כאילו לא יודעת איך להסביר אבל עלילה קצת מוזרה
הסוף היה ממש לא ציפיתי

הביקור העצמאי הראשון שלי במוזיאון, בלי נוכחות מכתיבה של הורים או מורים, היה בכיתה ה'. הלכתי עם יריב ואלינור, הילדים של השכנים. נסענו באוטובוס, ונכנסנו למוזיאון ישראל. שוטטנו לנו באווירת חופש, במגוון תערוכות, לא רק אלה באגף הנוער. והיה נהדר. מכאן התחיל רומן ארוך טווח שלי עם מוזיאון ישראל, ואני נהנית לפקוד אותו בקביעות. עם יריב ואלינור, אגב. הקשר נותק. אני יודעת שיריב צלם מוכשר. אין לי מושג מה עם אלינור. אני (כידוע לכל הקוראים הקבועים שלי) עוסקת בתחום הרחוק מאוד מאומנות. כל כך רחוק, שכמעט כבר נפגש, בהפוכה, בסוף המעגל.

באחד הביקורים שלי בשנים האחרונות, הגעתי לתערוכה בשם פנס הקסם. אחד המיצגים שם זכור לי במיוחד. מדובר בהקרנה של צילום של נר הדולק במשך שש שעות, עד לדעיכתו. אינני זוכרת את שם האמן, ואני גם לא בטוחה שזה חשוב. מה שחשוב הוא שאותו אמן החליט לזרוק את האמצעים הטכנלוגיים הרבים הקיימים היום, ולהסריט את אותו הנר הדולק במצלמה ישנה של 16 מ"מ. וכך, בעודי מתבוננת במוצג, ניגש אליה איש, בבגדים של עובד המוזיאון, והחל להתעסק במכשיר. שכן המצלמות הישנות, זאת יש לדעת, השתמשו בסרטים. וכל סרט כרוך על גליל שמתאים לשעה של הקרנה. שש שעות של הקרנה הם שישה גלילים נפרדים, שדורשים תחזוקת תחלופה מתמדת. וכך עלה בדעתי שזה לא הנר החשוב. ולא תהליך הבערה. מה שחשוב הוא אותו עובד אלמוני בשכר מינימום ובבגדים שחורים, שמבלה את יום עבודתו בהחלפה תדירה של הסרטים הללו. אולי יש כאן אמירה חשובה, שמתאימה לספר "כלכלה בגרוש".

מה זאת אמנות? מה ההגדרות שלה? מה הגבולות שלה? האם אין לה גבולות בכלל? איך העיסוק האמנותי והיצירה משפיעים על העוסק? על סביבותיו? כל אלה שאלות כבדות משקל שנדונו רבות. הספר הנוכחי עוסק בחלק מהשאלות, ובעוד אחרות, אבל מנקודת מבט קלילה והומוריסטית. כיילב וקמיל פאנג הם אומנים. מיוחדים מאוד. עיקר העיסוק האמנותי שלהם כולל יצירות ביזאריות שבהן משפחת פאנג נכנסת לקניון או מקום הומה אדם אחר, יוצרת כאוס ובלגן, ובסופו של דבר מתעדת את הבלבול שנוצר באמצעים שונים. מלבד כיילב וקמיל ההוגים והיוצרים שותפים למעש גם ילדיהם אנני ("נצר א') ובאסטר ("נצר ב'").

במפתיע, או שלא כל כך. אנני ובאסטר גדלים להיות אנשים שרוטים עמוקות. הם מתמרדים, מנסים להשתחרר. למצוא מקום בעולם ולהתנתק ממורשת הוריהם. מתברר להם שזה לא קל. היטיב להגדיר את זה באסטר: "אני מרגיש שתמיד עשיתי דברים שביסודם היו רעיונות גרועים מאוד, והם תמיד נגמרו בדיוק כפי שהייתי מצפה שייגמרו. זה קשור באימא ואבא, אני חושב. בשם האמנות, הם דחפו אותנו לנסיבות שידענו מראש שהן רעיון גרוע מאוד... אז הם לימדו אותנו לצעוד היישר לתוך רעיון גרוע, ולא משנה אם אנחנו רוצים לעשות את זה, או לא". וכך לאחר כמה שנים של הרס עצמי, מגיעים שני הצעירים, בשנות העשרים לחייהם, בחזרה אל המקלט היחיד שהכירו בחיים - בית ההורים. ונכון. גם זה לא רעיון טוב.

כאן מתחיל הסיפור, אם כי "מתחיל" זו הגדרה מעניינת, כי הסיפור לא נע בקו ישר. בין הפרקים הלינאריים, זרועות רטרוספקטיבות - תיאור מיצגים של משפחת פאנג מתקופות שונות. התיאור הזה מצחיק, שנון לפעמים ומעניין מאוד. גם העלילה עצמה מעניינת. לא הייתי קוראת לה "קומדיה שחורה", על אף ההתעקשות של הכריכה האחורית. אבל היא כן שנונה, אירונית, אמפטית, טרגית ומצחיקה. לקחתי את הספר לנסיעה ארוכה ומשפחתית אל בה"ד1 בו קיבלה הבת הבכורה שלי את סיכת הקצונה. זה ספר שמתאים בדיוק לנסיעות מהסוג הזה. קראתי במקטעים, בזמן שהבן נהג, בזמני ההפסקות, בזמני ההמתנה לתחילת הטקס, וגם קצת במהלכו, כשהסתירו לי יותר מדי. עוד חלק קראתי בבוקר, בזמן שבו אמרתי לעצמי שאחרי מסע של ארבע מאות קילומטרים מותר לי לנוח.

ספר קליל, מהז'אנר של "פרוייקט רוזי" ו"איפה את, ברנדט", אבל לטעמי טוב מהם בהרבה. דירגתי כאן בארבעה כוכבים, אבל למעשה זה ארבעה וחצי. לא חמישה, כי יש כמה חסרונות. כמו בבניית הדמויות. הספר נע סביב שתי דמויות עגולות והם אנני ובאסטר. כל שאר שחקני המשנה הם ניצבים בלבד, מתאימים לסטריאוטיפיות שקבעה להם מסגרת הסיפור ותו לא. מעבר להנאה בקריאה, ולצחוק הגדול שמעירות המוזרויות הגדולות של ההורים המתוארים. התחיל לכרסם בי ספק, והוא הולך ועולה. נכון שכיילב וקמיל מוקצנים מאוד. אבל אולי כולנו ככה - מחווטים על ידי הורינו, משפיעים עד לזרא על מעשיהם של ילדינו?

כדאי מדי פעם לחשוב על דברים שהם הנחות יסוד. לנסות לפרק את ההנחה ולראות מה ייצא. "משפחה" היא אחת ההנחות הכי אקסיומטיות בתרבות שלנו. כולם יודעים מה זו משפחה, איך מרגישה משפחה, מה הם יחסים משפחתיים, לאיזה קשר משפחתי צריך לשאוף. על משפחה נכתבו ספרים, בוצעו מחקרים, רק תגיד "משפחה" וכולם יבינו. האמנם? זו באמת יחידת הבסיס - כוללת מספר לא קבוע של מבוגרים וילדים, בגילאים שונים שתכליתה לגדל את הצאצאים ולהוות יחידה כלכלית שתפרנס את חבריה.

קווין וילסון כתב ספר על משפחה שעושה את כל אלה ועוד יותר. אבל איכשהו, כל קורא שגדל על מיתוס "משפחה" יתקומם למקרא הדברים. כיילב וקמיל פאנג הם אמני מיצג, שהמיצגים שהם מתכננים ומבצעים נועדו לערער את תמונת העולם של הצופים בהם - כמו את העולם של המשתתפים בהם. יש להם שני ילדים - אנני שהיא מוצג א' ובאסטר שהוא מוצג ב' המגודלים כחלקים אורגניים של מיצג, לוקחים חלק בכל מיצג המתוכנן על ידי הוריהם, כשהתפקידים ברורים להם רק באופן חלקי והם מוכנים לכל פורענות שתקרה כתוצאה מהתכנון של הוריהם, מתקשים להפריד את זהותם הפרטית מזהות המשפחה, ובטוחים ש"משפחה" היא מילה נרדפת ל"כאוס"

"המותרות שבחיי משפחה אינם מובטחים לילדים בכל מצב. כשאנשים אינם מסוגלים להתקיים בגבולות מסגרת שהוגדרה עבורם, הם מאבדים מזכותם לתארים כגון בן או בת"

הספר כתוב היטב, מעלה שאלות נוקבות בדבר זהות נפרדת וקולקטיבית, לוקח את הגדרת המשפחה אל הקצה. התאורים הפרדוקסליים - שאינם מצחיקים במיוחד כי הם קרובים למדי למציאות - טובלים ברוטב פרדוקסלי יותר של "אמנות" המתוארת באופן גרוטסקי כמין מופע סלפסטיק.
אהבתי את הספר, שהביקורת של נצחיה הפנתה את תשומת לבי אליו (תודה!) נראה לי שייהנו ממנו אלה המוכנים לזרום עם פרדוקסים, ולעסוק בשאלות שאין עליהן תשובה.

ספר מעולה, מושחז, מלא ברק. מומלץ לכל אמן - מכל סוג, אגב - באשר הוא. מה שכן, חרו לי אינספור טעויות הכתיב וההגהה בספר. הספר יצא לאור בהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר" מההוצאות הגדולות בארץ, ועדיין, זה פשוט לא נעים לקרוא ספר מצוין שכזה ולהיתקל שוב ושוב (ושוב...) בטעויות הגהה. דוגמאות? בבקשה, יש בשפע: בעמוד 188 בשורה 14 מלמעלה כתוב "אמר סוזאן" במקום "אמרה סוזאן". זה חוזר על עצמו בעמוד 239 בשורה האחרונה. שוב כתוב "אמר סוזאן" במקום "אמרה סוזאן". בעמוד 307 בשורה הרביעית מלמעלה כתוב "הילדים השמיע צליל" במקום "הילדים השמיעו צליל" ועוד כל כך הרבה דוגמאות. אני חושבת שחבל שבהוצאה כל כך גדולה יוצא ספר ככה לאור. מה? בעיות תקציב? פשוט חבל. ואגב, שם הסופר הוא קווין? כמו... הזמרת קווין לטיפה? או קיווין? או אולי קייווין? כמו השחקן קיווין ספייסי? סתם חומר למחשבה...

קראתי את הספר שכתב קווין וילסון "משפחת פאנג" וכמעט לא יכולתי להניח אותו מהידיים.

זה סיפור דפוק.

דפוק במובן הטוב של המילה. במובן המעולה שלה ממש.



בואו נתחיל מזה שאני לא מבינה באומנות.

ובואו נחליט מראש שקיצוניות, בכל תחום, היא לא דבר בריא.

ורק נציין את העובדה שבשל היותי אמא, ונצר למשפחה ממזרח אירופה, יש לי נטייה מוגזמת לרגשות אשם בנוגע להורות שלי.

ובואו נסכם שאין דבר כזה "הורה אידיאלי" או "הורות מושלמת" אלא רק (כמו שטבע בזמנו אריק אריקסון הפסיכולוג) "אמא טובה דיה".

אני מניחה שעד כאן אתם איתי.

עכשיו אצטט את מה שכתוב בגב הספר, שלדעתי קולע ממש לאופן שבו אני הייתי מתארת אותו: "... הקומדיה השחורה הזאת בדבר המחירים הגבוהים שבני האדם משלמים תמורת מימוש אמנותי"

כי הספר הוא טוב. הכריכה מזמינה, הטקסט רהוט וזורם, והפרקים בנויים טוב. בתחילת כל פרק יש אירוע מהעבר, ובהמשכו חייהם של הגיבורים בהווה, עד שלקראת אמצע הספר תמונת הרקע מתבהרת והעלילה תופסת תאוצה.

זה סיפור על שני אומנים שמחזיקים בתפיסה ייחודית למושג "אומנות" ומה נחשב עשייה אומנותית. ואל המרחב הזה הם מצרפים את ילדיהם, כחלק מהעשייה האומנותית שלהם. מתחילת הספר ברור שתפיסתם מאוד יוצאת דופן, על גבול הפסיכיות ממש, ושהילדים שלהם מבינים את זה, מה שלא מקל על חייהם בכלל. עם כל הקושי, הילדים ממשיכים לרצות את הוריהם (כי זה מה שילדים עושים?) עד שמגיע הפיצוץ והם עוזבים את הבית. אחרי זמן, ואירועים בחייהם, הם חוזרים לבית ההורים, כבוגרים. דבר שמעלה את השאלות הנוקבות לפני השטח ביתר עצמה.

הספר הותיר בי שאלות לגבי מה מותר או אסור להורים לעשות ביחד עם הילדים בשם האידיאולוגיה. במקרה הזה מדובר באומנות, במקום אחרים מדובר בתפיסה פוליטית, בנושאים של תזונה, של סגנון חיים, של מקצוע/עיסוק של ההורים ועוד.

למשל, יש מי שיאמר שלגדל ילדים בלי טלוויזיה הוא פשע, שזו מניעה גסה של זרימת ידע כללי ושל חיבורים לתרבות הסובבת אותנו. יש מי שיאמר שלגדל ילדם עם טלוויזיה הוא פשע כי זו חשיפה בלתי מבוקרת לתכנים לא ראויים שילד לא מסוגל להתמודד איתם ולא יזיק לו בכלל להימנע מהם. ומה בקשר לתזונה המבוססת על טבעונות בלבד? או אי מתן חיסונים? ואמונה דתית? ודתית קיצונית? וממתי תפיסת עולם עוברת את הגבול בין "לגיטימית" ל-"קיצונית"?

לא, אל תענו לי. תחשבו על זה. שווה לעצור מדי פעם לחשיבה על ההורות שלנו. על ההורים שלנו.

בשנים האחרונות נכתבו סיפורים של בוגרי קיבוצים על הצלקות שנותרו בנפשם מהקיבוץ של פעם. נזכרתי באלה כשקראתי את הספר, כשאנני (הבת הבכורה) מתלוננת על כך שההורים התייחסו אליה כאל עוד אביזר במיצגים שלהם, ולא כאל ביתם בחיבוק וברגש השמורים ליחסים בין הורים וילדים.

אני מניחה שהסיפור הזה קצת קיצוני, אבל כספר הוא מצוין, והעובדה שהשאיר אותי עם הרבה שאלות פתוחות והרהורים (נוגים?), רק מעצימה את האיכות שלו בעיני.

המסקנה שלי היא חד משמעית: לא משנה מה האידאולוגיה שלכם כהורים, אם זה ללבוש ארמני ולנסוע בג'יפים ויאכטות, או להתרוצץ יחפים על גבעות טרשים בנגב ולאכול גרגירים ועשבים, אם זו אמונה אדוקה וחולצות לא הדוקות או השגיות חסרת פשרות ואפילו נטורליזם קיצוני. אחת היא – על כולם לאהוב את ילדיהם ולהראות להם את זה! במילים, במגע פיזי, בסיפוק צרכיהם ובתקשורת איתם.

אחרת זה דפוק.

דפוק במובן הרע של המילה. במובן הגרוע ממש.

אהבתי את הקונספט של הספר, הכתיבה חלשה ונדמה שהסופר רצה למלא 300 עמוד לכן משך את סופו ללא התפתחות ראויה בעלילה, הסופר ניחן בחוש אומנותי ובידע ניכר לעין.

נעזב מחוסר עניין