את הדוגמא הכי קרובה למר דארסי הכרתי בתיכון. היתה שם אחת שדומה לו על פי כל אמת מידה: היא היתה בת להורים עשירים, תלמידה מבריקה, מדורגת גבוה בסולם החברתי ונראית לא רע בכלל. היא היתה מסתובבת במסדרונות עם האף קרוב למשקופים, מוקפת בחבורה קבועה ומצומצמת של אנשים, ולא נהגה לשוחח עם דלת העם.
כולם הניחו שהיא סנובית שחצנית ודוחה. וגם אני.
אלא שאחת מחברותיי הקרובות הצליחה איכשהו להיכנס לחבורה הסגורה שלה. אני לא בנאדם שמפריע לאנשים בחפירות על מה-מצאת-בה, אז לא שאלתי כלום לגבי החברות המוזרה הזאת.

בסוף השנה יצאנו לטיול שנתי עם לינה של לילה אחד. סידורי החדרים נקבעו מראש והייתי אמורה להיות עם החברה ההיא שלי באותו החדר. התכוננו ללילה של צחוקים והכנו מלא אוכל, רמקולים ומוזיקה טובה. ואז חברתי מודיעה לי חגיגית שהיא הזמינה את הסנובית להצטרף לחדר שלנו.
רציתי להרביץ לה. מה את מזמינה אנשים דוחים ללילה שלם בלי לשאול את האחרים בחדר? וחוצמזה, הולך להיות לילה של צחוקים. היא תהרוס אותו. ואם לא תהרוס, אני לא יודעת אם היא ניסתה אי פעם לחייך. אם היא תנסה את זה פעם ראשונה בחדר שלנו ויקרה משו לשריריה העדינים, עלולים לתבוע אותנו וכאלה.
ואז, כמו בסיפורים, אני מגלה שהסנובית הזאת היא אחד האנשים החמודים שהכרתי מימיי. היה לילה שלם של צחוקים, והרבה בזכותה.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

שמעתי על הספר הזה הרבה, כי בכל אופן זאת קלאסיקה מפורסמת. אבל רק בשבוע שעבר השאלתי אותו. ונכבשתי מהמשפט הראשון.
לפני שקראתי תהיתי לעצמי מה זה השם האידיוטי הזה. "גאווה ודעה קדומה." נו, באמת. את מגלה הכל. זה כמו "התיק שהלך לאיבוד."

עד אמצע הספר חשבתי עדיין שהוא אידיוטי. חשבתי שמדובר על הגאווה של מר דארסי, ובטח גם על הדעה הקדומה שלו לגבי אנשים שמעמדם פחות משלו. אוסטן מביאה מיד בהתחלה דוגמאות לגאוותו, ובאמצע היא מביאה הוכחות לדעות הקדומות שלו על אנשים. ואז במעבר חד ומפתיע אנחנו קולטים שבדעה הקדומה כאן אשמה דווקא אליזבת, הגיבורה החמודה שקל מאד לאהוב.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ליזי היא גיבורה אידיאלית. היא שנונה ומתוקה ובכלל לא מתאימה לסביבה הכפרית המטומטמת המקיפה אותה. הם כולם חבורה של משועממים שחייהם מתחילים ונגמרים ברכילות ומסיבות. היא אפילו חכמה מידי בשביל איזור כזה, וזה היה לי קצת מוזר.

"מחר אני נוסעת למקום שבו אמצא גבר שאין לו תכונה טובה אחת, שלא התנהגותו ולא תבונתו מדברים בזכותו. אחרי הכל, גברים טיפשים הם היחידים שכדאי להכיר."

אהבתי במיוחד את האומץ שלה. את התעוזה הזו לעמוד מול הליידי הנערצת, הדודה של ארוסה לעתיד, ולסרב להיכנע בפניה. יש לה אופי, היא לא מתקפלת. ועד כמה שידיעותיי מגיעות, בתקופה ההיא רוב הנשים היו בובות יפות עם שכל רופס ותו לא.

"קיטי ולידיה מסרבות עדיין לקבל את הרעיון המצמרר שגברים יפים צריכים להתפרנס משהו, בדיוק כמו המכוערים."

אח, ההומור. ההומור הבריטי המקסים.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדמות הכי אהובה עליי בספר, ואולי אחת האהובות מכל הספרים שקראתי בעשרים שנות חיי – זה מר בנט, אבא של ליזי. הוא יצור שובה לב בצורות הכי עקומות שניתן להעלות על הדעת. הבנאדם אומר כל מה שבא לו. איך הגדירה אותו המתרגמת? הוא מתייחס לבנות שלו כאל רהיטים משעשעים, ולא מוכן לוותר על הבידור.

"ובכן, ליזי, אני רואה שאחותך סובלת מאהבה נכזבת. מלבד חתונה, נערות אוהבות קצת אהבה נכזבת מפעם לפעם. מתי יגיע תורך? הרי יש מספיק קצינים במריטון לאכזב את כל הגברות הצעירות בכפר. תבחרי לך את וויקהאם. הוא בחור חביב, ויזנח אותך כמו שצריך."

לדעתי הוא מתייחס לכלל האנושות כאל רהיטים משעשעים:
"עד כמה שאני שונא לכתוב, בעד שום הון שבעולם לא אפסיק להתכתב עם מר קולינס."
אפשר להבין אותו. הדביל הזה ניחן בתכונה טובה אחת: הוא אידיוט ברמות קיצוניות כל כך שזה מצחיק. אני בעד אנשים כאלה.

אחת הסצנות הכי משעשעות בספר קורית בערב שמר דארסי מבקש את ידה של אליזבת מאביה. האב מספר לליזי ש: "נתתי לו את הסכמתי. הוא בהחלט טיפוס שלעולם לא הייתי מסרב לו בשום דבר, אם כבר הואיל בטובו לבקש."

כמה שורות מאוחר יותר מר בנט נהנה מהעניין ששתי בנותיו הרווקות הזקנות מתארסות בהפרש של יומיים, והוא אומר לליזי: "אם יבוא איזה צעיר לבקש את מרי או את קיטי, שלחי אותו אליי, אני פנוי כרגע."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אמא של ליזי היא אחת הדמויות הצבעוניות והמסטולות בספרות כולה. "אני תמיד אומר שהוא התייחס רע מאד לביתי. טוב, אני מתנחמת בכך שהיא בטח תמות מלב שבור, ואז הוא יצטער על מה שעשה."

המתרגמת, עירית לינור, חוץ מהעובדה שהיא מתרגמת היטב –כותבת לא רע בעצמה. אני אצטט את מילותיה המדויקות, כי אין לי הגדרה קולעת יותר מהן: "היא דמות נפלאה וחיה כל כך, שאי אפשר שלא למות עליה.... במקום להתפעם מכך שבנותיה מצאו אהבת אמת, היא עולצת על השיפור במצבן הכלכלי בבהמיות שמביכה אותן אך משמחת מאד את הקוראים."

אמא של ליזי מכניסה חיים לכל סצנה שהיא פורצת לתוכה. כן, בדרך כלל היא פורצת פנימה, זה חלק מהעניין. תמיד כשהיא הגיעה – התיישרתי בציפייה לצחוקים.

פתאום שמתי לב לעובדה שאני משתמשת במילים משדות סמנטיים שמתאימים יותר לסרט מאשר לספר. אולי זה משום שאוסטן כותבת כל כך מעולה, עד שההתרחשות פשוט פורצת מהדף החוצה, והתפאורה נבנית תוך שניות. כל מילה שלה מזיזה את השחקנים על הבמה, ולא נותר לנו אלא להישען אחורה ולהינות.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדמויות באופן כללי עשויות נפלא. מדויקות ומקסימות. אוסטן מציגה אותן הכי אמיתיות שיש – אבא מנותק, אם מטומטמת, אחיות פרחות, אחות נאיבית. הייחוד בהן שכל אחד יכול למצוא בסביבתו הקרובה מר בנט אחד ומרי אחת וליזי אחת והרבה לידיות קטנות.

אפרופו לידיה, מדהים לחשוב עד כמה הטבע האנושי לא משתנה, ועד כמה הוא לא תלוי איזור, תרבות ושפה. אם לידיה היתה חיה בימינו, היא היתה פקאצה לכל דבר ועניין. המתרגמת מגדירה אותה בניסוח קולע יותר: "פרחה קטנה ועילגת."
אבא שלה מעריך אותה מאד, כפי שניתן להסיק: "לא נדע שלווה אם לידיה לא תיסע לברייטון. בכל מקרה, אם תידרדר הרבה, היא תייפה את כוחנו לכלוא אותה לשארית חייה."


אהבתי מאד שלאבא של ליזי היו בעצם נישואים כושלים, סוג של, והוא לא אוכל את הלב. הוא חי את חייו בספריה, זורק החוצה כל מי שמנסה להפריע לו, ולא דופק חשבון לאף אחד בעולם. זה נותן קצת פרופורציות, אחרי כל הבלגן שכולם עושים – בספר בפרט ובחיים כיום בכלל – סביב עניין הנישואים.
כן, יכול להיות שהנישואים לא יהיו על פי האגדות. רוב הסיכויים שהם לא יהיו כך. וזה לא אסון. תלמדו ממר בנט. תשיגו לכם חיים. אם האושר שלכם תלוי במישהו אחר, עד כמה הוא באמת שלכם?

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הספר כתוב בסגנון מיושן, אבל לא מיושן מידי. לא בצורה שמאלצת אתך להתרכז בכתוב באותה מידה של התעמקות לפני פענוח כתב חרטומים. הכתיבה מקסימה, התרגום מצוין, והספר כולו הוא חגיגה לשונית ערבה לחיך.
למרות שלאחרונה הייתי מוצפת בהרבה ספרים מעולים, כשסיימתי את הספר הזה כל מה שרציתי היה להתחבק איתו. אז התחבקנו.

הספר הזה שמספר את סיפורה של משפחה אנגליה אחת נדמה שנמשך נצח. כמו תקוע בזמן והשעון בטעות נעצר על המאה ה - 19. ומה לא אמרו כבר על ג'יין אוסטן שאוכל לחדש, רמז - כסף וכסף וכסף[....] אז גם כשהתקדמתי עם הדפים נראה כאילו אני עומדת במקום על איזה כר דשא ענק שבמרכזו אחוזה רחבת ממדים. מר הדסון מהסדרה "אדונים ומשרתים" גוער בצוות המשרתים לנקות את האבק. הגנן מטפל בגן הוורדים, הארובה מעשנת ובדיוק מרכבה עוברת.

חיכיתי שממטרה תרטיב אותי ואתעורר אך עוד דף עוד דף וכולם מתבטאים בנימוס ומתלבשים במלמלותיהן המהודרות וכל מה שחשוב הוא להיות במסיבה הנכונה ולפקוח אזנים כדי לדעת מי מתחתן ומתי ואיפה ולמה. ואיך להשיג את הגבר העשיר ביותר... ורכילות אינסופית על "פטפוטי ביצים" כי נשים אז לא יכלו לשרוף חזיות או מחוכים וגם לא הייתה אז מדונה שרצתה ילד מחוץ לנישואין ושרה "papa don't preach" . ואם במקרה בחורה תוססת התנגדה לכללים וברחה עם אהובה "אבוד לה", כי שמה הטוב הוכתם לנצח נצחים והכתים גם את כל משפחתה. והתלם מעולם לא נראה מהוקצע יותר ובלי דופי חוץ מהמשפחה הזו בנט המדוברת עם חמש בנות וכל אחת עם "סיפור בנות" משלה שקצת זעזעו והוסיפו תבלינים ל 390 עמודים. אבל אל דאגה הדרמות מאוד מינוריות כי האיפוק האנגלי לא מרשה התלהבות יתרה מקסימום קצת סומק קל שמר דארסי המושמץ סיפק ללא הרף.

החברה המעמדית של אותם זמנים הייתה קשוחה. נידוי קורה בשנייה כשלא הולכים בתלם. וכל כך הרבה כללים שאני לא הייתי שורדת שם דקה תמימה. הכל נמדד בגודל הנכס, בכמה לירות האדם מרוויח לשנה, עם מי האדם מתרועע, מי חברי מי משפחתו. וכל הזמן "כתמים" צצים כמו בשמלתה של "חנל'ה בשמלת שבת". הכתמים גדלים ובאים בשרשרת. אם האימא ברברית וחסרת נימוס זה כתם, ואם האחיות פלרטטניות זה כתם, ואם האבא לא מרוויח מספיק לנדוניה זה כתם וכך הלאה....הגבולות הללו שאסור לחצות אותם מתישים כי הם גורמים להציג כלפי החברה דבר אחד בעוד הנפש רוצה משהו אחר. העובדה שצריך לחיות לפי צווים כאלה במקום לפי צו הלב והרצון החופשי להיות מי שאנחנו, כפי שאנחנו, נראה היום כמו סרט בדיוני בעולם שנדמה שהכל מותר.

בסופו של דבר זהו רומן שבמרכזו יש סיפור אהבה רומנטי מאופק להחריד שמורט את העצבים לקורא של התקופה הנוכחית. מהרגע שהבחור מתאהב ועד שמציע אירוסין לוקח לפחות 360 דפים. המון גינונים ונימוסים, כל היחסים והדיבורים הולכים מסביב סחור סחור ואת נקודת ה G אין בכלל סיכוי למצוא. צריך לבקש מהאבא רשות להתחתן, יש חלוקה מאוד ברורה בין הילדים מי מקבל ואיזה חלק בירושה, ועדיף שתהיה בן כי אז החלוקה ברורה יותר.

אז אם אתם מחליטים לקרוא זו קלאסיקה כן בהחלט וצריך לקרוא ברוח התקופה.
וכן זה "ספר בנות".
ואולי האיטיות הזו בספר הנוסכת בקורא זה רק כדי שנבין כמה אנחנו רצים ללא הרף.

מאתיים שנה חלפו מאז התרחש הסיפור המופתי הזה ועד היום. אני לא אומרת שחלפו מאתיים שנה מאז שנכתב, מפני שהפופולריות והאקטואליות שלו הפכו אותו להתרחשות, הרבה יותר מאשר לסיפור. זו הפעם השלישית שאני קוראת את הספר. פעמיים בתרגומו של אהרון אמיר והפעם בתרגומה הנהדר של עירית לינור, שמשמר את הקסם ההיסטורי ועם זאת הוא נגיש ונינוח כמו יום אופייני בבית משפחת בנט.
למי שמכיר, אין צורך להציג את מרת בנט ההיסטרית, מר בנט העוקצני, ג'יין היפה והטובה, ליזי השנונה והמרגשת, מרי הצדקנית, קטי הרדודה ולידיה הפרחה, מר בינגלי המקסים, אחיותיו הסנוביות, מיסטר קולינס האידיוט המתרפס, ליידי קתרין דה ברג המרשעת המתנשאת, שרלוט המתפשרת, מר ויקהאם השרלטן, ועיקר העיקרים מר דארסי המושלם.
מי שלא קרא, שירוץ לקרוא את הרומן היפהפה, שלא נס ליחו ולא העלה עובש, שהוא רענן וחצוף ומצחיק ומדמיע.
מי שלא ראה את הסדרה של הבי.בי.סי. שיראה איך הדמויות בספר הופכות בשר ודם בגילומם המופתי של קולין פירת' וג'ניפר אילי.
בקיצור, כל מילה מיותרת.

בכתיבת ביקורת על ספר שנחשב לקלאסיקה, האם צריך להתחשב ברקע שלו ובזמן כתיבתו או לשפוט אותו כפי שהוא כיום?
בנעורי התחלתי לקרוא ולא התחברתי. הספר נראה לי ריקני, ועלילה העוסקת בבחירת חתנים נראתה לי משמימה. אבל הגדולה שלי, עוד מעט בת 9, הביאה אותו, ומכיוון שאני עדיין קוראת את הספרים שהיא קוראת, החלטתי לתת לו עוד הזדמנות.

מודה שגם עכשיו, בתרגום החדש של עירית לינור, לא ממש התלהבתי. גם מאותן סיבות של נעורי, וגם כי לא הצלחתי להתחבר לדמויות. אין כמעט דיאלוגים בספר, הכל מסופר מפי מספרת כל יודעת שמנתחת עבור הקורא את הדמויות על מחשבותיהן ואופיין, ומגישה בכפית לגרון.

אבל, וזה אבל גדול, ממרום גילי המפלג נוספה לי פרספקטיבה. בהתחשב בכך שהספר נכתב בסוף המאה ה-18, הרי שהוא לא פחות ממהפכני. הרעיון שנשים צריכות להתחתן מאהבה, אפילו אם זו חוצה מעמדות, באנגליה של המאה ה-18, הוא לא מובן מאליו. ביחוד שלנשים לא הייתה שום אפשרות להתפרנס מלבד להנשא.כפי שאוסטן כתבה "הפרנסה המכובדת היחידה בעבור צעירות משכילות ועניות."
גם הביקורת על האפליה המעמדית באנגליה, ועל חוקי הירושה שמפלים נשים לא מובנים מאליהם. כשסיפרתי לבתי על כך שנשים לא יכלו לרשת אחוזות וכי לאחר מות בעליהן נודו לעיתים קרובות מביתן היא התפלאה שדבר כזה בכלל היה אפשרי. כל זה גרם לי לראות באור אחר את דמותה הגרוטסקית של דודתו של דארסי, את האם העקרה רגשית על התנהגותה האנוכית עד גיחוך והשיווק האגרסיבי של בנותיה לחתנים "ראויים", ואת הכומר קולינס שהפך את ההתרפסות לאומנות.

בפעם הראשונה שמתי לב לכך שאליזבת היה שמה של אחותה האהובה של אוסטן. בספר מתוארות שתי אחיות, ג'יין ואליזבת, שהן בת בכורה ובת שניה, בדיוק כמו במציאות. אלא שבספר אוסטן הפכה את התפקידים – ג'יין היא הבכורה בספר, ואליזבת השניה. אליזבת שבמציאות איבדה את ארוסה שמת ממחלה ונשארה רווקה עד סוף ימיה. גם אוסטן עצמה נותרה רווקה אחרי שביטלה את אירוסיה לאחר יום אחד, ומתה רווקה בגיל 41. מסתבר שהמציאות לא הצליחה להצמיח את אותן כנפיים שאוסטן נתנה לגיבורותיה בספר. לאור המציאות המרה הסוף המתוק מדבש של הספר מתבקש.

בסך הכל ממליצה בחום.

ברור שהספר הזה הוא קלאסיקה במיטבה. מבחינתי הוא חלון לתקופה שאיננה, נהנתי לקרא על ההרגלים, הדעות ודרך החיים של האנשים שחיו לפני 200 שנה, וכמובן סיפור הקשר הנרקם בין דרסי לבין אליזבת, תענוג צרוף!
נקודה שעלתה לי למחשבה היא שלמרות השנים שעברו מאז כתיבתו של הספר, מהות האדם היא זהה: האנשים אוהבים, שופטים, רמאים, גאוותנים או בעלי דעות קדומות, גם אז וגם היום.
כתיבתה של אוסטן מלאה בשנינות, ציניות וביקורת כלפי החברה בה היא חיה, ואם היא הייתה חיה היום בטוח שהיה לה מה לומר גם.
מעבר לעלילה היפהפייה יש בספר קטעים ארוכים של שיחות, תהיות ומחשבות, חלקם יפים ומרתקים וחלקם פחות, אותם קטעים מעיטים את העלילה ולכן צריך סבלנות, במיוחד למי שרגיל לקרא את הספרים העכשוויים יותר, בהם העלילה יותר זורמת.
בסיכומו של עניין, ספר מקסים, אהבתי אותו מאוד.
** קראתי את הספר בספרדית, ולא בגרסה הספציפית הזו

ההורים שלי לא דומים בכלל להורים של ליזי בנט. אבא שלי מעריץ את אמא שלי ואני לא חושבת ששמעתי אותו אי פעם אומר משהו ציני; אמא שלי חכמה ורחוקה מלהיות קלישאתית וקל וכיף לשוחח איתה. הדמיון הוא רק בנקודה אחת: הם רוצים בטובתי.
אני לא דומה בכלל לליזי בנט. היא מקסימה ואני לא (תתעלמו). היא האדם השקול והאחראי במשפחה ואני... המממ. היא לובשת מחוכים ואני לא, תודה לאל, היא צריכה להיות מנומסת לליידי קתרינות מטופשות ויהירות ואני לא, ומזל, כי קשה לי להאמין שהייתי מסוגלת. בטח הייתי לידיה שכזאת. היא ניחנה באינטליגנציה והומור ויופי והיא מתבזבזת על כפריים חסרי אבחנה, אני לומדת באוניברסיטה שבדיוק עכשיו יצאה מרשימת מאה האוניברסיטאות הטובות בעולם (הם עדיין בהכחשה בעניין הזה.) אנחנו דומות רק בעניין אחד: המירוץ אל החופה.

מרת בנט היא טרחנית זקנה ומעצבנת. ברור שהיא חושבת שליזי צריכה להתחתן; היא רוצה לראות אותה "מסודרת". ובכלל, בנות צריכות להתחתן. על משקל האמרה הידועה של סבתא שלי, "בנות לא עושות ככה" (ככה = לקצוץ את השיער ו/או לצבוע אותו בירוק) - בנות מתחתנות. זה פשוט דבר כזה שבנות עושות. כלל אצבע. היא רוצה לספר על זה לשכנות, "ליזי תפסה גבר טוב", היא רוצה לציין את ההכנסה השנתית שלו בפני כל מי שירצה (או לא) לשמוע.
אבל מר בנט הוא עניין אחר. הוא אדם חכם. הוא לא רוצה שליזי תתחתן בכל מחיר; הוא אפילו מנסה להניא אותה מלחזור על הטעות שלו ולהינשא לאדם שהיא לא מסוגלת להעריך. לא אכפת לו שהיא תהיה רווקה זקנה. הוא לא חושב שזה יגרום לה נזק בלתי הפיך. אי אפשר לחשוד בו שהוא מושפע ממוסכמות חברתיות בעניין, לא כשהוא כל כך נהנה לצפצף עליהן. ובכל זאת, שורה תחתונה - גם הוא רוצה בטובתה, לאמור, חתונה.
וכאן הבן שואל: התינשאי לי? נאאא, זה רק ניסיון כושל להפגנת הומור בנושא שבו אני נוטה להתלהם בלי שליטה. הבן שואל, טוב, מה הסיפור? למה נישואין הם בררת המחדל? למה זה כל כך ברור מאליו? שלא לדבר על מודל הנישואין שנמצא בקדמת הסיפור ומראה לנו שלא כולם מוצאים - עזבו אושר - סוף לבדידות, אפילו, בנישואין.

גילוי נאות: אין לי שום דבר נגד נישואין, הם מוסד מצוין אבל מי רוצה לחיות במוסד (גם בעיני זה לא מצחיק, מסכימה לגמרי). אני באמת מאמינה בנישואין. גדלתי בבית שהראה לי מה זה יכול להיות, ואני רוצה גם. רק לא ככה.

לליזי יש מזל; שלא כמו אן אליוט נניח, היא מתאהבת בגבר הנכון, מהמעמד הנכון. מר דארסי מתאהב בבחורה הלא נכונה, אבל הוא עשיר, אז הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. (בעצם, לליזי יש מזל, היא מתאהבת. אבל נניח לזה.)
מרחב הבחירה (של כולנו) מוגבל מלכתחילה. הסרת אחריות - המשפט הבא אינו גזעני; הוא מציין מציאות מכוערת אשר הכותבת בזה לה בכל לבה וכו': אם את נערה מבית לבן וטוב, הסיכוי שתביאי בחור אתיופי הביתה הוא קלוש עד אפסי. אם אתה חרדי ושום דבר לא דפוק במשפחה שלך, לא יציעו לך אפילו בת של חוזרים בתשובה. אם את דתייה, לא תתחתני עם לא יהודי (אני מלכת הפוליטיקלי קורקט היום).
ואם גדלת, כמוני, בבית חרד"לי, את תגלי שמציעים לך (כן, מציעים לך. ברוכים הבאים לעולם הבינו-לבינה) אך ורק בחורים מהישיבה. מה זאת אומרת איזו ישיבה? הישיבה. כמה ישיבות יש בכלל (כן, אני מקצינה, כן, אני הופכת את המשפחה שלי לקריקטורה, כן, השעה אחת בלילה, מצטערת).
והעניין העצוב הוא, בהישיבה יש בחורים מקסימים שלא דומים לי אפילו לא קצת. הם לא קוראים ספרים, לא כאלה. הם לא שומעים את המוזיקה שאני שומעת, הם לא יודעים מה זה מרגנית, לעזאזל. אני לא חושבת שיש תקווה למי שלא מכיר את הוצאת הספרים הטובה בישראל. אני לא יכולה לדבר איתם. הם לא היו יכולים להבין למה אני פאנגירל - קבלו ביטול: הם לא היו יודעים מה זה פאנגירל, ולא הייתי מצליחה להסביר להם.
אז ההורים שלי שולחים אלי את מיטב הבחורים מהישיבה. וכל הצעה נפתחת ב"הוא מאוד אינטליגנטי, מאוד מוכשר (בלה בלה) מאוד עצמאי ומקורי בלה בלה -" וול. פעם אחר פעם מציעים לי בחורים שהם "לא כמו כולם בהישיבה". אלה ששונים. כי - ואני מודה כל יום שלפחות זה כבר מובן - אני לא בוגרת קלאסית של מסלול החינוך שעברתי. אז מציעים לי את החריגים.
נחשו מה - הם לא מספיק חריגים. הם עדיין שם. הם לא עזבו. (כן כן, גם אני לא עזבתי. אני יושבת פה ושומעת heathers the musical באוזניות, בארון שלי "דברים שבירים" של ניל גיימן מספר בין השאר על מ י ן בעולם שאחרי החייזרים. המילה מ י ן עם רווחים כי יש לנו בבית אינטרנט רימון ברמה הרמטית ואם לא אפסק הוא יחסום לי את הדף. אין צורך לומר שבבית שלי לא יהיה אינטרנט רימון. אז נכון שלא עזבתי פיזית אבל, אני חושבת שהבנתם.)
אני רוצה להתחתן, ועם בחור דתי, רק אנא, אחד כזה שלא נדרש למאמץ מיוחד כדי לעכל את העובדה שאני לומדת באוניברסיטה (כי כן, אצלו בישיבה זה לא מקובל, אבל יש עולם בחוץ ובו מיליון ישיבות מעולות ושם אף אחד לא ממצמץ כשהוא שומע שאת לומדת בעברית!) אחד כזה שלא יגיד לי שהרב שלו אמר שהארי פוטר הוא ספר לא חינוכי. אחד כזה שלא יגיד לי שהרב שלו אמר, נקודה. אחד כזה שיסתכל על הכותרים שעל המדפים שלי כעל אחים אובדים. שאוכל להשמיע לו את ג'ייק באג. שאוכל לספר לו בהתלהבות על אייקון. זאת דרישה מוגזמת?
אני יודעת שיש גיקים דתיים בעולם. אני פשוט צריכה לפגוש אותם במקום את מזדעזעי-האוניברסיטה שאני משחיתה עליהם זמן ומוטיבציית-דייטים שמעולם לא היתה גבוהה או נלהבת ממילא.
// תוספת מאוחרת לשם הדגשת הפואנטה: בכל מערכת זוגית אתה צריך לבלוע צפרדעים מסוימות. אף אדם לא מושלם, גם לא בן הזוג שלך שאתה מאוהב בו נואשות. העניין הוא זה: יש לי חסרונות אינהרנטיים. נראה לי רעיון גרוע לצאת עם בחורים שעובדות נייטרליות לגמרי - כמו העובדה שאני לומדת באוניברסיטה - הן כבר צפרדעים לבלוע מבחינתם, בנוסף לכל מעלותיי האחרות. //

אני לא דומה בכלל לליזי בנט. אבל גם במאה העשרים ואחת, בגיל עשרים ואחת, את רווקה זקנה (בקהילה הזאת, ורק בה, בערך. אבל אדם בתוך הישיבה שלו הוא גר וזה מה יש). ודורשי טובתך יחזיקו לך אצבעות כל הדרך לחופה.
וכמוה אני אוהבת את את הקהילה שבה גדלתי על כל שגיונותיה. וכמוה אני קצת אאוטסיידרית וקצת צינית לגבי כל מה שהולך כאן, וקצת קצרת רוח כלפי קרתנות שהיתה אמורה למות במאה התשע עשרה, ומעט נבוכה בשמם; וכמוה אני נחושה - למרות הכל - לעשות את זה נכון, להתחתן מהסיבות הנכונות ועם האדם הנכון. אני לא אהיה שרלוט, שיקולי תועלת החוצה!
אז? אני אחכה, אני מניחה. זה יגיע, מתישהו. בינתיים אני אהדוף בעדינות הצעות הו-כה-רלוונטיות, ואקבל בחן איחולי בקרוב אצלך ושאר ברכות, ואענה בשלווה לשאלות (שאמורות להיות מוצאות מחוץ לחוק) אודות מערכות היחסים הרומנטיות שלי. אני אפרוק אמוציות ותסכול בקיטורים אל תוך הלילה עם בייקר ובכתיבת ביקורות שמוטב להן שלא נכתבו משנכתבו. וכל עוד אף אחד לא יקרא את זה, אני אהיה בסדר. אבל אם הגעתם לפה זה אומר ש - אופס - אוקיי, בלי פאניקה, היציאה מימין, אתם רואים את האיקס האדום הזה, לכו לשם על קצות האצבעות ותעמידו פנים שלא הייתם פה. אני עוצמת עיניים ממילא כי כתבתי ביקורת עד אחת ארבעים ושלוש. ערב חג מחר. אוף.

מה שמזכיר לי: עירית לינור, האני, אני וליזי בנט לא דומות בכלל. אני אומרת אוף. ליזי בנט לא אומרת אוף.

השפה היא דבר מופלא. בניגוד להרגלי - אני נוטה לקריאה חווייתית ולא אקדמית - עשיתי ניסוי ורכשתי את הספר בתרגומה של עירית לינור, כדי לעמתו עם העותק הישן - שנקרא "אהבה וגאווה" משנת 1984 בתרגום טלה בר. המשפט הראשון אומר הכל: בר כותבת "אמת נודעת לכולם היא כי גבר רווק ואמיד בוודאי מחפש לו אשה" וגירסת לינור: "אמת מקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעייה".

הספר הזה שנחשב לאחד ממאה הספרים הטובים של כל הזמנים (לא יודעת מי מרכיב את הרשימות אבל מרגע שספר נכנס לרשימה - כמוהו כבעל תואר אצולה, לעולם לא יאבדו...) משרטט את חייהם של בעלי אחוזות כפריות - לא בעלי אצולה אך חקיינהם וחסידיהם - באנגליה הויקטוריאנית - זו המתייחסת לעצמה ברצינות תהומית, שמוסכמותיה הן הדת העיקרית בה, שמי שלא מבין התנהגות נאותה מהי יוגלה וינודה מ"החברה הנחשבת" - שאוסטן היתה נציגתה הנאמנה, עד שנפטרה בגיל 41.

הסיפור עצמו מוכר כנראה לכולכם: חמש בנותיו של בעל אחוזה לא אמיד באזור הכפר אמורות למצוא להן בעלים שיפרנסו אותן לפני שאביהן ימות, כי לפי חוקי הירושה האחוזה תועבר לקרוב משפחה רחוק שבהיותו זכר זכותו, כמובן, קודמת לזכותן. המרוץ אחר הבעל מביא הרבה סיפורים משעשעים ופורש גלריית דמויות מרתקת וכללים מרתקים לא פחות.
מכל הדמויות ששירטטה אוסטן בספר הזה, המרתקת בעיני היתה דמות האב: מר בנט הוא אדם חכם, ציני, מפונק ובועט במוסכמות (כל עוד זה לא פוגע בו...) באופן כללי מתנער מחובותיו כלפי החברה וכלפי משפחתו, ועדיין בהיותו גבר וראש המשפחה זוכה מבנות משפחתו לכבוד וצייתנות אבל אם הוא היה השכן - היה זוכה לקיטונות של ביקורת ולעג...

והתרגום? שני התרגומים מציירים, לדעתי, שני ספרים שונים. התרגום הישן - כנראה היותר מדוייק מבחינת כוונות הסופרת - מתייחס לספור ברצינות רבה בעוד התרגום החדש יותר מתוחכם מדגיש את המגוחך (וכמובן קל יותר לקריאה מהראשון). הרגשתי שאישיותה של לינור הצליחה להיות חלק מהסיפור, למרות שאני בטוחה שעשתה מאמץ לתרגם תרגום מדוייק. הניסוי הזה המחיש לי עד כמה מתרגם הוא חלק מהספר, והשקפת עולמו ואישיותו הופכת חלק מהסיפור, ועד כמה בחירת המלים משנה את מה שאנחנו מדמים ומבינים ואת הקסם שיש בסיפור.

עקבתי בנעוריי אחרי הסדרה ונהניתי כל כך. עברו שנים והזמן השכיח ממני את העלילה. החלטתי לחזור אל הספר. כמה יופי וחכמה קיימים בעלילה, עלמה צעירה הפורצת דרך ועומדת איתן על דעותיה למרות מעמדה והשכלתה מנגד בעלי ממון ממעמד האצולה המנסים לקבוע עבורה את עתידה.

עלילה העוסקת בשאלת הנישואין , האם מתוך אהבה או מתוך אינטרס (כמו ממון). בדרכה היפה של ג'יין אוסטן , למדים על התנהגות האצולה והמעמדות הנמוכים יותר במאה ה19. אופי והתנהגות הדמויות הקיימות באותה תקופה גרמה לי להתעלות והרגשה נעימה לנפש. בזכות האירוניה , השנינות וההומור המשולב בדיאלוגים.
הקריאה גרמה לי להיכנס לתוך העלילה, ולרצות באושרה של הדמות הראשית ואחותה.

מענג ויפהפה.
מומלץ ביותר.

לא יכולתי לעזוב את הדבר הזה... אני יודע שבסוף דארסי מתחתן עם אליזבת' ושהטמבל השני מתחתן עם אחותה -קראתי את התירגום הראשון, יש לי גם אותו בבית, צפיתי בכל הגירסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות (אשתי מכורה להיא של הבי.בי.סי עם קולין פירת' - ה-דארסי ה-אולטימטיבי !)- ועדיין : כתוב כל כך יפה שפשוט אין מילים...

ספר חובה לכל מי שמרגיש רומנטיקן שחבל"ז, חובב הסטוריה דמיקולו עם פטיש לחלוקה מעמדית בנוסח הפיאודלי וסתם אידיוט שנדר לקרוא את כל הקלאסיקות טרם ייאסף אל אבותיו... שלושתם זה אני...

נ.ב. טיפ לאלה שהשם "עירית לינור" מעורר אצלם פריחה אגזמטית : דווקא עשתה עבודה טובה, הסירנה.