ביקורת ספרותית על סיפורו של אדגר סוטל - סאגה מאת דיוויד רובלסקי
ספר לא משהו

---

לפני הכל אני חייבת לציין: פיתחתי ציפיות גבוהות לגבי הספר הזה. יכול להיות שזה מה שגרם לאכזבה שלי להיות כפולה ומכופלת.
לצערי, הסיפור הזה משול לאיש זקן, מאלה שעומדים לכם באמצע הדרך כשאתם ממש ממהרים לאנשהו, ובא לכם לבעוט בו כדי תוכלו להתקדם אבל לא נעים לכם, כי הוא זקן וחלש. מסכן כזה. זה הסיפור.

אבל לא עשיתי את זה. תלשתי שיערות בשקט והמשכתי לקרוא. הדבר היחיד שנתן לי כוח להמשיך היה הכתיבה עצמה. רובלסקי יודע לכתוב, הוא כותב נהדר. מה שהוא לא יודע זה לספר סיפור, להעלות עניין, לפתח מחשבה. היה לי קשה להבין את הדבר הכי חשוב: על מה למען השם הסיפור?
כלומר, כן, אני יודעת, על אדגר סוטל. אבל מה הסיפור? רוב הזמן ישבתי וקראתי בחוסר עניין כשאני מגרדת את הראש ותוהה אם מתישהו העלילה המרכזית תחטיף לי סטירה, אבל כל פעם קרה איזה משהו צדדי שלאט לאט התפוגג. העניינים זחלו לאטם ואתה נמרח עם 500 עמודים של הסברים על הכלביה, תיאורים ארוכים של הכלבים ושל האילוף שלהם, כשתכלס ועם כמה שהכתיבה הייתה נהדרת - לא היו מעניינים. ואז בסוף התחיל להיות קצת יותר מעניין, אבל במקום לפתח את העניינים הבאמת חשובים ולהפחית בהסברים המיותרים הוא עשה בדיוק את ההפך. הוא הרחיב על הדברים הלא חשובים וזה גרם לאירועים המרכזיים להיעלם. חבל.

אז למה פיתחתי ציפיות כלפי הסיפור הזה? - קודם כל, קיבלתי המלצה על הספר הזה ואמרו לי: "הוא מדהים, את חייבת לקרוא!" אז ציפיתי לספר מדהים. אשמתי.
דבר שני, סטיבן קינג המליץ עליו ועם סטיבן קינג אני לא מתווכחת.
ודבר שלישי, הוא במועדון הספרים של אופרה. טוב, זה הספר הראשון של אופרה שאני קוראת אז אני לא יכולה להגיד כלום בנושא הזה.

נתתי לספר הזה 2 כוכבים רק בזכות הכתיבה שבזכותה הצלחתי לסיים את הספר, למרות שהסיבה האמיתית היא שאני פשוט לא מסוגלת להפסיק ספר באמצע. אני חייבת ללמוד איך לעשות את זה.
ואני חייבת להגיד, זה שאני לא אהבתי את הספר לא אומר כלום, אולי אתם כן תאהבו אותו.

» ביקורות נוספות של מוריה בצלאל
» ביקורות נוספות על סיפורו של אדגר סוטל - סאגה