ביקורת ספרותית על הרי אתה נושא את שמי - המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים מאת נורברט ושטפן לברט
ספר טוב

---

הספר הזה תעתע בי הלוך וחזור במהלך קריאתו.

הספר הנו למעשה אוסף של סדרת כתבות שפרסם העיתונאי הגרמני -נורברט לברט ב־1960, ובה ראיין את בניהם ובנותיהם של הפושעים הנאצים הבכירים שהיו במעגל הכי קרוב להיטלר. כעבור ארבעים שנה {שנת-2000} החליט שטפן לברט, בנו של הכותב, לחזור ולעקוב אחר אותם ילדים, שבינתיים הפכו לאנשים מבוגרים ולנסות לתהות כיצד חייהם מתנהלים עם שם משפחתם רווי המטען בחברה הגרמנית, מה הם מרגישים ומתייחסים כלפי אבותיהם ולזיכרון שלהם? הספר מציג את קשייהם,מחשבותיהם הלך -רוחם וזווית ראייתם כאנשים בוגרים. .

התוצאה המפתיעה או שלא ,תלוי מי הקורא ומי הנשאל: רובם לא מסתכלים באבותיהם בעין ביקורתית,כמה מהם מבקשים לטהר את שם האבות. ועוד יותר מפתיע, ואולי אין זה מפתיע – כולם בחרו לדבוק בשם המשפחה המקורי ולא לשנותו.

אולם לפני כן -ראיונותיו של האב העיתונאי הגרמני -נורברט לברט ב-1960 עם ילדי בכירי הנאצים התנהלו בעין רחומה ואוהדת. ומדוע ? האב הסביר לבנו כי הוא היה בנוער ההיטלראי (כמו כל נער גרמני בתקופה ההיא).יותר מכך האב היה מספיק כן עם עצמו בשיחה עם בנו העיתונאי להגיע למסקנה כי רק במקרה הוא {האב} לא הפך לאיש המפלגה הנאצית כיוון שהיה צעיר מידי בזמן המלחמה. וסביר להניח שאם היה נולד כמה שנים קודם לכן, הוא היה ממלא תפקיד משמעותי במערכת הנאצית – כי אלה היו שאיפותיו בתור נער.ראיונותיו של האב המובאים בספר מול ראיונותיו של הבן בהפרש הזמן 40 שנה -מעניקים זוויות מעניינות בקריאת הספר.

ובכן מי אלה אותם ילדי בכירי הנאצים שכבר הפכו להיות מבוגרים כשרואיינו ע"י שטפן לברט הבן:

-וולף-רודיגר הס (בנו של רודולף הס).

-גורדון הימלר (בתו של היינריך הימלר).

-אדה גרינג (בתו של הרמן גרינג).

-מרטין בורמן {הבן של מרטין בורמן}.

{מדוע לא רואיין בנו של אלברט שאפאר?}



גורדון הימלר (בתו של היינריך הימלר) -ממשיכה להעריץ את אביה ומתכחשת לדברים שהוא עשה .כנ"ל לגבי-וולף-רודיגר הס (בנו של רודולף הס) .

אומנם הם אינם מצדיקים את התנועה הנאצית כולה ואת האידאולוגיה שלה, אבל הם בטוחים שאבותיהם היו ה- קורבנות של ה-נסיבות וה- אנשים האחרים: היטלר, המדינה,המפלגה הניאו -סוציאלית ובעלות הברית שהיה ויש להן אינטרס להכפיש את שמם.

{רודולף -הס האב האסיר בכלא שפנדאוו היה היחידי מכל שאר חבריו שנידונו למאסרים ממושכים בעקבות משפטי נירנברג -שסרב כל השנים לקבל ביקורים של בני משפחתו עד מותו .מכאן שוולף-רודיגר הס-הבן מעולם לא ניפגש עמו אלא באמצעות מכתבים בלבד. הס האב התאבד בתאו בתליה בשנת 1987.
וסתם הערה למחשבה :איזה מין אב שגאוותו הייתה בראש שיקוליו לא לראות את בני משפחתו כאסיר-במשך 42 שנים}

- אדה גרינג (בתו של הרמן גרינג)-אף היא לא מתכחשת להערצתה לאביה,לדעתה גם היום החברה הגרמנית מבינים שהוא לא היה איש רע ונאצי אכזר, ולכן היא אפילו לא מנסה לצאת למסע לטיהור שמו.

לעומת זאת-

-מרטין בורמן הבן,וניקולאס פרנק, בנו של הנס פרנק – {מי שהיה מושל פולין ונחשב לאחד מהאנשים השטניים שבבכירי הנאצים} ,דווקא הם מודעים לגודל הזוועה שחוללו אבותיהם:

בורמן שהפך לכומר והוא ומשתתף בקבוצות עם ילדיהם של ניצולי שואה בישראל שמארגן הפסיכולוג דן בר-און. הוא מבין שגם אם הזיכרון האישי שלו מאביו הוא זיכרון טוב ונחמד, אין טעם להתכחש לזוועות שהוא חולל כשהיה מחוץ לבית.

ניקולאס פרנק -הרבה יותר קיצוני ממנו ביחס לאביו: הוא פיתח איבה עצומה לאב ופרסם בגרמניה שורה של כתבות שבהם התמודד עם דמותו האיומה. הוא סיכם את תכונותיו של אביו – מהצד השלילי: פחדן, מושחת, תאב שררה, אכזרי, מהצד החיובי: שום דבר!!.
השנאה היוקדת לאביו הופכת אצל ניקולאס פרנק לשנאה עצמית; הוא מבין שהדם של אביו זורם בו, שגם בו יש תכונות דומות והוא לא יכול לסבול את המחשבה הזו. רצח האב שהוא מנסה לבצע הופך לחרקירי סמוראי בעיניו של שטפן לברט העיתונאי.


שטפן לברט העיתונאי הבן מרחיב גם מה עלה בגורל שאר האחים והאחיות של המרואיינים: חלקם התאבדו,אף אחד מהם לא מצא עבודה ראויה או פיתח קריירה מכובדת-כמו המרואיינים עצמם .רובם נסמכים על כספים שנשלחים אליהם ע"י ארגון צדקה בשם "עזרה שקטה" שמטרתו לתמוך בנאצים זקנים או בילדיהם. כמעט לא נולד דור שלישי ואם כן -הוא מתכחש לשם הסב עד כדי הסתרה מבן הזוג.

הספר תעתע בי. אמרתי לעצמי תנסי, לקרוא לבחון ולשפוט לא בעין של בת לעם היהודי איפה את עומדת מול השאלות: האם הילדים הללו אשמים במה שאבותיהם עשו? האם זה בסדר להזדהות עם צאצא של נאצי? או אם יש סימפתיה כלפי צאצא נאצי על כך שהוא לא יכול למצוא עבודה בגלל שם המשפחה שלו, שלא הוא בחר בו? או על כך שלא נשארה מסגרת משפחתית נאצית אחת נורמלית שבה האחים והאחיות שרדו פיזית ומנטלית באופן סביר -לאחר המלחמה ?! אין לי תשובות על כך .

כמובן שנוח יותר לקרוא ולשפוט אחרת ובחומרה ובצדק !!! מזווית העין של בת לעם היהודי.

גם הספר לא מציע תשובות, אלא רק מעלה שאלות.

הספר מעניק תובנות על המורכבות הפסיכולוגית של צאצאי בכירי הנאצים ,גורל משפחות, כמו כן גם על הפסיכולוגיה של החברה הגרמנית כאומה – בדרך התייחסותה לנאצים ולבניהם בשנת 2000 ,נושא שלא נגעתי בו בביקורת .

שאלתי את הוצאת עם עובד פרטים לגבי זהות האנשים בתמונת עטיפת הספר .הם לא ידעו לתת לי תשובה ברורה ,אולי רק שהתינוק הנו
וולף-רודיגר הס (בנו של רודולף הס)וגם זה לא בטוח .

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על הרי אתה נושא את שמי - המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים