אני אוהבת היסטוריה, ובכל זאת יש תקופות שאין לי מושג מה קרה בהן. מה לי ולשנת 430? מה כבר קרה בשנה זאת? ובכן, מסתבר שהרבה מאוד, ואחרי קריאת הספר הזה מצער אותי שלא הקדשתי לתקופה זו קצת יותר זמן, בעיקר כי תמיד טענתי שביום בו יפתח הוותיקן את שערי הספריה שלו לכלל הציבור, יתגלו הרבה מאוד אמיתות שהכנסייה הנוצרית מסתירה באדיקות. אבל מסתבר שאפילו לא צריך להתאמץ כל כך כשאחת האמירות של ישוע (ישו בשפתנו) היא: "לא באתי להטיל שלום בארץ כי אם חרב" (הבשורה עפ"י מתי).
היפא הוא נזיר, רופא ומשורר. הוא נולד במצרים העילית, ומשם הוא עובר לאלכסנדריה. אלכסנדריה באותה תקופה היא קן צרעות של הנצרות. בישופים מחפשים יוקרה ותוך כדי כך מעודדים את רצח מתנגדיהם וגם רצח של משכילים ואוהבי פילוסופיה. היפא מואס בקהילה הנוצרית הזאת ובורח לירושלים, בירושלים טוב לו יותר אבל הוא רוצה מקום שקט יותר אז הוא עובר למנזר בסוריה. באותה תקופה מתחולל ויכוח אימתני בין הבישוף נסטוריוס שבתורכיה ובין הבישוף קירילוס מאלכסנדריה, ועל מה הויכוח: נסטוריוס טוען שישוע הוא משיח ואילו קירילוס טוען שישוע הוא האל בכבודו ובעצמו. לויכוח הזה מגוייסים כל הבישופים באיזור הים התיכון וגם קיסר רומא. סופו של דבר מוכרז חרם על נסטוריוס שעובר ללוב. החרם הזה מרגיז את היפא שאהב את דיעותיו של נסטוריוס, נוסף לעובדה שאהב גם פילוסופיה, לזה נוסף רומן עם אישה שהכיר, והוא עושה צעד לעבר החופש...
ועזאזל, לא צריך להתייחס אליו כאן במיוחד. בכל אחד מאיתנו מסתתר 'קול אחר' אם אפשר לקרוא לזה כך. אותו קול שלפעמים הוא מצפון אבל לפעמים הוא גם רשע. אבל זה וגם זה הם אנחנו, וטוב נעשה אם נכיר בכך.

מאכזב. חלש.
חבל. הציפיות היו גדולות - "אחד מגדולי הסופרים המצריים בימנו" הבטיחה הכותרת. לא הכרתי את השם ולכן רצתי לסגור את החור בהשכלה.
"רומן היסטורי מטלטל... נזיר במאה החמישית בין מצרים ארץ ישראל וטורקיה" עכשיו הייתי בטוח שזה בדיוק מה שאני מחפש.
ו... כלום.
עלילה דלילה, לא מעניינת ולא מותחת. הסיפור נראה מדומיין לחלוטין ולא קשור לשום דבר. למרות השכלתו של הסופר, קשה לי לזכור שבמאה הרביעית הייתה כל אלכסנדריה נוצרית והם היו אכזריים ומפולגים. אבל אולי אני טועה, בסך הכל מה אני יודע...
בקיצור - בהחלט אפשר לוותר על הספר הזה. אין צורך לרכוש אותו ו/או לנסות להתעמת אתו.

ספר שונה, על התפתחות הנצרות במאה החמישית לספירה.
זהו גם רומן המתאר תקופה, אורח חיים נוצרי, פגני , ערבי.
ספר מענין לאלו שראשם פתוח לנושאים אחרים שאינם יהדות וארץ ישראל.
התקופה היא הפילוג הגדול בכנסיה הנוצרית בין רומא וקונסטנטינופול. עד אותה תקופה, עולה הנצרות ומשתלבת במארג של האימפריה הרומית. הנצרות עוברת ממצב של נרדפות לרדיפה באמצעים אלימים וקשים ביותר.
כל זה תחת תיאולוגיה שאינה מתפשרת.
במאה החמישית, חל תהליך טבעי של פיצול. הרקע הרשמי הוא ויכוח תיאולוגי האם ישו ואמו היו ישות אלוהית ומכאן איחוד של השילוש הקדוש או אדם שהמסר האלוהי נגלה אליו.
הדבר בא לידי ביטוי בוועידת ניקאה ולאחר מכן הקרע הגדול בין הנצרות המערבית , קתולית, שמרכזה ברומא, לנצרות המזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול. הנצרות המזרחית מתפצלת לתת זרמים כמו הנסטוריאנים, האריאנים ואחרים.
המיוחד בספר זה שהוא מובא כרומן,או קורות חיים של אדם אחד, ליפא, רופא נסטוריאני שנולד במצריים עילית בכפר קטן, ונודד במיזרח התיכון בכל הצמתים הנוצרים המענינים של התקופה.
אלכסנדריה, שבה הוא צופה במלחמת חורמה ב"פגנים",וכל מה שהם מייצגים, תרבות, מדע פילוסופיה ועוד ועוד.
המילחמה היא אכזרית , פנטית ואהובי נפשו נרצחים בשם האל.
הפינה הבאה מדבר סיני וירושלים של אותה תקופה. נזירות והתבודדות בכל מקום. הבולט ביניהם הוא חרייטון שמתבודד במערה ליד הרודיון.
גיבורנו מתגלגל צפונה עד אנטיוכיה וחוזר דרומה.
הסופר כותב בצורה ישירה. אומנם נוצרית, אבל ביקורתית, ספקנית ומפוכחת.
המוטיבים נוצריים. מלחמת השטן בטוב. אבל בתןך כך מתגלה מארג החיים היום יומי של התקופה.
דרך אגב , היהודים נפקדים כגורם שיש להתיחס אליו , חטאם ברור ועונשם ברור כך שאין להשקיע הרבה מאמץ ולתאר אותם.
הכתיבה מכילה הרבה תובנות ואצטט כמה.
כשהוא מתאר מעשה אהבה הוא כותב ( ע 79): "אינני מסוגל להעלות על הכתב את מה שקרה בינינו באותו לילה ראשון על הגג, הלילה שלנו, לילה מלא תאוות אסורות שבעטיין גורש האדם הראשון מגן עדן. מענין לדעת אם אלהים גירש את האדם כי המרה את פיו, או כי גילה את סוד הנשיות של חווה והבין את גבריותו ואת ההבדל בינו לאלהים, הגם שברא אותו בדמותו וצלמו"
והמובאה הבא: "לאחר שבעלי מת, רציתי להקדיש את עצמי לאלים ולשרת באחד מהמקדשים בעיר,...הוא ( אדון הבית), אמר לי שהאלים אינם זקוקים כיום למי שישרת אותם, אלא למי שיבכה עליהם.."
תובנות כאלו זרועות למכביר בספר יחד עם תיאורים יפים.
ולבסוף הארה פנימית שלי.
כשקראתי את האלימות שבהשלטת הדת על פגנים ואחרים שאינם זהים לשולט, הבנתי מדוע דווקה אליהו מקובל מאוד על הנצרות ( במוחרקה שבכרמל, יש פסל שלו בחרב שלופה כשהוא שוחט את נביאי הבעל).
המענין הוא שלא ירמיהו ונביאים אחרים הם המופת.
שווה לקרוא.

"הספר השערורייתי שנמכר במצריים ביותר ממיליון עותקים" , נכתב על גב הספר, אך ככל הנראה מה שנתפס כשערורייתי לקורא המצרי (או למוציא לאור - מסיבות ברורות) ,לא עורר בי זיק של טלטלה או שערורייה.
"עזאזל" עוסק בחייו של רופא - נזיר נוצרי מצרי ששמו היפא, במאה ה-5 לספירה, תקופה בה האיסלאם טרם נכח באזורנו.עיקר המחלוקות והמלחמות הקרות והפחות קרות שררו אז בין זרמים חדשים בנצרות המתפתחת ושואפת לכבוש את המזרח התיכון ובין הנצרות לשאריות של פגאניות ועבודת אלילים. בסבך הכוחות הללו היפא מנסה למצוא את מקומו. מסעו הגשמי מתחיל במצרים עובר דרך ארצנו ומגיע לסוריה ואילו מסעו הרוחני עוסק בהתמודדות עם חיי הנזירות והסגפנות הכרוכה בהם כמו גם בשאלות קיומיות על הדת ועל פרשנותה. הביקורת העיקרית של היפא (ושל המחבר) נוגעת לשימוש באלימות כאמצעי לחיזוק מעמדה של הדת ולביסוסה. יכול להיות שבמצריים ביקורת כזו היא אכן שערורייתית (ואולי לכן המחבר החליט לכתוב על הנצרות ולא על האיסלאם), בישראל , למזלינו , ביקורת כגון זו מוטחת רבות בדת, גם כאשר מדובר באלימות בדרגה נמוכה בהרבה מזו שמופיעה בספר.
לזכותו של הספר יאמר שהוא כתוב ומתורגם היטב. הדמויות ותחושת התקופה אמינות ומתקבלת ממנו תמונה צבעונית של החיים במזרח התיכון לפני 1500 שנה. הצרה היא שמכאן הספר לא מצליח להמריא - קרי לעורר את הטלטלה המדוברת. אולי טלטלונת. חלקים לא מעטים בספר דלים לדעתי מבחינה עלילתית והמונולוגים של היפא לא פעם גרמו לי טלטלה מהסוג שאם גורמת לתינוק שהיא מנסה להרדים.
זהו ספר חביב, ומי שמתעניין בתקופה המדוברת או ,כמוני, רוצה לקרוא ספר של סופר ערבי (למרות השלום עם מצרים וירדן אנחנו לא חולקים עם המדינות הללו יצרות ספרות. גם כאן המוציא לאור הוא בריטי .. כביכול זידאן לא לגמרי מעורב) ימצא בו רגעים מהנים ומעניינים. לאחרים הייתי ממליץ לוותר.

מומלץ בחום, אבל בהחלט לא לכל אחת/ד.

ספוילר ALERT
.
.
.
.
.
אמנם סוף הספר לא התווה את המשך הסיפור, דרכו של היפא המשיכה אל החופש והדהדה בחוסר הוודאות הטמון בה. המשכו בחיים, לאחר כל שאיבד בחייו (או שמא הרוויח?), הסתכם בפשרה. חיבוטי נפשו, השיח בין האלוהים לבין עזאזל, המאבק בין הטוב הטהור להיפוכו, מלוות בזהויותיו שמעולם לא הקנו לו שקט, אלא פקפוק וספק, הם הקסם של הסיפור. אלו מתארים את האנושיות השברירית, הרגעית, בין כל קרבות הענק המתרחשים מעל ובתוך ראשנו. למתואר כי הדת וענייניה דאז לא הפכו עורם, אשר בידי האדם נהפכה היא לכלי שליטה, אשר לא מותירה מקום לאמת שאינה הולמת להלך רוח התקופה ו/או הבישוף. פריסי תיאר חופש מדת באמצעות דתות אינדיווידואליות לכל אדם, העברת המושכות לעצמי, לא שגם בצורה זו אינו מוטה ע"י גורמי חוץ כל עת.
לאורך כל הספר, התענגתי על הרהוריו של היפא, הנזיר הרופא, אודות מקום הדת בתוכנו ומחוצה לנו, אודות הטוב שאינו יכול להיות מושג בשלמותו למול היפוכו המוחלט. מצאתי את עצמי משתהה לא אחת על פסקה שהחביאה תובנה יפה, נותנת לה לשקוע ולפגוש את מחשבותיי. זידאן היטיב להעביר את ניחוחות התקופה, גם אם לעתים חשתי בעוול שהתרגום יצר מעצם טבעו. לתחושתי, הספר עניין מן ההתחלה, אך תפס, טלטל, והביא עמו קסם לאורך התקדמות העלילה.

אז ככה, מדובר ב"יומן מסע" של נזיר קופטי המתחיל באזור מצרים, דרך ירושלים, ממשיך לחלב שבסוריה וכך הלאה, במאות 400-500 לספירת הנוצרים. הנזיר נקלע בדרכו במאבקים קשים שהתחוללו על רקע מלחמות הנוצרים בינם לבין עצמם, ובינם לבין דתות אחרות. חלק מהסיפורים אכן קשים, והנזיר עובר תלאות רבות במסעו ע"מ למצוא את השקט "והנחלה" לה הוא מייחל (מאז רצח אביו). אני מודה שבהתחלה היה קשה קצת להתחבר , הסיפור נראה די רחוק "ולא שייך", אך כשמתקדמים עם הקריאה, אי אפשר לעצור. מעניין ביותר.

עפתי לי למשך שבוע לשנת 300 400 לספירה . מצרים טורקיה וישראל
אחרי מוות ישו ,לסיור בין הכנסיות והערים ושלל הדמויות גם של
הנזירים וגם של האנשים השונים , כולל אורח החיים שלהם.
ברקע התרחשה ההסטוריה של חיתולי הנצרות , לטוב ולרע .

ייתי מתחילה עם השורה התחתונה, אבל החלטתי ללכת בכיוון של הספר הזה, ולכן אל השורה התחתונה תגיעו בסוף, למי שישרוד את הפוסט, כמובן.

לספר הזה היו כל הנתונים הנכונים, בעיני, לספר טוב. כזה שמשאיר אותי נפעמת, מלאת מחשבות, וממליצה בנחישות לכל מי שנקרה בדרכי שיקרא אותו.

הצורה החיצונית: אני חושבת שבעניין שם הכותר מדובר בהברקה ממש. עזאזל הוא הכוח הרע בעולם. לקרוא לו "שטן" זה נורא שבלוני. מיד עולות אסוציאציות של הדמון הקטן עם הפרצוף האדום והאוזניים המחודדות מהתחפושות של פורים. לקרוא לזה "יצר הרע" שולח אותי אוטומטית לשיעורי תושב"ע או מחשבת ישראל, וזה גם לא משרת את המטרה. לכן עזאזל גם מדוייק וגם מתוחכם.

הגרפיקה של העטיפה, עם האותיות המסולסלות והכתיבה לאורך צדה את העין. זה בהחלט ספר שהייתי מרימה מבימת הספרים הגדושה בחנות.

רומן היסטורי: אני חובבת סיפורים היסטוריים שנותנים תחושות ומידע על תקופות אחרות באופן חי ולא מעיק כמו ספר היסטוריה או אנציקלופדיה שהם מאוד אינפורמטיביים ויבשים. למרות שאני יודעת שמדובר בבדיה, אני סומכת על המחבר שעשה תחקיר ומגיש לי תמונה מוחשית של החיים באותו הזמן.

הספר מדבר על סוף המאה החמישית לספירה, והעלילה מתחילה במצריים, ומתקדמת לירושלים וצפונה, תחת השלטון הרומי ועליית הנצרות. מוזכרים בו שלל פילוסופים יוונים, יהודים ואיסיים.

סופר מצרי: ספר שהוא רב מכר במדינה שכנה, מצריים, שזכה בפרס נחשב בעולם הערבי, מרתק אותי.

שערורייתי, מטלטל, מרתק: אלו חלק מהסופרלטיביים שכתובים על העטיפה, ואני מאמינה להם.

ומה דעתי בשורה התחתונה?

הספר עזאזל מאת יוסף זידאן, בהוצאת מחברות לספרות מספר על היפא, נזיר קופטי, שאיבד את משפחתו ורוצה למצוא את מקומו בעולם.

הוא כותב את עלילותיו בגוף ראשון. הכתיבה מתרחשת בהווה תחת לחץ וכוללת הערות מעזאזל.

היפא הוא שואף להיות רופא ולכן נודד לאלכסנדריה ללמוד רפואה. שם הוא מתוודע לשאלות פילוסופיות ותיאולוגיות שמעסיקות את עולם הכנסייה הנוצרי.. משם הוא עובר לירושלים, ולבסוף מוצא את מקומו צפונה יותר, במנזר בסוריה. בשהייתו שם הוא חווה טלטלות תיאולוגיות שעוברות על העולם הנוצרי בנוגע לשאלת אלוהותו של ישו והתגלמותו כבן אנוש. השאלות האלה מטלטלות את כל העולם הנוצרי של אותה תקופה, וכהדהוד פנימי לסכסוך הזה מופיע עזאזל בחייו של היפא.

הספר כתוב טוב מבחינת השפה והמבנה שלו כמגילות שנמצאו באיזו תיבה אבודה. אני משוכנעת גם שמבחינת דיוקים היסטוריים, הסופר עשה עבודה טובה, וזה בהחלט שפך לי אור על התקופה שאותה פחות הכרתי. את הפן הזה של הספר אהבתי.

בנוגע להבטחה על ספר שערורייתי, בחינת אמיתות שנדמו כמוצקות, ורומן מטלטל - לא ממש מומש אצלי. כנראה שהטלטלה המובטחת לקוראי הספר נוגעת בתיאולוגיה הנוצרית, שדעתי עליה לא השתנתה בעקבות הקריאה בספר (לא כאן המקום והזמן לספר עליה) והעובדות המופיעות בספר רק הורחבו ידיעותיי בנושא. מאחר והתיאולוגיה הזו אינה חלק מעולמי הפילוסופי, כנראה שזו הסיבה שלא טולטלתי. התאכזבתי קצת גם מדמותו של עזאזל שנמצאת ברקע אבל לא ממש נוכחת, אולי קצת ורק בסוף.

הסופר מעיד, בקפל הכריכה בסוף הספר, שרצה להציג טקסט פרובוקטיבי שייגע בקורא ברבדים העמוקים ביותר. לא קרה לי.

ממליצה עליו כרומן היסטורי טוב. לא יותר מזה.

ספר משעמם. החלק הראשון בסיפור מעניין ברמה של 3 כוכבים , החלק השני בסיפור משעם ברמה של כוכב 1.
הדבר הטוב ביותר שיצא לי מהספר שה שפרשתי ממנו בערך בעמוד 200 ו"חתכתי" ל "לא שם זין" של דן בן אמוץ שכל פעם נדחק לי אחורה ברשימת הממתינם. הספר של דן בן אמוץ ריפא לי את השיעמום וצילק אותי בסיפור מדהים ומרגש.!