ביקורת ספרותית על משפחת פאנג מאת קווין וילסון
ספר טוב

---

הביקור העצמאי הראשון שלי במוזיאון, בלי נוכחות מכתיבה של הורים או מורים, היה בכיתה ה'. הלכתי עם יריב ואלינור, הילדים של השכנים. נסענו באוטובוס, ונכנסנו למוזיאון ישראל. שוטטנו לנו באווירת חופש, במגוון תערוכות, לא רק אלה באגף הנוער. והיה נהדר. מכאן התחיל רומן ארוך טווח שלי עם מוזיאון ישראל, ואני נהנית לפקוד אותו בקביעות. עם יריב ואלינור, אגב. הקשר נותק. אני יודעת שיריב צלם מוכשר. אין לי מושג מה עם אלינור. אני (כידוע לכל הקוראים הקבועים שלי) עוסקת בתחום הרחוק מאוד מאומנות. כל כך רחוק, שכמעט כבר נפגש, בהפוכה, בסוף המעגל.

באחד הביקורים שלי בשנים האחרונות, הגעתי לתערוכה בשם פנס הקסם. אחד המיצגים שם זכור לי במיוחד. מדובר בהקרנה של צילום של נר הדולק במשך שש שעות, עד לדעיכתו. אינני זוכרת את שם האמן, ואני גם לא בטוחה שזה חשוב. מה שחשוב הוא שאותו אמן החליט לזרוק את האמצעים הטכנלוגיים הרבים הקיימים היום, ולהסריט את אותו הנר הדולק במצלמה ישנה של 16 מ"מ. וכך, בעודי מתבוננת במוצג, ניגש אליה איש, בבגדים של עובד המוזיאון, והחל להתעסק במכשיר. שכן המצלמות הישנות, זאת יש לדעת, השתמשו בסרטים. וכל סרט כרוך על גליל שמתאים לשעה של הקרנה. שש שעות של הקרנה הם שישה גלילים נפרדים, שדורשים תחזוקת תחלופה מתמדת. וכך עלה בדעתי שזה לא הנר החשוב. ולא תהליך הבערה. מה שחשוב הוא אותו עובד אלמוני בשכר מינימום ובבגדים שחורים, שמבלה את יום עבודתו בהחלפה תדירה של הסרטים הללו. אולי יש כאן אמירה חשובה, שמתאימה לספר "כלכלה בגרוש".

מה זאת אמנות? מה ההגדרות שלה? מה הגבולות שלה? האם אין לה גבולות בכלל? איך העיסוק האמנותי והיצירה משפיעים על העוסק? על סביבותיו? כל אלה שאלות כבדות משקל שנדונו רבות. הספר הנוכחי עוסק בחלק מהשאלות, ובעוד אחרות, אבל מנקודת מבט קלילה והומוריסטית. כיילב וקמיל פאנג הם אומנים. מיוחדים מאוד. עיקר העיסוק האמנותי שלהם כולל יצירות ביזאריות שבהן משפחת פאנג נכנסת לקניון או מקום הומה אדם אחר, יוצרת כאוס ובלגן, ובסופו של דבר מתעדת את הבלבול שנוצר באמצעים שונים. מלבד כיילב וקמיל ההוגים והיוצרים שותפים למעש גם ילדיהם אנני ("נצר א') ובאסטר ("נצר ב'").

במפתיע, או שלא כל כך. אנני ובאסטר גדלים להיות אנשים שרוטים עמוקות. הם מתמרדים, מנסים להשתחרר. למצוא מקום בעולם ולהתנתק ממורשת הוריהם. מתברר להם שזה לא קל. היטיב להגדיר את זה באסטר: "אני מרגיש שתמיד עשיתי דברים שביסודם היו רעיונות גרועים מאוד, והם תמיד נגמרו בדיוק כפי שהייתי מצפה שייגמרו. זה קשור באימא ואבא, אני חושב. בשם האמנות, הם דחפו אותנו לנסיבות שידענו מראש שהן רעיון גרוע מאוד... אז הם לימדו אותנו לצעוד היישר לתוך רעיון גרוע, ולא משנה אם אנחנו רוצים לעשות את זה, או לא". וכך לאחר כמה שנים של הרס עצמי, מגיעים שני הצעירים, בשנות העשרים לחייהם, בחזרה אל המקלט היחיד שהכירו בחיים - בית ההורים. ונכון. גם זה לא רעיון טוב.

כאן מתחיל הסיפור, אם כי "מתחיל" זו הגדרה מעניינת, כי הסיפור לא נע בקו ישר. בין הפרקים הלינאריים, זרועות רטרוספקטיבות - תיאור מיצגים של משפחת פאנג מתקופות שונות. התיאור הזה מצחיק, שנון לפעמים ומעניין מאוד. גם העלילה עצמה מעניינת. לא הייתי קוראת לה "קומדיה שחורה", על אף ההתעקשות של הכריכה האחורית. אבל היא כן שנונה, אירונית, אמפטית, טרגית ומצחיקה. לקחתי את הספר לנסיעה ארוכה ומשפחתית אל בה"ד1 בו קיבלה הבת הבכורה שלי את סיכת הקצונה. זה ספר שמתאים בדיוק לנסיעות מהסוג הזה. קראתי במקטעים, בזמן שהבן נהג, בזמני ההפסקות, בזמני ההמתנה לתחילת הטקס, וגם קצת במהלכו, כשהסתירו לי יותר מדי. עוד חלק קראתי בבוקר, בזמן שבו אמרתי לעצמי שאחרי מסע של ארבע מאות קילומטרים מותר לי לנוח.

ספר קליל, מהז'אנר של "פרוייקט רוזי" ו"איפה את, ברנדט", אבל לטעמי טוב מהם בהרבה. דירגתי כאן בארבעה כוכבים, אבל למעשה זה ארבעה וחצי. לא חמישה, כי יש כמה חסרונות. כמו בבניית הדמויות. הספר נע סביב שתי דמויות עגולות והם אנני ובאסטר. כל שאר שחקני המשנה הם ניצבים בלבד, מתאימים לסטריאוטיפיות שקבעה להם מסגרת הסיפור ותו לא. מעבר להנאה בקריאה, ולצחוק הגדול שמעירות המוזרויות הגדולות של ההורים המתוארים. התחיל לכרסם בי ספק, והוא הולך ועולה. נכון שכיילב וקמיל מוקצנים מאוד. אבל אולי כולנו ככה - מחווטים על ידי הורינו, משפיעים עד לזרא על מעשיהם של ילדינו?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על משפחת פאנג