גוגול הוא גדול הסופרים הרוסים, האיש ממנו דוסטוייבסקי ונאבוקוב שאבו השראה, הסאטיריקן החברתי מספר אחת. האומנם?
מספר שנים לפני שסגפנותו הביאה למותו, פרסם גוגול סדרת מכתבים שנגדה את השקפותיו – גוגול צידד פתאום במשטר הצאר ובתחלואותיו, במערכת הצמיתות ובעונשי הכנסייה. הצהרות אלו נגדו בחומר את יצירותיו. כיצד ניתן ליישב סתירה זו, אם בכלל?

בסיפורים פטרבורגיים, נעזר גוגול ביצירותיו כדי לתאר בפנינו את החברה הרוסית (או האנושית אם תרצו) בתחילת המאה התשע עשרה, חברה שמתבססת על נראות ודרגה ושכר יותר מאשר על תוכן. כזו שרוויה בבדידות, באבסורד ובניסיון נואש למצוא מפלט מהמציאות. מצלצל מוכר? לא בכדי יצירותיו צלחו את מבחן הזמן.

גוגול כותב בשפה גבוהה אך ערבה, ביצירתיות, ביקורתיות ובהומור שמאפיינים אותו.
הספר אוגד חמישה סיפורים קצרים, המביעים את אובססיית האזרח למעמד, לפענוח מקומו מתוך כוונה להתייצב בראש הפירמידה החברתית. סיפוריו מכילים ממד פנטסטי מפתיע ומסקרן, בין אם מדובר בחיות מדברות, דיוקן שקם לתחייה, או אף שנמלט מבעליו.

אם אחליט שאני גנרל או מלך? מי יוכל לחלוק עליי? כנראה שאיש בממשל הפקידים האבסורד שהמחבר מתאר. מהי אומנות אם לא ייצוג נאמן של הטבע, כיצד חוטאים לה אמנים רבים?

גוגול בולט בכתיבתו הנוגעת, דמויות מכמירות לב, וכל אחת מהן, כמוהו, מוצאת את סופה הטרגי.

ארבעה וחצי כוכבים.

אני זוכרת בגיל 14 היה מעיל רוח כחול טורקיז בחלון ראווה באחת החנויות ליד הבית. התאוותי אליו וחשבתי לטקס לעצמי עצה איך לרכוש אותו בעצמי. לבסוף עבדתי קשה ורכשתי אותו. המתיקות הזו של מטרה קטנה ככל שתהיה ומשמעותית או שטותית היא לב העניין. כי למען האמת בימים עברו לחסוך פרוטה לפרוטה זו הייתה אמת עליונה וחשובה. כל היקום התארגן בהתאם. אפילו הבנקים חילקו קופות של דן חסכן. ההורים "קרעו" את עצמם בעבודה קשה וחסכו גרושים בסלסלה. ילדים אספו פחיות או בקבוקים כדי להרוויח עוד כמה מעות. לעשות את "המכה הבאה" זה היה חלום כמו באמריקה. אך הצמצום הוביל להארה גדולה של יופי פנימי. היה איזה שהוא קולקטיב של הסכמה בשתיקה שכך עושים. וכך עשינו. חיינו וינטג' לא היינו צריכים לרדת לשנקין בשבילו.

הספר הזה כולו אידיאלים. אידיאלים לא מזויפים. לא אמני חלטורות אלא אמנים אמתיים שמאמינים בטוהר היצירה שבאה מהלב. יש פה עירוב של אגדות עם שעברו מפה לאוזן ששזורות בין העלילה וכמעט שאינן מורגשות כי היופי בין השורות שורה פה על כל שעל עם כתיבה יוצאת דופן.. השפה מרהיבה שלעיתים היא לא נגישה כי היא מסורבלת וטרחנית. יש פה חמישה סיפורים הם כל כך יפים וכל כך מוזרים. הסוף כמעט תמיד טרגי וחובק מסר לאנושות או תובנות שמזמן לא ראיתי על החיים, הצניעות והדיכוטומיה בין הרע לטוב כל כך חזקה. יש הבדלים מהותיים בין צניעות והסתפקות במועט לבין נהנתנות ומותרות שהורסת את האדם בסופו של יום. הרומנטיקה הזו של פעם באמת הורגת. אפשר למות פה מאהבה בעידן המאה הקודמת ולקדש אידיאלים משמימים. עולם אחר.....

הסיבה שנזכרתי בעניין מעיל הרוח שלי הוא הסיפור הראשון של גוגול . סופר רוסי מהמאה ה 19 . שם הסיפור הוא "האדרת".

סיפור האדרת הוא סיפורו של אקאקייביץ, אדם צנוע תמים לב, קצת שלומיאלי, עבודתו היא תורתו. מנומס וחרוץ. לא מרים קול ולא מדבר רכיל עם הבריות. לפעמים חבריו לעבודה צחקו עליו. צחקו על הרצינות שבו. על כישוריו הירודים בחברה. וגם כשעלבו בו, לא השיב אפיים. ( הרי בכולנו יש מעט מאקאקייביץ).
לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. איש ישר היה.. החורף היה קשה בפטרבורג ומושלג והאדרת שלו הייתה שחוקה כל כך שאפילו המחט לא הייתה יכולה לחדור בבד מבלי להתפורר. החייט לא הסכים להטליא שוב את המעיל וכך מצא עצמו אקאקייביץ טרוד איך ישרוד חורף שלם ללא אדרת חמימה שתכסה את גופו.

חבריו לעבודה צחקו עליו בגלל הטלאים הרבים על אדרתו והצורה שהבד איבד כבר מזמן מגמישותו ונתלה עליו , וגם בגלל השלומיאליות. לבסוף החליט להוציא את החיסכון על האדרת כי זה בהחלט מקרה חירום ולשם כך הוא חסך מכל רובל שהרוויח היה מוציא פרוטה ושם למשמרת לימים קשים. הוא היה טומן את הפרוטות בתיבה מיוחדת לשם כך. אחרי שנים רבות צבר 40 רובל. השאלה איך יחסוך עוד 40 רובל לאדרת? ובכן הוא צימצם את הוויתו, כמעט ולא אכל, כמעט ריחף על המדרכה כדי שסוליות נעליו לא ישחקו והוא לא יהיה חייב לבזבז גם על סוליות חדשות לנעליו. קיצץ בארוחות באור וכמעט לא נשם או חי כדי שתהיה לו אדרת.

יש פה אמירה לסיפור, ושאלה טובה מה אדם משאיר אחריו במותו ובחייו. סיפור שהוא לא תלוש מהמציאות גם לימינו אלא מחדד אותו!!

את הסוף תקראו לבד, הוא לא ניצחון גדול של הגיבור במובן הקלאסי והמוכר אך הוא הפסד הכי גדול שאני יכולה לחשוב עליו שמשתווה לתקופה שלנו. הפסד שלנו כחברה שאנחנו לא תמיד מכילים, לא תמיד מכבדים או רואים את האנשים שאנחנו באים אתם במגע. הסיפורים מספרים סיפור מעבר לסיפור ואנחנו רק צריכים להקשיב. זה הזכיר לי את הסרט ג'וקר על אנשים שקופים.

את שאר הסיפורים אתן לכם לקרוא. האמרות בספר ישנות ותופסות עד היום. נניח דוגמא מהספר:
" כמה סתומות המהתלות שמהתל בנו הגורל! האם ייפול בחלקנו אי פעם מה שנכספנו אליו? האם נשיג אי פעם את הדבר שנועדנו לו, כמדומה, מטבע ברייתנו? היוצרות יתהפכו תמיד. לפלוני יעניק הגורל סוסים נהדרים מאין כמותם, והוא ידהירם בשוויון נפש ואף לא ישגיח ביופיים, עה שחברו, שהתאווה לסוסים יוקדת בליבו, יאלץ ללכת ברגל ורק יצקצק בלשונו כשעחלוף לידו סוס אביר. " וכו'....

את הספר מצאתי על שולחן נטוש בגדרה באיזה בוקר קסום, אז תודה למי שהמליץ לי לקחת.

חמישה סיפורים יש בקובץ המהנה הזה: האדרת, האף, רשימותיו של מטורף, שדירת נייבסקי, הדיוקן.

בכתיבה מבריקה שמתעדת את הנוף האורבני האותנטי הנשקף מעיניו אי-שם בשנות השלושים של המאה ה-19 בפטרסבורג, על הדמויות הסטריאוטיפיות והנלעגות שבו, חלקן מרושעות וחלקן נוגעות ללב, לוקח אותך גוגול בכל סיפור לטיול אחר, תמיד מפתיע, ובחן רב מרשה לעצמו לגלוש עם העלילה לכל כיוון שירצה, כאילו שלסיפורים יש רצון חופשי משלהם, והוא כמספר, נגרר אחריהם יחד איתך.

המרכיב הפנטסטי ביצירה שלו, לצד השימוש בדמויות סטריאוטיפיות, הופכים את הסיפורים למעין אגדות למבוגרים, שמצליחות לסירוגין לעורר מחשבות אבל גם לסבך את המחשבות זו בזו, כאילו היית בעצמך פקיד שלומיאל מאחד הסיפורים שהשתייה החריפה בלבלה את דעתו. אם נניח שלסיפורים האלה יש חיים משל עצמם, אז הרי יש בהם משהו חצוף. הם מקימים לתחייה רחוב צבעוני, מערך דמויות ססגוניות (או אפורות באופן גרוטסקי) וקונפליקטים משכנעים, מתחילים איפשהו בנקודה אחת ומסתיימים באחרת, וכאילו חומקים להם בסוף, משאירים אותך לתהות מה המשמעות של פרט זה או אחר, או של הכל, או אם יש בכלל משמעות, או מה יש בהם, בסיפורים הסוריאליסטים האלה, שפשוט עובד טוב.

אולי ביקש גוגול, באמצעות המרכיב הפנטסטי, להעמיק בהתבוננות בנפש האדם, על גחמותיו, פחדיו, סיוטיו, עד לנקודה בה הדעת, ההגיון והאשליה הופכים לבלילה אחת שרק דרכה ראוי לייצג סובייקט באופן הוגן. אולי זה מה שעושות אגדות. ואולי לא ביקש כלום, אלא להעמיד יצירה שיש בה ברק, תנועה, חופש וחיוניות מצד אחד, וסדר ואלגנטיות מצד שני.

מבין חמשת הסיפורים אהבתי בעיקר את "האדרת" (על ההתלהבות ועל מפח הנפש שמעוררים הבדלי המעמדות, החורף הקשה וחוסר הצדק בפקיד עלוב שרצה לתקן את אדרתו) ואת "הדיוקן" (על גלגולו של ציור בעל כוחות שטניים). את "האף" קראתי בעבר ונהניתי לקרוא שוב. גם השניים האחרים טובים בעיניי. ב"רשימותיו של מטורף" עלה בדעתי שהסיפור עלול להיות פוגעני כלפי פגועי-נפש, אם כי סביר שהעניין שם הוא לא לעג לכשעצמו, אלא (אולי) הצבת מראה לכל אדם על אשליותיו.
התרגום של נילי מירסקי ז"ל מעולה.

% % %

מעט ציטוטים:

כמה נפלאים סדרי עולמנו! כמה מוזרות, כמה סתומות המהתלות שמהתל בנו הגורל! האם ייפול בחלקנו אי פעם מה שנכספנו אליו? האם נשיג אי פעם את הדבר שנועדנו לו, כמדומה, מטבע ברייתנו? היוצרות יתהפכו תמיד. לפלוני יעניק הגורל סוסים נהדרים מאין כמותם, והוא ידהירם בשיוויון־נפש ואף לא ישגיח ביופיים, שעה שחברו, שהתאווה לסוסים יוקדת בלבו, ייאלץ ללכת ברגל ורק יצקצק בלשונו כשיחלוף לידו סוס אביר. (102)

הוא נעמד לפני חלון־ראווה מואר והביט בסקרנות באיזו תמונה ובה אשה נאה למראה החולצת את נעלה ואגב־כך מערטלת את הרגל כולה, שאינה כעורה כלל וכלל; ומאחרי גבה, מפתח החדר הסמוך, משרבב ראשו איזה גבר עם זקנקני־לחיים וציצת־שיער נוסח ספרד על סנטרו. אקאקי אקאקייביץ' ניענע בראשו והצטחק, ואחר־כך פנה והמשיך דרכו. מדוע הצטחק ככה, האם מפני שנתקל בדבר שלא היה מוכר לו כלל ואף־על־פי־כן משתמר בלבו של כל אדם איזה חוש כלפיו, ושמא חשב לו, בדומה להרבה פקידים אחרים, כדלקמן: "נו, נו, הצרפתים האלה! מה יש פה לדבר, אם הם כבר רוצים משהו ככה, אז הנה כבר ממש ככה..." ואולי גם את הדברים האלה לא חשב - הרי אי אפשר להיכנס לתוך נשמתו של אדם ולדעת כל מה שהוא חושב. (21)

הנה, מעשה שכזה התחולל בבירה הצפונית של ממלכתנו רחבת הידיים! ורק עכשיו, כשאנו שוקלים ובוחנים הכל, אנו רואים שיש כאן הרבה דברים שאין הדעת סובלתם... ובכל זאת, ולמרות הכל, ואף־על־פי שאפשר, כמובן, להניח גם כך, גם אחרת, ואפשר אפילו... וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף־על־פי־כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו. יאמר כל אדם מה שיאמר, מקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים. (54)

לא קל להיות קלאסיקה, ולהיות קלאסיקה רוסית זה אפילו קשה פי כמה. כמה דיברו עלייך, בכמה רשימות הופעת. כמה שבחים! עשרות שנים של שבחים זה לא בא ברגל. ואז, עם השנים, פתאום באים כל מיני קוטלים חדשים, ומתחילים להגיד עלייך דברים שלא ייאמנו, שהזדקנת, שאתה כבר לא מה שהיית פעם, שאתה כבר לא רלוונטי. שאתה רוסי! שהשמות בלתי נסבלים! ומשנה לשנה זה נעשה יותר ויותר קשה. אתה כבר לא בטוח שאתה רוצה להיקרא. לפעמים אתה מפנטז שייגרסו אותך או שתיאבד בשריפה. יש מספיק ספרים טובים לא פחות ממך. את שלך עשית ושיעזבו אותך כבר.

וזה למה כשגוגול בא אליי אמרתי לו, "גוגול, תירגע. גוגול! צא מזה. אני יודע שכתבת את זה לפני מאה וחמישים שנה, זה בסדר. גוגול, תנשום. אז מה אם שיבחו אותך, אני לא שם על שבחים. חוץ מזה, אתה כולה מאה חמישים עמודים, קטן עליי, קראתי איזה דוסטויבסקי וחצי ושני בולגקוב. הכל בסדר, באמת."

ובכן, חמישה סיפורים, מוצלחים מאוד בסך הכל, מספרים על טירוף ועל מעמד חברתי ועל אפים שובבים וציורים שטניים. חמוד מאוד. אז אולי אני לא הקורא שהכי שיבח את גוגול אבל הוא בעצמו אמר לי שקורא נוח כמוני עוד לא היה לו.

שנים עמד לי בראש הרצון לקרוא את גוגול, אבי הספרות הרוסית של המאה ה-19, או כפי שהתבטא דוסטוייבסקי "כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול".
אז לפני כמה ימים, במצב רוח מדוכדך משהו, נטלתי את אותה אדרת והתחלתי לקרוא את הסיפור הראשון, נכון, 'האדרת', שהכריכה האחורית יודעת לספר שאין טעם לשוב ולכתוב כמה הוא מוצלח כי "משפטים בנוסח: 'האדרת הוא אחד מן הסיפורים הגדולים שנכתבו מעולם' כבר הפכו לקלישאה בביקורת העולמית".

אז מה כבר אני יכול לחדש? כנראה שלא הרבה, מה שבטוח שמזמן לא צחקתי בקול בזמן קריאת ספר. כשקראתי הרגשתי שגוגול בשביל הרוסים הוא כמו שילוב שכזה בין עגנון לשלום עליכם בשבילנו יחד עם קמצוץ חנוך לוויני (עכשיו ראיתי שתום השוותה אותו לעגנון לפני). הוא ציניקן גדול, לועג לגינוני החברה הגבוהה של רוסיה הצארית, אבל כנראה גם משתוקק להם, כותב בחסד ועם הרבה חמלה והבנה לנפש האדם, ולכל זה תוסיפו טירוף אמיתי, בעתה, הומור, משיכה לאפל ולמוריבידי, עם חיפוש סיזיפי אחרי היופי והנשגב.

עם הזמן אני חושב שאולי הגאון הספרותי הוא מי שניחן ביכולת כתיבה קולחת שיש בה שילובים אוקסימורונים שכאלו שנכתבים כאילו כלאחר יד, וגוגול הוא דוגמא טובה לכך. מצד שני הביוגרפיה יודעת לספר לנו שהוא באמת היה נוטה לטירוף ולשגעון, ושכך גם סיים את חייו, אז אולי כדאי להישאר נורמטיבי?

כל הסיפורים מוצלחים ביותר, אבל הראשון - 'האדרת' והאחרון - 'הדיוקן' מרהיבים, כל אחד בדרכו.

אוסף הסיפורים הקצרים המבריק ביותר של המאה התשע-עשרה, ועבורי של כל הזמנים.

סביב הקובץ המופלא הזה מבעבע רחש לא רגיל, לא מוכר, מתפקע דרכו מיצג השתוללות מזהיר של גאונות פרועה, לא סטנדרטית, מלאת ייחוד. השתוללות של שבירת מוסכמות וירידות מהשוליים, סטייה מהשביל לקול סערת תותחים, מטח יריות זועם ומשולל רסן של קליעים דקים ועבים נורים כאן מכל ולכל עבר, מספקים מופע התפוצצות נדיר של כישרון.

גוגול - או כפי שהגדירו נאבוקוב כ׳משורר הפרוזה המוזר ביותר שיצא מרוסיה׳, וכ׳גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבה עד עצם היום הזה׳ - הגאון האוקראיני בן המאה התשע-עשרה, הבחור השדוף והכפוף גדוש המוזרות, נדמה לעיתים כעין תוצר כלאיים לא קונבנציונלי של מוזרות כבדה ודמיון מוטרף, של פחדים מסויטים וחרדות כבדות, של דעת חסרת יציבות, של בריאות מעורערעת ושל כישרון אלוהי מזוקק אחד שמעופף ממעל ונוחת בקול רעם.

נדמה שהשילוב הקיצוני הזה באישיותו יוצאת הדופן של גוגול, הוליד לפרקים מחייו את הברק המלהיב והמזהיר ביותר שנוכח עולם הספרות לדעת.

'סיפורים פטרבורגיים' הוא מיצג נפלא של האלמנטים הגוגוליאניים, של המרכיבים העזים והמזוהים עם כתיבתו. הומור משובח ואירוניה פרועה מציצים בפטרבורג הגוגוליאנית מכל עמוד תאורה רעוע, מכל חור ביוב אפלולי מצחין ומכל שפם עבות של עובד קשה יום. עליבות ופאר מגיחים כאן לביקור, מבזיקים מהכיכרות הריקות ומבתי המרזח ההומים, מממשרדי העבודה ומחדר המיטות. אפשר לטעום את העיר, להריח אותה, לצחוק איתה לצחוק עליה, ולגעת - בכל אחד מהחמישה שבסיפורי הקובץ - בנפשות הכפופות והחלשות, מלאות העדינות והרוך, ולהסיט מהן המבט במפגן זעם סרקסטי אל הנפשות המכובדות והזקופות מלאות ההוד ההדר של העיר.

ובכן, לא יכולים אנו לבקש לעצמנו - אלא אם נבחר להיות חצופים כפויי טובה ומטופשים חסרי תקנה ודעת - טיול מרהיב עין ומסעיר דעת בפטרבורג מזה הנערך בהדרכתו הפרועה, מעורערת הדעת ומלאת הקסם והברק של ניקולאי וסילייביץ' גוגול.

צאו לטיול זה בערב נעים, בלילה קר, בלילה חם, עם אור שחר או סתם בתחנת רכבת מעופשת עם כוס בירה ביד שמאל. אבל צאו. אני יצאתי מספר פעמים במספר עונות השנה ובמספר חגי ישראל, ומה יש לומר! אירוע ראווה לשכל ולנפש.

כמה כוכבי דירוג שרק אפשר.

וואו, פשוט יצירת מופת.
אחרי האכזבה מסיפורים קצרים (ביניהם "פתאום דפיקה בדלת" של אתגר קרת ו-"9 סיפורים" של סאלינג'ר) - גוגול בהחלט תפס אותי.
לא רציתי שהסיפורים יגמרו - כל אחד ואחד גאוני.
במיוחד אהבתי את "הדיוקן".
בקיצור, ספר נהדר!
תודה גוגול.

אף שבורח מבעליו ומתחזה ליועץ מדינה חשוב, רוח רפאים שחוזרת כדי לנקום את עלבונו של המת, ספורי אהבה בלתי אפשריים המובילים לעתים לאובדן, חלומות בהקיץ, כלבים מתכתבים, פקידים זוטרים ופקידים בכירים, שדים שטניים, ואפילו הופמן ושילר קופצים לבקר, אבל לא הופמן ושילר המפורסמים.
"חייט זה אין שום טעם כמובן להרחיב עליו את הדיבור, אך הועיל וכבר נהוג אצלנו שאופיה של כל דמות ודמות בסיפור יתואר במדוקדק, הרי אין מה לעשות: יעלה ויבוא לכאן גם פטרוביץ'." (מתוך "האדרת").
אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של גוגול הוא לשתף את הקורא בלבטיו וייסוריו כסופר, כאילו הוא חייב לכתוב חלקים בסיפור, כי ככה נהוג ומקובל ולא יהיה זה מכובד מצדו לנהוג אחרת.
"האדרת" ו"האף", שני הסיפורים הפותחים באוסף, בשניהם סאטירה משעשעת מאד על החברה הרוסית. גוגול נזהר כמובן לא לפגוע בשלטונות, לכן הוא עוטף את הסאטירה שלו בהרבה תחפושות. לעתים הוא גם מפליג בשבחיו של איזה מנהל בכיר, מתאר באריכות את כל תכונותיו המופלאות, כך שמבין השורות מבצבץ לו לעג לכל גינוני הכבוד שאותו אדם מצפה שינהגו בו.
הסיפור שהכי אהבתי הוא האחרון בקובץ, "הדיוקן". גוגול מתאר בפני הקורא את תפיסתו לגבי מהות האמנות הטהורה, שמצריכה אורח חיים סגפני, חוסר מוכנות להתפשר על האמת האמנותית, וריחוק מוחלט מכל תאוות בצע, מכיבודים וגינוני שררה.
אין הרבה סופרים כמו גוגול, וכנראה שגם לא יהיו. סופר נפלא, אחד הגדולים והמשפיעים ביותר. מומלץ מאד.

כשטיילתי בעיר פטרבורג, ראיתי אנדרטה לזכרו של גוגול. בתחתיתה נכתב המשפט: "לגוגול, הצייר הגדול של המילים" (קצת קשה לתרגם את הביטוי מרוסית). אכן, גוגול לא סתם מספר: הוא מצייר את סיפוריו, בעוצמה, רגש וצבע בוהק. גוגול הוא מכשף וקוסם, שהמילים כאילו יוצאות מהספר ועוטפות אותך באשליה ובקסם הבלתי רגיל של סיפוריו, ומותירות אותך בלב סוער מרגש, ובראש הומה מחשבות.

אלו 5 סיפורים המתרחשים בפטרבורג של המאה ה19 - סיפורים על אהבה, יופי וטירוף, כשכל השלושה משמשים בערבוביה. זהו הספר המדהים והמטלטל ביותר שקראתי אי פעם, ואלוהים יודע שהיו לא מעטים, ושהיו ביניהם ספרים נהדרים. אבל הספר הזה, אל אלוהים, כשסיימתי לקרוא ישבתי הלומה מרוב חיבוטי הנפש העזים שהספר הזה עורר. זוהי יצירת מופת, במלוא מובן המילה. היא עומדת במבחן הזמן, היא תהיה רלוונטית לכל זמן שבו תקרא. אין מילים לתאר את הגאונות, הקסם המופלא שמרתק את הקורא למילים, ועם זאת – הפשטות הרכה שאופפת את הסיפורים, היותם ברורים להבנה ועם זאת גאוניים. הגאונות של גוגול היא כל כך גאונית לאו דווקא מפני שמדובר בסיפורים ארוכים, מעייפים, מתפלספים, עם מילים בומבסטיות ועלילה מפותלת, גאונות כמו זו של דוסטוייבסקי. לא. כוחו של גוגול הוא בפשטות, והבנה עמוקה של נפש האדם.

אחת הסיבות (ויש רבות) לכך שאני אוהבת את הספר הזה מאוד מאוד, היא העובדה שהוא שילוב של שני דברים נערצים עליי: גוגול והעיר פטרבורג. ביקרתי בפיטר, זוהי עיר יפהפייה, עיר של נסיכים, ארמונות, אמנות ומוזיקה, אך הספר הזה הראה לי גם את צדה האפל (מיותר לומר שלקחתי את הספר איתי לאותו טיול). כשטיילתי בשדרת נייבסקי הייתי מלאה התפעלות מיופיה הגרנדיוזי, המרשים. וגוגול בתחילה גם הוא משבח אותה, אך לאחר מכן הוא מתפכח: "הו, אל תאמינו לה, לשדרת נייבסקי זו!... הכל אחיזת עיניים, הכל מיקסם שווא, הכל אין תוכו כברו! כסבורים אתם שאדון זה, המטייל לו במקטורן תפור לעילא, הוא עשיר גדול? – לא מיניה ולא מקצתיה: כל כולו אינו אלא מיקטורן זה שעליו. אתם מתארים לכם ששני הכרסתנים הללו, הניצבים מול כנסיה ההולכת ונבנית, סחים במעשה האדריכלות שלה? כלל וכלל לא: הם תוהים על תנוחתם המשונה של שני עורבים שנעמדו שם זה מול זה."

עוד משהו שהוא חלק בלתי נפרד מקסמו של הספר (ושל גוגול בכלל) הוא העובדה שהסיפורים נעדרים כל ציניות או רשעות. גוגול מביט על בני האדם בעין חומלת ורגישה מאין כמותה. הסיבה שאקאקי אקאקייביץ, פופרישצ'ין, פיסקאריוב וצ'ארטקוב הם כה נוגעים ללב, היא התמימות האינסופית שכל אחד מהם ניחן בה. בעולמו של גוגול יש מקום לגרוטסקה, לטירוף, לקיצוניות ואף לזוועה – ועם זאת לא נעדר משם מקומה של האנושיות, טוב הלב והחמלה.

גאונות ממין זה של גוגול אינה מן המקרים שקורים בכל עשור, וחוששני, אף לא בכל מאה. אך מיקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים.