הסיפור הזה מסופר דרך עיניו - והשקפת עולמו - של אדגר סוטל, שהוא אילם, מבריק, מטולטל על ידי סערות גיל ההתבגרות האלימות, חווה את העולם דרך החיים עם והטיפול בכלבים, שהם העסק המשפחתי, וגם הפילוסופיה והאמונה של בני המשפחה. אדגר חי עם משפחתו בחווה בשולי עיירה בויסקונסין.
נראה כאילו בני האדם מנסים לפענח את חברם הטוב החי לצידם, וספרים לא מעטים נכתבו כשהכלב הוא הגיבור והמספר. בחלקם הגדול ניכרת אי ההבנה הבסיסית את הכלב, ההופכת את מה שנכתב לגרוטסקי ומביך. בספר הזה הסופר מכיר היטב התנהגות, שפת גוף והמניעים של כלבים, ומהזווית הזו הספר אמין ומדוייק מאד.

הספר הזה מחולק כאילו לשלושה חלקים, בכל אחד מהם הנושא והכיוון אליו הולך הסיפור שונה מאד. החלק הראשון מתאר בדרך פסטורלית למדי את ההיסטוריה של חוות סוטל מאבי הסב, שהקים את החווה והתחיל לגדל כלבים מגורים שכלבתו המליטה והוא התקשה להיפרד מהם. החלק הזה הזכיר לי ספרים שעוסקים בהיסטוריה התמימה של מחוזות הסְפָר האמריקאים ("הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו" לדוגמה), בהם אנשים השתלטו על ארץ (שנראתה להם) ריקה ותפסו נחלות ענקיות כי היה מספיק מקום לכל הכובשים. החלק השני הוא סיפור מסע של אדגר לכיוון ההתבגרות וההבנה, והחלק השלישי - הקצר מכולם - הוא סיפור מתח מותח בהחלט.

לקח לי זמן עד שהצלחתי להיכנס לקצב של הספר ולהבין את מה שהסופר רצה לספר לי. הספר כתוב היטב ומעניין אבל בתחילה לא הבנתי איך לגשת אליו. הסיפור נראה מפוזר ולא ממוקד, וקצת הפריע לי גוון של מיסטיקה שאמנם הוא מועט בסיפור, אבל כמי שלא מאמינה ברוחות רפאים ובעולם שמעבר, הוא נראה לי פיתרון דחוק לבעיה בעלילה. אחר כך החלטתי לראות בקטעים האלה המחשה של ההבנה שהמוח שלנו קולט בלי לערב את המודעות, ואז הבנתי שלמעשה הספר עוסק בנאמנות. נאמנות הכלב לאדם היא מוסכמה. אך מה לגבי נאמנות האדם לכלב? ומה לגבי נאמנות האדם לבני אדם אחרים, למשל בני משפחתו? אנחנו אומרים "דם סמיך ממים" אבל יודעים שלא תמיד הפתגם הזה נכון, כפי שלמדנו מהסיפור על קין והבל.

הספר כתוב כאילו הסופר רוצה לפתור בעיה אישית המציקה לו, משהו שהוא מכיר היטב אבל לא הגיע למסקנה לגביו. הספר ידבר כנראה לאלה האוהבים סאגות משפחתיות ענפות, ולא נרתעים מספר עב כרס. גם אלה האוהבים כלבים כנראה יאהבו אותו. אני אהבתי אותו - לא בלי הסתייגויות - אבל אהבתי.

סיפור שיש בו אלמנטים עכשווים של קין והבל על רקע מאוד דומיננטי של קשר בין אדם ובעלי חיים, כלבים במקרה הזה. צריך לאהוב מאוד כלבים כדי להתרגש עד דמעות מהתיאורים של הקרבה הכה אינטימית בין נשמותיהם של אדגר ואלמונדין, שני יצורים אלמים, אבל כה קרובים האחד לשניה. וכמובן, יש בספר המון טבע שאינו רק רקע, אלא משתתף מאוד פעיל באירועים. הסיפור הוא די רגוע עד מחצית הספר והסופר למעשה בונה את היסודות לאפוקליפסה המשפחתית בהמשך.

זהו ספר ביכורים של הסופר ואני אהבתי מאד. לרוב, כשספר כל כך רחב יריעה ועמודים, אני סוברת שהיה ניתן להדק אותו, לא כך הפעם. כבר הגעתי למצב שקראתי לאט כדי שלא יגמר מהר ואז לא יכולתי להתאפק וקראתי במהירות כדי לדעת מה נסגר. איזה סוף בחר הסופר לספר לי. אהבתי, נצבטתי ונשארתי עם טעם של עוד.



להמלצה המלאה:

http://www.global-report.com/sfarim/a343447-סיפורו-של-אדגר-סוטל-דייוויד-רובלסקי

לפני הכל אני חייבת לציין: פיתחתי ציפיות גבוהות לגבי הספר הזה. יכול להיות שזה מה שגרם לאכזבה שלי להיות כפולה ומכופלת.
לצערי, הסיפור הזה משול לאיש זקן, מאלה שעומדים לכם באמצע הדרך כשאתם ממש ממהרים לאנשהו, ובא לכם לבעוט בו כדי תוכלו להתקדם אבל לא נעים לכם, כי הוא זקן וחלש. מסכן כזה. זה הסיפור.

אבל לא עשיתי את זה. תלשתי שיערות בשקט והמשכתי לקרוא. הדבר היחיד שנתן לי כוח להמשיך היה הכתיבה עצמה. רובלסקי יודע לכתוב, הוא כותב נהדר. מה שהוא לא יודע זה לספר סיפור, להעלות עניין, לפתח מחשבה. היה לי קשה להבין את הדבר הכי חשוב: על מה למען השם הסיפור?
כלומר, כן, אני יודעת, על אדגר סוטל. אבל מה הסיפור? רוב הזמן ישבתי וקראתי בחוסר עניין כשאני מגרדת את הראש ותוהה אם מתישהו העלילה המרכזית תחטיף לי סטירה, אבל כל פעם קרה איזה משהו צדדי שלאט לאט התפוגג. העניינים זחלו לאטם ואתה נמרח עם 500 עמודים של הסברים על הכלביה, תיאורים ארוכים של הכלבים ושל האילוף שלהם, כשתכלס ועם כמה שהכתיבה הייתה נהדרת - לא היו מעניינים. ואז בסוף התחיל להיות קצת יותר מעניין, אבל במקום לפתח את העניינים הבאמת חשובים ולהפחית בהסברים המיותרים הוא עשה בדיוק את ההפך. הוא הרחיב על הדברים הלא חשובים וזה גרם לאירועים המרכזיים להיעלם. חבל.

אז למה פיתחתי ציפיות כלפי הסיפור הזה? - קודם כל, קיבלתי המלצה על הספר הזה ואמרו לי: "הוא מדהים, את חייבת לקרוא!" אז ציפיתי לספר מדהים. אשמתי.
דבר שני, סטיבן קינג המליץ עליו ועם סטיבן קינג אני לא מתווכחת.
ודבר שלישי, הוא במועדון הספרים של אופרה. טוב, זה הספר הראשון של אופרה שאני קוראת אז אני לא יכולה להגיד כלום בנושא הזה.

נתתי לספר הזה 2 כוכבים רק בזכות הכתיבה שבזכותה הצלחתי לסיים את הספר, למרות שהסיבה האמיתית היא שאני פשוט לא מסוגלת להפסיק ספר באמצע. אני חייבת ללמוד איך לעשות את זה.
ואני חייבת להגיד, זה שאני לא אהבתי את הספר לא אומר כלום, אולי אתם כן תאהבו אותו.

סך הכל ספר נחמד שמעביר את הזמן. אפילו די מותח בחלקו.
הבעיה שלי איתו היתה שהוא היה יותר מידי אקלקטי, כאילו לא הצליח להחליט מה קורה איתו- הוא מתחיל כרומן מקסים על אילוף כלבים ילד אילם ויחסי משפחה, נהפך לסיפור עצוב, ממשיך בכיוון אל טיבעי לגמרי לא צפוי, אחרי זה מקבל תפנית של ספר הרפתקאות (דווקא מאוד אהבתי את החלק הזה..) ובסוף איכשהו מגיעים לסוף.

אותי אישית הרגיז שהבחלקים משמעותיים או כשרצף הפעולות מהיר, קשה להבין מה באמת קורה. פשוט תנחש ותמשיך לקרוא... שיטה קצת הזויה לספר סיפור :)

חמישה כוכבים זוהרים ונוצצים מעל שמי וויסקונסין מקבל אצלי הספר הנפלא הזה, אשר מיטיב כל כך לתאר את הטבע, החי והדומם בסיפור על אובדן ומסע החודר אל הנפש פנימה. מומלץ לכל חובבי הקריאה ואוהבי הכלבים באשר הם.

אז לקחתי את הספר כי הסיפור היה נישמע לי מעניין ילד שנולד אילם ורק הכלבה שלו מבינה אותו.
טוב אז זה בארך ככה ולא לגמרי בכול מקרה התחלתי לקרוא ופשוט כריאה אינה זורמת בכלל ואפילו משעמם אין עניין ופרשתי די בהתחלה באיזה עמוד שבעים ומשהוא לא זוכרת ,מה שאני זוכרת שלא רציתי לפתוח את הספר שוב כאשר הנחתי אותו ,לא ממליצה דיי משעמם וחסר עניין אולי זה מהספרים שרק אחרי שקוראים חצי נהייה מעניין אז לא בשבילי.

בהתחלה ריתק אותי והיה נוגע ולאט לאט דעך עד שנאלצתי לנטוש מרוב שיעמום

נעזב מחוסר ענין