הספר "מנספילד פארק" פורסם ב-1814 והנו הרומן השלישי והארוך ביותר של ג'יין אוסטן. בעבר תורגם פעמיים, על-ידי טלה בר ואהרון אמיר בשנות ה-80 של המאה הקודמת. השנה, כחלק ממיזם מיוחד של שתי ההוצאות לאור, יצאה מהדורה חדשה ונאה של הרומן בתרגומה המרענן של לי עברון.
מנספילד פארק הוא סיפורה של פאני פרייס, ילדה בת עשר, בת למשפחה מרובת ילדים וקשת יום מפורטסמות', העוברת להתגורר בכפר, באחוזת מנספילד בה חיים דודיה העשירים מצד אמה. דודתה ליידי ברטרם ובעלה, סר תומס, מאמצים אותה בעקבות רעיון של דודתה הנוספת של פאני - גברת נוריס, אשת הכומר.
פאני גדלה במנספילד כנערה בעלת מעמד נחות מזה של יתר בני המשפחה. היא אמנם זוכה לחינוך מצוין ולהשלמת פערים לימודיים, אבל דודניה ודודתה נוריס נוהגים לזלזל בה ולשדר לה כי היא אמורה לשרתם. רק בן דודה אדמונד יוצר עם פאני קשר אישי חיובי, והופך למין מנטור שלה ולמגנה היחיד בפני שאר יושבי הבית. אדמונד מעריך את פאני על שיכלה ואופייה הטוב, ומעצב את טעמה וידיעותיה בתחומים רבים.
עם השנים פאני מתאהבת בבן דודה אדמונד אהבה נסתרת, אבל אדמונד בכלל לא חושב בכיוון. בכל מקרה, לאחר שהדודה נוריס מתאלמנת, מגיעים לאזור הכומר גרנט ואשתו, ובעקבותיהם באים לביקור שני אחיה של גברת גרנט: מרי והנרי קרופורד, אשר משפיעים על חייהם של כל בני משפחת ברטרם במגוון אופנים, ולמשך שנים רבות. חברויות והתאהבויות נולדות, אכזבות וכעסים נוצרים, מעשי משובה וחטאים קורים, וכל זה כתוב בכישרון אדיר של אומנית האירוניה והדיאלוגים, אוסטן.
דמותה של פאני פרייס לא עוררה בי חיבה מיוחדת; היא עדינה ושברירית, רגישה מדי, אופייה נוח לרצות, ולא התחברתי למוסרנותה הגבוהה ולערכים הדתיים שלה. קונפורמיות יתר אינה טובה בעיני וגם לא קנאה אנוכית כמו זו שפאני קינאה במרי קרופורד. עם זאת, נחישותה של פאני לדבוק בעקרונותיה ראויה לציון ולשבח, וכן רגישותה לרגשותיהם של אנשים שהעריכה, כמו סר תומס או בתו מריה.
מדובר ברומן ארוך אך קריאתו זורמת היטב; זהו רומן שהוא מצד אחד קל לקריאה ולהבנה, ומצד שני כתוב באינטליגנציה כה גבוהה וברמת הבנה כה עמוקה של נפש האדם ומנהגי החברה, שאכן קשה שלא להתפעל עמוקות מסגנונה של אוסטן ומיכולותיה להפוך מעין "אופרת סבון" ליצירת מופת.
שהרי עוצמתו של הרומן לא טמונה בציר העלילה או בהתרחשויות עצמן. גדולתה של אוסטן טמונה כולה באופן בו היא מייצרת עניין ובונה סיפור, בדיאלוגים השנונים עד מבריקים של דמויותיה, באירוניה הדקה שכמעט ואינה מורגשת אך ניכרת החל מהמשפט הראשון בספר. הספר אמנם עוסק בנושאים לא פשוטים כמו בגידה בחיי הנישואים, עוני ודלות, רדיפת בצע, הוללות, הימורים ופתיינות, אך אוסטן משכילה לתאר את הדברים באצילות שקשה להסבירה, לעורר מתח בלי ליצור תעלומה, לעורר חמלה וזעזוע בלי להשתפך, ללמד קטגוריה על דלות רגשית, אינטלקטואלית וחומרית בנימה שאמנם עלולה להיות אירונית אך חפה משיפוטיות או יוהרה.
במסווה של סיפור אהבה סינדרלה-סטייל מציגה כאן אוסטן את כשרונה במלוא הדרו: דיאלוגים מנצחים, יצירת סקרנות גדולה בקוראיה, כתיבה קולחת, בלתי מתאמצת בווירטואוזיות שלה, המפצה על אורכו של הרומן כמעט לכל אורך הדרך. כמאה עמודים לקראת סופו, התחלתי לחוש בקוצר רוח לסיים את הקריאה בספר ולדעת כיצד מסתיים הכל, ואכן, עד מהרה הגיעה סגירת הקצוות המיוחלת. אולי היה מקום לקצר מעט, אם ננקוט במבט-מאקרו, את סיפור חיזוריו הבלתי נלאים של הנרי קרופורד אחר פאני, או בחלקים אחרים; אך רגישותה האינטליגנטית של אוסטן, והכתיבה המעולה ברמת המיקרו - שאינה משעממת לרגע - מצליחות לפצות על כך.
התרגום לעברית, אם כי אינני מכירה את הספר במקור – מצוין בעיני, בדיוק בשל הסיבות שציינתי לעיל בדבר איכותו של הספר.
ג'יין אוסטן נפטרה ממחלה בגיל 41; איזה בזבוז מחפיר של חיים, של שכל, של כישרון.
