הספר החדש הזה הוא פריקוול ליצירותיו של לי צ'יילד. פריקוול, למי שלא יודע (אוי, איזה כיף להתנשא קצת מעליכם, ידידי הרבים חברי סימניה עם התארים מפה ועד הודעה חדשה במדעי החיים ובמדעים מדוייקים...) היא יצירה ספרותית או קולנועית, המקדימה כרונולוגית יצירות שפורסמו לפניה ומעניקה את הרקע לגיבורים המוכרים. ובכן! ככה נולד ג'ק ריצ'ר. ובמונח נולד אינני מתכוונת לצירי הלידה של אמו הצרפתיה, לחדר הלידה בבסיס צבאי כלשהו של הנחתים או לווליום שבו בישר ג'ק התינוק כי הגיבור עם הלב הכי רחב בא לעולם.
רובנו ככולנו, מעריצים מושבעים, מעריצים בינוניים ומעריכים בפוטנציה, קראנו את הספרים ללא סדר כרונולוגי. אני, למשל, התחלתי מ"מחר תמות" המאוחר ונשביתי בקסמו. רק מאוחר יותר קראתי את "כסף קטלני" שפתח את הסדרה והציג את הנווד הכי ידוע בתולדות ספרות המתח האמריקאית. זה שמסתובב בדרכי ארצות הברית המאובקות, לגופו חולצה שלא כובסה מעולם (אחרי יומיים-שלושה של שימוש היא מושלכת אחר כבוד לאשפה), בכיס מכנסיו האחורי כסף מזומן ומברשת שיניים (משחה היא מוצר מיותר ומסטיק בטעם מנטה עונה על הדרישות). ריצ'ר, חוקר בדימוס במשטרה הצבאית מציג בספר "הפרשה" את שלהי הדימדומים של שירותו הצבאי ואת הסיבה שבשלה פרש.
וכך מתגנבים אל הספר הזה כל מיני גיבורים מן הספרים הקודמים-המאוחרים, נוטלים להם חירויות ועוזרים לריצ'ר לפענח את הפרשה. קולונל ליאון גרבר (אביה של ג'ודי), פרנסס ניגלי וקרלה דיקסון.
הספר כתוב בגוף ראשון ובהחלט אפשר לחלק את ספרי הסדרה לאלה שכתובים בגוף ראשון ולאלה שמסופרים מפי מספר יודע כל. אופיו של המתח שונה בשני הסוגים וכן אופן פיענוח התעלומה. באלה הכתובים בגוף ראשון, ריצ'ר אינו יודע מי הנבל אלא מודע רק למעשי הנבלה. באחרונים, אנחנו יודעים מי מאיים עליו בשעה שהוא אינו מודע לרמת הסכנה, עובדה שיוצרת מתח מסוג אחר. מצד שני, בסוגה הראשונה גילוי התעלומה מפתיע יותר מאשר בסוגה השנייה.
באופן כללי ניתן לומר, כי בספרי הסדרה ההפתעה אינה מותירה אותנו נטולי נשימה, ומי שמצפה לטוויסט מקורי מוטב שיתכונן לאכזבה. בספרים רבים גיליתי את זהותו של הפושע או את מהות הפשע הרבה לפני ריצ'ר (ואולי גם לפני צ'יילד...) הדרך חשובה יותר מן המטרה. הסיפור מתנהל בשיטתיות שהפכה לסימן ההיכר של צ'יילד. המהלכים מפורטים לפרטי פרטים ממש כאילו היו צילומים בסלואו-מושן. קרב אגרופים אחד (קצת מעליב לקרוא לכוריאוגרפיה המופלאה הזאת קרב אגרופים) מתואר על פני כמה עמודים, תכנון פשוט מתואר לפרטיו משל היינו יושבים בנבכי מוחו האנליטי של ריצ'ר.
בספר הזה, כמו בכל הספרים, המאפיינים העלילתיים חוזרים על עצמם. התעלומה מתרחשת באחת מסמטאותיה האחוריות של ארצות הברית, באיזו עיירה נידחת באותן מדינות נטולות הילה, שמאכלסות רד-נקס ואשפה לבנה בשכיחות גבוהה במיוחד. עיירות משמימות, מעלות אבק, לכודות בקורי עכביש של ישנוניות מתמשכת, שמנוניות מדיינרים מיושנים ודביקים, מאכלסות מוטלים משומשים, עיירות שבהן המושג "יאפי" שאוב מאיזה עיתון גבה חוטם, שמתפרסם הרחק בעיר הגדולה.
לתעלומה המתרחשת בהן יש קשר כלשהו לצבא או לכוחות הביטחון ונשוא האהבה של ריצ'ר היא תמיד מישהי יפהפייה מאחת מסוכנויות הבטחון. הפשע הוא אף פעם לא פשוט ובדרך כלל יש לו השפעה צבאית או ביטחונית.
מעטים הם הספרים בסדרה שחורגים מכללים אלה (מחר תמות המתרחש בניו יורק הוא אחד מהם) ולמרות שגורם ההפתעה זניח, אנו נשבים בצורת החשיבה הייחודית של ריצ'ר ומתבוננים אפופי קסם בשימוש הקטלני שהוא עושה באיבריו הממושמעים (מצח, גולגולת, ידיים, סנטר, מרפק, רגליים וחזה, לכולם תפקיד חשוב ככלי מלחמה משוכללים).
בסימניה יש לצ'יילד קהל אוהדים לא מבוטל. כולנו מספיק ציניים כדי להעביר ביקורת על ריצ'ר (לי מפריעות המקלחות שאינן תדירות דיין, לנצחיה מפריעה העובדה שאדם שאינו מתאמן מצליח להפגין וירטואוזיות קרבית כזאת, בלו-בלו טוענת בשם בעלה שהתיאורים הבליסטיים מצוצים מהאצבע) אבל כולנו יודעים שרק הארומה הבריטית של צ'יילד יוצקת לתוך התבשיל האמריקני הזה את התוצאה המיוחדת.
ואם באמת מעניין אתכם על מה מספר הספר הנוכחי, התכבדו וקראו אותו.
והערה קטנה לגבי המו"ל. למזלנו הטוב, ריצ'ר הזה יצא בכנרת זמורה ביתן דביר ולא בהוצאת קוראים הרשלנית, ולמרות זאת, שתי שגיאות כתיב התגנבו לטקסט. חבל.
