“כמה ספרים כבר פגשתם, שהשבחים מאחורי הכריכה באמת מצדיקים את עצמם? אני מניחה שהם ספורים, ושהיום אפשר להגיע לפסגת ה"ניו יורק טיימס" בנקישת אצבע ועם לא מעט מזומנים.
בעיקר בספרות נוער נותנים לזלזל בעצמנו בגלל מיעוט הנוער שקורא, ומרבית הנוער בעלי "השכל בגרוש" שאפשר לפגוש בכל מקום. סופרים איכותיים באמת לרוב גם יכולות לא להיחשב כקולינס, קאשור או קלייר. אלא כמה מהסופרים עם הספרים הקטנים האלה שאף פעם לא נמכרים במבצעים, אלא נמצאים במדפים האלה ועולים את מלוא הכסף, ובמזל איכשהו תורגמו לעברית.
אבל, הספרים האלה גם באמת *שווים* את מלוא הכסף, אתם מבינים?
הייתי באמת מופתעת, לאור התקופה האחרונה והכעס שנטמן בי על ספרי פנטזיה. לא, לא ספרים, הסופרים, שמתדרדרים מרגע לרגע.
והנה בא הספר הזה, ואני בטוחה שרבים לא קראו אותו. הוא מקורי יותר, שונה יותר, שנון יותר, ונועז יותר. הדמויות בו יותר אנושיות, העלילה יפהפייה. לא סתם קוראים לסמנתה שאנון כמסומנת לקיי ג'יי רולינג החדשה.
קשה לי להסביר את העלילה, היא מפותלת ומאוד קשה להבנה. הכריכה מאחור תבלבל אתכם, ואולי תוכלו להיעזר בעמוד 505 כדי להבין מונחים. קשה מאוד להיכנס לתוך העולם הזה, אך הוא מרתק מעמודיו הראשונים.
אוכל רק להסביר קודם כל, שהספר הזה לוקח אותנו קדימה שלושים שנה לפחות, ומשבש את ההיסטוריה של מאה חמישים השנה האחרונות, עוד מימיי ג'ק המרטש.
הגיבורה הראשית היא פייג'. דמות כריזמטית ומעניינת, שונה לפי הפרמטרים האחרונים של גיבורה בת, אומנם היא מרדנית, אבל היא גסה מאוד, מקללת המון (מה שגרם לי לצחוק), היא הרבה יותר מחוספסת, לעומת הבנות האחרות, שהסופרות ניסו להראות גם את הצד הרך שלהן. פייג' גדלה בתנאים קשים עקב היותה מיוחדת. היא הייתה "רואה"; יכולת זאת שייכת לאנשים אקראיים במיוחד, בלי הרכב מיוחד של גנים. ה"רואים" הם בני אנוש בעליי יכולות רבות ומיוחדות; החל מקריאה בכפות יד אל רואי עתידות. מלאי של אפשרויות מיוחדות ומגוונות. אבל, האנשים האלה בזמנם בעלי דעות קדומות מורעלות כלפיהם. אנשים כמותם מוצאים להורג, לכל הידיעות, ואנשים מבלים הרבה זמן בסלידה מהם. לפני שהם מוצאים להורג, הם כמובן, נתפסים.
יום אחד פייג' נתפסת. הצפוי לא קרה ומזריקים לה סם, סם הזיות שגרם לה להיכשל בעת בריחה, היא מוצאת את עצמה במקום לא צפוי – אוקספורד, שנהרסה בסביבות שנות השמונים של המאה הקודמת, אם אני לא טועה. היא מוצאת את עצמה פונה למערכת שיעבוד של יצורים עילאיים בשם "רפאים", המשעבדים את ה"רואים" ובעלי בערך חיי נצח. הם ניזונים מהילות של "רואים", כמו שמסתבר מאוחר יותר. היא מגלה שדבר כזה קורה כל עשר שנים; מספר רפאים לוקחים רשות לשעבד את הרואים תחתיהם ומשתמשים בהם כחיילים ובלבד שיוכלו לפתח אותם מחוץ לעולם האנוש.
מפייג' נלקח שמה וניתן לה מספר "XX-59-40”, והיא נעמדת לרשות אחד הרפאים הבכירים ביותר במקום, “זיווג הדם", או, אם אתם מעדיפים, “הסוהר".
הספר הזה הוא כמו סם, אתה רוצה ממנו כמה שיותר לפרקים קצרים יותר ויותר, וככל שהפרק מתקצר אתה צריך לעוד ממנו. היו בו את כל המתכונים שהופכים לספר לנהדר – כתיבה מעולה, דמויות בנויות לעומק וטוב, בלתי הגזמות, בלי הרבה דרמות, רומנטיקה מועטת, לקראת סוף הספר, בלי משולשי אהבה, ושאר דברים שפשוט הפכו אותו לנהדר. מה שגם, הרעיון גאוני, למרות שמאוד קשה לקלוט אותו והוא מאוד מורכב. צריך לחלק אותו לגורמים בראש שלך ולנסות לפענח אותו עד הסוף. לפעמים יש כמה מונחים שקשה לזהות, אז בשביל זה יש לכם את עמוד 505, למרות שמאוד מסורבל לקרוא ספר ביחד עם מילון מונחים ולפיכך נאלצתי להישאר בחצי אי הבנה עד הסוף, למרות שנהניתי בכל מקרה והבנתי מה קורה שם למרות זאת.
קודם כל, לא שמתי לב בספר הנוכחי למחסור קיים, כי חוץ מטעויות הקלדה, שעליהן אני פוסחת, אני בדרך כלל מוצאת פגמים (“אבל...” “ועדיין...”, עזרים גדולים שלי לאחרונה). אבל כעיקרון אני מרוצה כל עוד הסופרים לא מכניסים מרי סו לשטח.
משהו שממש אהבתי הייתה הדרך המיוחדת של הסופרת לא להכניס אותי לדיכאון לאורך זמן. הדמות הראשית הייתה בלתי שבורה בעליל וחזקה מאוד, ולא התמרמרה על כמה שהיא מסכנה. וכשחושבים על זה, היו לה יופי של חיים, חוץ מהקטע המחתרתי, וחרם, אבל היא תמיד הייתה מרוצה, למרות שהחיים מעט גרמו לה להיות מחוספסת. אתם לא תראו אותה מדוכאת או עצובה למשך זמן, יותר זועמת ועצבנית. שהיא קיללה אנשים באמת צחקתי, כי היא הייתה כל כך פזיזה עד כדי כאב, אנושית עד כדי כאב. זה היה כל כך אמין, והיא התנהגה סוף סוף לא בשקילות ולא בהיגיון וזה היה בעקיפין כל כך הגיוני שזה אירוני.
מה שגם, הדמויות מסביב התנהגו באופן אנושי ולא שבור. אני מקווה שזה לא ייחודי לספר הראשון, אבל זה באמת השאיר עליי הרבה רושם.
עוד דבר שאהבתי בספר היא ההתייחסות אל פושעים כ...פושעים. כי למרות הכל ג'ייסון ימשיך להיות קרימינלי ואנוכי. זה מדהים כמה נחמד יכול להיות שפושע מאיים לחנוק אותך, פשוט מציאותי ונורמלי, והבה נמחא כף.
מה שעוד אהבתי בספר, היא הרומנטיקה. לרובנו ברור שהבחור היחיד שהיא יכולה להיות איתו הוא ה... (מנסה לא לעשות ספויילרים) הבחור ההוא, בסדר? מערכת היחסים שלהם הייתה נהדרת ומורכבת טוב.
אז הם לא התנפלו אחד על השני בנשיקות ובחיבוקים ברגע שהם נפגשו. מערכת היחסים שלהם (גם לא בתור זוג) הייתה קונפליקט. היא ממש כעסה עליו, הוא לא נתן לה סיבות לסמוך עליו וכעיקרון היה דיי מניאק. היא שנאה אותו לתקופה ארוכה, ואז, בום! משהו קרה. אני עדיין לא בטוחה מה, אבל הוא היה דמות שממש התאימה לקשר רומנטי, הוא היה מסתורי, ומצד שני מאוד מציאותי וקר. לא קר כמו ה"ילד רע", אלא כמו בן אדם (עם הדגש על המילה *בן*) נורמלי.
ובסופו של דבר, כשההגנות נשברו והם התנשקו בסערה (D:), כמו שכל העולם דרש, זה היה כל כך מרגש.
בספר הנהדר הזה יש הכל מהכל; אקשן, והמון, דרמה, מכות, בלגאנים, חוסר צדק, מרידות קטנות, מערכת שחיתות, גזענות, השפלה, וכעיקרון, אנושיות. במילים אחרות, כל מה שיכול לגרום לו להיות פשוט מצוין. הספר מצייר בצורה מדוקדקת עולם מציאותי מבחינת השקפות אנוש ונטיות הישרדותיות. הוא נהדר.
אז הכריכה לא מעוצבת בטוב טעם, אני חייבת להודות שזה נכון. והתקציר גורם לכם לחשוב "הממ, מה לעזאזל רוצים מהחיים האומללים שלי?”, אבל באמת שיש בו הרבה יותר, והוא מחושב, אינטליגנטי, והרבה יותר מושקע מספרי הנוער לאחרונה. אין את המשולשי אהבה הברורים להפליא, ואת כל הדרמות המתבגרות הלא קיימות.
הפעם, לשם שינוי, אני חייבת לציין את חוסר הזלזול באינטליגנציה המתבגרת. תודה לך, שנון, תדעי שלפחות אני מחכה להמשך (:”
