח שעליהם אני מתה אותו לא אהבתי (לא יודעת למה)
אבל בספר יש גם המון צדדים טובים:
1) הוא הצליח למשוך אותי אליו ואני, בתור מישהי שממש לא אוהבת ספרים בסגנון הזה, אשכרה אהבתי אותו! (זה יותר נדיר מנדיר)
2) לספר יש עלילה זורמת שפשוט מספקת אותך כל פעם מחדש, אני ממש נהניתי מהעלילה, אני חושבת שהסופר קלע בול למה שצריך להיות.
3) הדמויות מסקרנות וכך גם העלילה, אי אפשר להפסיק לקרוא ולקרוא ולקרוא- עד שימאס! (לא, בעצם לא נמאס).

אז תאמינו לי שאני באמת וברצינות לא אוהבת את סגנון הזה ואת זה אהבתי , אז בחיאת, תנו לספר צ'אנס ואתם תודו לי על זה אחר כך:)
ממני,
האלמונית הלימונית שלכם:)

אז איך הגעתי לספר הזה? חברה שלי נתנה לי אותו ואמרה שהוא טוב. בדרך כלל אני סומכת עליה בנוגע לזה כי אנחנו קוראות את אותו סגנון ספרים בערך, אבל במקרה הזה... אני לא יודעת.
אז כמו שאמרתי, חברה שלי אמרה לי שזה ספר טוב אז קניתי אותו.
אני אתחיל בזה שמעולם לא גמרתי את הספר וגם אין כוונה לעשות את זה.
מההתחלה הספר לא משך אותי כמו ספרים אחרים אבל סלחתי לו על זה, אולי בהמשך הוא ישתפר.
אז... מסתבר שטעיתי... ובגדול.
ככל שהמשכתי לקרוא את הספר ככה הבנתי יותר שהוא לא בשבילי. אבל בכל זאת הייתה טיפת התעניינות במה שיקרה בהמשך אז המשכתי לקרוא ולקרוא ולקרוא ולקרוא ופשוט לקרוא מבינים? רק לקרוא לא להיות במתח או כל דב אחר שאמור להיות בספר טוב.
אז כמו שאמרתי קודם- פשוט קראתי עד ש.... הגעתי לעמוד מסוים שבו היה כתוב את המשפט שפשוט הרס את כל הספר וחיסל כל טיפת התעניינות וכבוד שהיה לי לספר הזה.
אתם בטח שואלים את עצמיכם מהו המשפט? אז אני אגיד לכם.
הוא היה:" יום יבוא והילדים ישלטו בעולם יותר טוב מהמבוגרים" או משהו כזה כי אני לא ממש זוכרת. זאת הייתה אמורה להיות סוג של נבואה כלשהי.
אז עכשיו אתם מבינים? אני כאילו, לא מבינה. מה אנחנו בסרט ילדים גרוע? מי כותב דבר כזה בספר שאמור להיות לנוער?
לא מבינים? אז אני אגיד לכם. מי שיעשה דבר כזה הוא לא אחר מאשר ג'ימס פיטרסון (זה מי שכתב את הספר- למי שלא הבין).
אז למה בכל זאת נתתי לספר 2 כוכבים? כי למרות כל מה שכתבתי למעלה אני מודה שהוא הצליח לעניין אותי באיזשהי דרך מוזרה ובלתי נראית לעין אבל דרך.
בכל מקרה, הספר הזה מומלץ בחום לכל מי שרוצה לקרוא על עולם שבו הכל מוזר ואומרים בו שהילדים ישלטו טוב יותר בעולם.

לאחרונה אני התחלתי סגנון ספרים חדש: מ-פנטזיה יחד עם אהבה לסיפורים שלא קשורים למדע בדיוני וכאלה אלא על החיים האמתיים, וככה הגעתי לספר הזה.
כמו הרבה ספרים אחרים שקראתי, מצאתי אותו כאן באתר סימניה והבנתי שאני פשוט חייבת את הספר הזה דחוף שבדחופים!
אז במשך כמה ימים חפרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לסטימצקי לקנות את הספר ובסופו של דבר היא נכנעה.
את הספר התחלתי לקרוא ישר איך שקיבלתי אותו והתאהבתי בו ממבט ראשון (כן כן, אהבת אמת) קראתי אותו ביומיים ואני עדיין מצטערת על זה... למה? כי רציתי שהוא לא יגמר אף פעם, אבל כמו כל ספר הוא נגמר ומסתבר שמהר מדי...
הספר הוא מנקודת המבט של הייזל- הדמות הראשית שנורא נורא אהבתי, כי היא הבינה את המשמעות של המוות והיא ראתה הכל כמו שהוא בלי אשליות מסביב וזה, אגב, דבר שמעטים מאוד מצליחים לראות.
אבל הדמות שהכי אהבתי הייתה- אוגאסטוס, עוד דמות ראשית, שכן אני יודעת יש לה שם קצת מוזר... אבל בנינו- אז מה? אוגאסטוס הוא כל כך שנון וחכם ו... שונה, הוא שונה יותר מכל הבנים מכל הספרים שקראתי. הוא פשוט דמות בן מושלמת- כל מה שדמות גברית בספרים כאלה צריכה להיות, בואו רק נגיד שאני חושבת שהסופר קלע בול באופי של הדמות הזאת.
אני לא אשקר לכם, בהתחלה, כשהם היו בקבוצת התמיכה הייתי בטוחה שאוגאסטוס הוא איש עם כרס בסביבות גיל ה- 40 אבל, מסתבר שטעיתי ובגדול.
הספר הזה הצליח לגרור אותי לכמעט כל הרגשות שקיימים נראה לי, מלצחוק כמו מטומטמת לבד בחדר שלי ועד בכי מהסוף של הספר (כן, אני בכיתי, תרתי משמע).
אני חושבת שמתוך כל הספרים שנתתי להם ציון מעולה לספר הזה הכי מגיע. לכל שאר הספרים שקיבלו את הציון מעולה אצלי היו, מן הסתם, ממש טובים מבחינתי אבל הספר הזה... הספר הזה אשכרה שינה אותי, הוא נתן לי נקודת מבט אחרת על העולם ובין היתר גרם לי לרצות את סוג הספרים האלה יותר ויותר והגעתי למצב שבו אני ממש מעריצה את הסופר שכתב אותו- ג'ון גרין.
אני חושבת שהספר הזה מעולה לכל דבר וממולץ גם למי שלא הכי אוהב את הסגנון כי, תאמינו לי, הוא פשוט מושלם. פשוטו כמשמעו.
ברור לי שאני הולכת לקרוא אותו עוד הרבה פעמים וזה דבר שקורה אך ורק שספר מוצא חן בעיני מאוד.
עכשיו אני הולכת לצטט לכם את המשפט שפשוט שבר אותי (לאלה שלא הבינו: המשפט שגרם לי לבכות) חשוב לציין שהוא קורה ספויילר ענק מי שלא קרא עדיין את הספר שידלג בהלוויה של אוגאסטוס:" זה אוקיי, גאס. אוקיי. באמת. הכל אוקיי, אתה שומע אותי?" לא הייתה לי- ועדיין אין לי- שום ודאות שהוא יכול לשמוע אותי. רכנתי אליו ונישקתי את הלחי שלו "אוקיי" אמרתי. "אוקיי" סוף ספויילר מצטערת פשוט הייתי חייבת לפרוק את העוצמה של המשפט הזה איפשהו.
בכל מקרה, אחד הספרים הכי מומלצים שקיימים.

הספר הזה הוא בין טוב לבסדר.
את הסופרת אני מכירה. לא אישית אבל מספרים אחרים (סדרת הזאבים של גרייס)
בהתחלת הספר ממש לא הבנתי מה קורה עם שון.
לא הבנתי כלום איתו. לא הבנתי מה זה קאפיל אישקה, לא הבנתי מה קור קשור לשון, לא קישרתי שם לדמות. בקיצור בלגן.
אז את הספר התחלתי לא בצורה הכי טובה שיש. אפשר לומר שאפילו שקלתי להפסיק אותו באמצע. אבל איך אומרים? תקרא 70 עמודים ואז תחליט. וכך עשיתי ובאמת, הכל התחבר והכל הפך לברור יותר. הבנתי מה זה קאפיל אישקה, הבנתי מה הקשר בין קור לשון וקישרתי שם לדמות.
אפשר להגיד שבמשך כל הספר הייתי בטוחה שמרוצי העקרב אורכים ימים ולא רק כמה שעות אז הינה אני כבר אומרת לכם, מרוצי העקרה הם אורכים בערך שעה- שעתיים.
אז הספר היה טוב, מעניין, מותח, בנוי טוב, פשוט כמו שכל ספר צריך להיות אבל... כל כך דומה למשחקי הרעב ברמות שפשוט אי אפשר לתאר.
אתה מתחיל לקרוא וכבר רואה את הדמיון. חוסר המקוריות המשווע הזה הרס לי ולסופרת הכל. הייתי בפנטזיה של ספר שעומד בציפיות שלי אבל אז ראיתי את המציאות- זה פשוט משחקי הרעב ברקע אחר.
אז אני קוראת לכם מעריצי משחקי הרעב! תקראו את הספר הזה כי אתם כנראה אוהבים את הסגנון אבל אני מזהירה אתכם, הוא יותר מדי דומה לסדרה שאתם מעריצים כל כך- משחקי הרעב. (אגב, גם אני מעריצה שרופה של הסדרה)
אז.. אם אתם אוהבים את משחקי הרעב תאהבו גם את הספר הזה או שפשוט תתעצבנו שהוא כל כך דומה והסופרת פשוט העתיקה. וכן, אולי אני מגזימה ברמות מטורפות אבל אני חוזרת ואומרת זה ספר טוב.
הוא מעניין ויש לו את כל הקריטריונים לספר שעומד בציפיות אבל הוא פשוט לא מקורי מבינים?
אני בכל מקרה ממליצה על הספר הזה וכדאי לכם לקרוא אותו אם אתם אוהבים את הסגנון כי הוא באמת טוב.

קרוב ליום הולדת שלי אני ואמא שלי הלכנו לקניות בשביל שופינג. ואיך אפשר לעשות שופינג בלי ביקור קצר בחנות הספרים?
האמת שתכננו ללכת לסטימצקי אבל צומת ספרים היה קרוב יותר אז הלכנו לשם.
במקרה היה שם מוכר נחמד מאוד שקרא את אותם ספרים כמוני והמליץ לי על שניים: אגדה ומרוצי העקרב. הוא שם דגש על אגדה אז התחלתי איתו ונתתי את מרוצי העקרב לחברה שלי (אגב, מומלץ).
חשוב לומר שלספר הזה מגיע 3 וחצי כוכבים אבל אני שומעת שיר עצוב עכשיו אז אין לי חשק לתת 4.
אז נתחיל מהרע אל הטוב בסדר?
התחלתי לקרוא עם הרגשה טובה לגבי הספר הזה והאמת שבהתחלה הכי לא התחברתי שיש. לא כל כך הבנתי למה לעזאזל הסופרת הורגת בלי סוף והאמת שזאת אחת הסיבות לכך שנתתי לספר 3 כוכבים ולא 5. אזהרת ספויילר כאילו, בואו נספור שנייה את המתים בספר הזה: אמא של יוני, אבא של יוני, אח של יוני, אחד של דיי, אבא של דיי סוף ספויילר ועוד כמה שהם לא כל כך חשובים בספר.
עוד דבר שלא אהבתי היה השמות. בינינו, לא נמאס מהשמות הקצרים האלה כמו דיי? כאילו, דיי, קיי, ריי, ג'ייס.... די!! סופרות וסופרים יקרים אנא מכם הפסיקו עם השמות הלא מקוריים בכלל שלכם ותעברו לשמות חדשים!
גם על השם יוני לא מתתי אבל הוא עוד בסדר יחסית לדיי.
עוד שם שלא הבנתי למה לעזאזל שמו אותו זה- מיטיאס. אח של יוני. אם כבר מתיאס אבל מיטיאס? יש שם כזה בכלל?
דבר אחר שלא הבנתי למה עושים את זה זה האותיות הגרנדיוזיות של השמות של נקודת המבט באותו פרק. כאילו, איזה מידה בוורד זה? 1000000000000? (אגב, אני לא מגזימה אתם יכולים לראות בעצמיכם)
ועכשיו נעבור אל החלק הטוב של הספר.
נתחיל מזה שזה עתידני משהו שדי קורץ לי ברוב הספרים.
עוד דבר זה שהספר הזה אשכרה לא צפוי! ברור שיש חלקים שאתה יודע מתחילת הספר שיהיו אבל יש גם כאלה שלא! הישג מכובד מאוד לסופרת.
לדוגמא: אזהרת ספויילר כשהיא ישנה אצל דיי במקום מסתור שלו היא אשכרה בוגדת בו ומפלילה אותו למשטרה! לא משהו שהייתי מצפה מרוב הדמויות הראשיות בספרים לעשות.
חוץ מכל מה שכתבתי עד עכשיו צריך להגיד שהסופרת יודעת ליצור מתח אז היא מושכת אותך לקרוא עוד כמה עמודים לפני שאתה הולך לישון או לקרוא קצת יותר מהקריאת בוקר בביה"ס.
מקווה שלא שיעממתי אתכם יותר מדי:)