ביקורת ספרותית על עונת העצמות מאת סמנתה שאנון
ספר טוב

---

****




אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, אומרת הקלישאה החבוטה ממסכת אבות. אנשים בעלי חזות סתמית עשויים להסתיר מאחוריה נפש סוערת ואנרגטית, בעוד שיופי חיצוני מוחץ הוא לפעמים רק פאסאדה קלושה לאדם תפל וריקני.

אלא שמה לעשות, קלישאות ועצות לחיים לחוד ומציאות לחוד. כולנו מביטים סדרתיים בקנקנים, ונוטים להשליך הצידה קנקני חרס שאולי מלאים ביינות נפלאים ובכל זאת די במבט קצר מצידנו כדי לתייג אותם לנצח בתווית קבועה של "לא בשבילי" או "ראיתי כבר כאלה. כולם אותו הדבר".

וגם בספרים, כמובן, כמובן. אלא מה? אני חולף על שדרות הספרים בספריה או בחנות וחומד רק ספרים עם שמות מעניינים, או כריכה אטרקטיבית, ולכל היותר אם הטקסט הקצר מאחור מדגדג את היצר הסקרני שלי. שמות חיוורים של ספרים או סופרים וגם כריכות מעאפנות מרחיקות אותי מהספר באותו אופן שבו הייתי מתחמק משיחה עם אדם מכוער באוטובוס. למה לי להתאמץ?

קנקנים איז א ביצ'.

אוקיי. "עונת העצמות" מאת סמנתה שאנון. מה אתם חושבים? מי שלא קרא, כמובן? איזה מין ספר זה? סמנתה שאנון היא כמובן בלונדה מטופשת מבוורלי הילס, מתווכת דירות שמעולם לא יצאה את גבולות קליפורניה, גרושה ואם למתבגרת מעצבנת כמוה בשם טיפאני. היא שומרת על יחסים טובים למדי עם בעלה לשעבר, שוטר במחלק הרצח של משטרת ווסט הוליווד, וגם עסקי תיווך הדירות משגשגים, אבל משהו חסר לה בחיים. היא מחליטה לכתוב ספר. ספר מתח. היא נעזרת בנסיונו של מייקל (האקס) ומתפייטת על פתולוגית יפהפיה שמצליחה לעלות על עקבותיו של רוצח סדרתי שמגיע בכל עשר שנים ללוס אנג'לס וצד בכל פעם שתים עשרה נשים צעירות ויוצר מחרוזות מורכבות מהעצמות שלהן. עונת העצמות, מאת סמנתה שאנון. הרי לכם.

אז לא. ממש לא.

זוכרים את אנטון אגו, מבקר המסעדות הידוע לשמצה מ"רטטוי"? אז כמו בקטע הנהדר ההוא, אחד הרגעים המושלמים בתולדות הקולנוע, שבו גרוני נשנק מדמעות התרגשות אוורי סינגל טיים, שבו הוא טועם את הרטטוי הסתמי למראה שהכין לו רמי העכברוש וחוזר באבחת מזלג אל ילדותו (עם העט הנופל, אח), כך בנגיסה הראשונה והדי-ספקנית שלי מהספר, חשתי שיש כאן משהו אחר, סוג של טעם נרכש, שונה, לא משהו שלועסים ושוכחים מיד. כבר מהעמודים הראשונים נפרשה בפני עלילה עמוקה ומורכבת, שחלקה מוכר לי וחלקה לחלוטין לא, מין ספר פנטזיה אבל לא מופרך לחלוטין, לא אידיוטי ולא רגיל, ולמעשה גם לא ממש לנוער - לתחושתי לפחות. הוא אמנם הכי הזכיר לי את טרילוגיית "האימפריה האחרונה" של ברנדון סנדרסון, אבל זה רק בגלל שממש ניסיתי לחשוב את מה הוא מזכיר לי, ואולי הוא לא ממש אמור להזכיר לי ספר אחר, כי הוא עומד בזכות עצמו, ולא נזקק להשוואות המתבקשות ל"הארי פוטר", "משחקי הרעב", או כל אחד מהספרים האלה שמשווים אליהם בכל פעם שקוראים ספר פנטזיה או ספר נוער שנכתב ביותר מקריצה לעבר טרילוגיה-עם-זכויות-הסרטה (אם כי הבנתי שכבר יש כאלה...).

כן, יש פה אחלה ספר פנטזיה שמתרחש ברובו בלונדון-של-העתיד-הקרוב, אבל אחרי פיצול של ההיסטוריה שהתרחש פחות או יותר באמצע המאה ה-19, וכמובן יצר מאורעות שונים לחלוטין בהמשך. בדומה לגרעין העלילה של "הארי פוטר" (סליחה), ישנו מין עולם תחתיות מקביל לעולם שאותו אנחנו "מכירים", שנשלט בידי יצורי רפאים רבי עוצמה. ישנם רק מתי מעט בעלי יכולת "ראייה" שיכולים לחדור בצורות שונות אל התווך שבין שני העולמות, ואת האנשים האלה אנחנו מכירים גם במציאות שלנו - בצורתם השרלטנית משהו - כחוזי עתידות, רואים בקלפים, קוראים בקפה, מדיומים ושאר כשרונות אפלים. לפייג' מארני, גיבורת הספר יש כישרון לצאת מגופה ולהיכנס לנשמותיהם, so to speak, של אנשים אחרים (אין דרך לא-עלובה שאפשר לכתוב את זה, אבל זה איכשהו לא עלוב באמת). את הכישרון השימושי הזה היא מתחזקת תוך כדי שמירה על חיים כפולים, ובמקום למלצר בבר-חמצן כמו שהיא מספרת לאבא שלה, היא עובדת בשירותו של סינדיקאט פשע שמשתמש ביכולותיה וביכולות של "רואים" נוספים כדי להרוויח כסף. אבל ככה אי אפשר להמשיך הרי, אז כמובן שהיא נחטפת ומשועבדת, וכמובן שהעלילה מסתבכת ומתעבה, וכמובן שקורה מה שאמור לקרות כשקוראים ספרים מהסוג הזה. שזה טוב, כן?

אז נכון, יש פה את עניין היכולות הקצת-טחון שקיים בכל ספר פנטזיה ראוי לשמו, ואת עניין ההפרדה בין העולם הרגיל לעולם שמתחת או העולם המקביל או וואטאוור, שגם את זה רואים כמעט בכל מקום מ"אקס-מן" ועד הארי פוטר, ונכון שיש פה שימוש באותו ז'רגון פנטזיה-יצורים עילאיים-דם-וכו' שמוכר לעייפה לכל מי שנמצא בעניין, אבל מעבר לכל זה, יש כאן סיפור איתן ומעניין שמרגיש מקורי יחסית למרות כל מה שנאמר לעיל, שהוא גם דיסטופיה וגם פנטזיה וגם משתמש בדברים שאנחנו מכירים וגם לוקח את זה למקום אחר, ובעיקר הוא שוטף ומותח ורהוט וגם אם הוא לא ממש משעשע הוא לא חופר ויש לו פוטנציאל להיות הדבר הגדול הבא לפי מה ששמעתי והרגשתי בעצמי. זה לא הדבר הכי מושלם שקראתי, יש לו את הנפילות הקנטנות שלו, הגיבורה טיפה מושלמת מדי ויש איכס רומנטי מטופש, אבל אסור לשכוח שזה בכל זאת ספר שנמצא בז'אנר מסויים וכתבה אותו בחורה בת פאקינג 21 שישבה בחדר שלה במעונות באוקספורד שבעה חודשים והוציאה אותה לאור ומכרה אותו במלא כסף ויש עוד שישה בדרך ואני אקרא את כולם, והיא אפילו לא גרושה ולא מתווכת דירות לעזאזל עם הקנקנים האלה!



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על עונת העצמות