הסיבה שלקחתי את הספר הזה, היא שהוא היה ברשימת "צריך לקרוא מתישהו". והסיבה שהוא היה ברשימה הזאת, על אף הכריכה הלא אטרקטיבית, ועל אף השתפכויות בני נוער לעשרותיהם, היא שאלון המליץ. אני לא מסכימה עם אלון על הכל, אבל חוות הדעת שלו מנומקות מספיק, וטעמו מובהק מספיק, כדי שאקח המלצה שלו ברצינות.
( - רגע, את רומזת שאת שאר ההמלצות על הספר את לא לוקחת ברצינות?
- אני לא רומזת שום דבר. אני אומרת את זה במפורש)

תכירו את לונדון. לא לונדון של היום, אלא לונדון דיסטופית של עתיד כלשהו של עבר חלופי. מעבר לכך שהמציאות קשה וממושטרת, יש גם חלקים נרדפים יותר. פייג' מארני היא בת 19, והיא שיכת לחלקים הנרדפים יותר. פייג' היא "רואה", מה שאומר שיש לה חוש שישי הכרוך בצור זו או אחרת של ראיית הנסתר. ולכן פייג' נאלצת לחיות בשולי החוק, בכנופיית פשע. היא לא הופכת חלילה להיות מושחתת בגלל זה, אבל כן מקבלת תכונות המסייעות להישרדות כמו כוח פיזי, זריזות, ויכולת לחימה.

ובכן, מכירים את הקטע הזה בספרי פנטזיה שבו לא ברור אם ההמצאות הרבות הן עומק רב רבדים של עולם מורכב להפליא שמתגלה לקורא הסיפור בהדרגה, או שמא מדובר בגלגלי הצלה שצצים ברגע המתאים כדי להציל את הגיבור או את הסופר מעלילה שאחרת היתה תקועה לגמרי? אז ככה. הארי פוטר, למשל, מלא ב"גלגלי הצלה" כאלה. זה לא אומר שהם לא עתירי דמיון ומיוחדים מאוד, אבל הרבה מהם לא תוכננו מראש להיות שם. והארי פוטר עוד פרוש על פני שבעה ספרים.
(- רגע, מה, את משווה את "עונת העצמות" להארי פוטר? איך אפשר?
- בטח שאפשר. והארי פוטר מנצח בהשוואה הזאת)

בקושי הספקנו להתרגל למשטר של סאיון על כל המורכבות שלו, בעלי התפקידים השונים, הטכנולוגיות המצויות ועוד, וכבר פייג' עושה טעות קריטית, נחטפת ומגלה שכל הידוע לה על העולם עד כה הוא לא נכון. כי אם סאיון נראית רעה, הרי שיש מאחורי הקלעים מהויות רעות בהרבה. כמו מחנה השאול שאליו מובאת פייג' יחד עם עוד "רואים" כמותה במשלוח הנקרא "עונת העצמות עשרים". פייג' הופכת לשבויה של גזע חייזרים שתכונותיו אינם מוגדרות עד הסוף. גם תנאי הכליאה שלה אינם מוגדרים בצורה ברורה. היא תחת חסות חייזר, אבל יכולה להלך כרצונה. ולפעמים לא. לא נותנים לה לאכול ולשתות ולישון, ולפעמים דווקא כן. והיא אפילו מצליחה לפתח תסמונת שטוקהולם בזמן הזה, ולהתאהב בסוהר שלה.

למעשה, למרות החייזרים ושאר היצורים, והכוחות העל אנושיים, קצת קשה לי להגדיר אפילו את הספר כפנטזיה. באופן מסורתי יש בספרות הפנטזיה טוב ורע מובהקים, והעלילות נסובות על המאבק ביניהם. כאן לא ברור בכלל מה הוא הטוב. רוע יש למכביר, ודי ברור שפייג' היא "מהטובים", אולי כי היא אנושית. אבל לא ברור מי הם שאר הטובים, ועל מה המאבק בעצם. בנוסף פנטזיה טובה מספקת אלגוריה כלשהי לחיינו כאן. או לפחות תובנות בדבר דילמות שקיימות גם החיים הרגילים של אנשים רגילים. גם זה לא קורה בעונת העצמות.
(- יווו, טוב שלא הגזמת. מה אלגוריות באמצע החיים? כולה ספר, רק זקנים בני ארבעים יכולים לחפור ככה על אלגוריות.
- טוב, אז שאלתי גם את הנוער בבית. הבת שלי שבפעם האחרונה שבדקתי עוד לא היתה בת שמונה עשרה, מסכימה איתי)

וכמה מילים על פייג'. איזה יופי שיש גיבורה שהיא אישה, והיא חזקה, ולוחמת, ובעלת אינסטינקטים טובים, וגם חכמה ושנונה. נכון? אז זהו, שלא. פייג' חסרת אופי. יכול להיות שריבוי הפרטים על העולמות, ועל הדרגות השונות של רואי המסתורין, ובוודאי כל הזמן שנדרש לפיתוח רומן, מילאו חמש מאות ומשהו עמודים, עד שלא הותירו בהם מקום לפיתוח דמות קוהרנטית בעלת אופי מובהק, אבל התוצאה זהה. פייג' יותר מתגלגלת מאירוע לאירוע מאשר פועלת ומזיזה את העלילה בצורה אקטיבית. לא בהכל היא אשמה, כמובן, אבל התוצאה מאכזבת מאוד.

עכשיו, יכול להיות שכל הביקורת הזאת לא רלוונטית. הספר הוא במובהק חלק מסדרה, וטוענים כאן שהוא חלק מסדרה של שבעה ספרים (לא, בכלל לא קשור להארי פוטר). יתכן שברבות הספרים כללי העולמות החדשים יתבררו, תינתן מספיק פרשנות לכל מסדרי הרואים ומה הם מצליחים או לא מצליחים לראות, ופייג' תקבל את האופי שלה. הכל יתכן. אבל נראה לי שלא תהיה לי סבלנות לבדוק את זה. אה, ולסיום ציטוט מעצבן. "כל הסומים חולמים בגווני אפור". בתור מי שחולמת במגוון צבעים אני חייבת למחות על הקביעה המוזרה הזאת.

הסיבה שלקחתי את הספר הזה, היא שהוא היה ברשימת "צריך לקרוא מתישהו". והסיבה שהוא היה ברשימה הזאת, על אף הכריכה הלא אטרקטיבית, ועל אף השתפכויות בני נוער לעשרותיהם, היא שאלון המליץ. אני לא מסכימה עם אלון על הכל, אבל חוות הדעת שלו מנומקות מספיק, וטעמו מובהק מספיק, כדי שאקח המלצה שלו ברצינות.
( - רגע, את רומזת שאת שאר ההמלצות על הספר את לא לוקחת ברצינות?
- אני לא רומזת שום דבר. אני אומרת את זה במפורש)

תכירו את לונדון. לא לונדון של היום, אלא לונדון דיסטופית של עתיד כלשהו של עבר חלופי. מעבר לכך שהמציאות קשה וממושטרת, יש גם חלקים נרדפים יותר. פייג' מארני היא בת 19, והיא שיכת לחלקים הנרדפים יותר. פייג' היא "רואה", מה שאומר שיש לה חוש שישי הכרוך בצור זו או אחרת של ראיית הנסתר. ולכן פייג' נאלצת לחיות בשולי החוק, בכנופיית פשע. היא לא הופכת חלילה להיות מושחתת בגלל זה, אבל כן מקבלת תכונות המסייעות להישרדות כמו כוח פיזי, זריזות, ויכולת לחימה.

ובכן, מכירים את הקטע הזה בספרי פנטזיה שבו לא ברור אם ההמצאות הרבות הן עומק רב רבדים של עולם מורכב להפליא שמתגלה לקורא הסיפור בהדרגה, או שמא מדובר בגלגלי הצלה שצצים ברגע המתאים כדי להציל את הגיבור או את הסופר מעלילה שאחרת היתה תקועה לגמרי? אז ככה. הארי פוטר, למשל, מלא ב"גלגלי הצלה" כאלה. זה לא אומר שהם לא עתירי דמיון ומיוחדים מאוד, אבל הרבה מהם לא תוכננו מראש להיות שם. והארי פוטר עוד פרוש על פני שבעה ספרים.
(- רגע, מה, את משווה את "עונת העצמות" להארי פוטר? איך אפשר?
- בטח שאפשר. והארי פוטר מנצח בהשוואה הזאת)

בקושי הספקנו להתרגל למשטר של סאיון על כל המורכבות שלו, בעלי התפקידים השונים, הטכנולוגיות המצויות ועוד, וכבר פייג' עושה טעות קריטית, נחטפת ומגלה שכל הידוע לה על העולם עד כה הוא לא נכון. כי אם סאיון נראית רעה, הרי שיש מאחורי הקלעים מהויות רעות בהרבה. כמו מחנה השאול שאליו מובאת פייג' יחד עם עוד "רואים" כמותה במשלוח הנקרא "עונת העצמות עשרים". פייג' הופכת לשבויה של גזע חייזרים שתכונותיו אינם מוגדרות עד הסוף. גם תנאי הכליאה שלה אינם מוגדרים בצורה ברורה. היא תחת חסות חייזר, אבל יכולה להלך כרצונה. ולפעמים לא. לא נותנים לה לאכול ולשתות ולישון, ולפעמים דווקא כן. והיא אפילו מצליחה לפתח תסמונת שטוקהולם בזמן הזה, ולהתאהב בסוהר שלה.

למעשה, למרות החייזרים ושאר היצורים, והכוחות העל אנושיים, קצת קשה לי להגדיר אפילו את הספר כפנטזיה. באופן מסורתי יש בספרות הפנטזיה טוב ורע מובהקים, והעלילות נסובות על המאבק ביניהם. כאן לא ברור בכלל מה הוא הטוב. רוע יש למכביר, ודי ברור שפייג' היא "מהטובים", אולי כי היא אנושית. אבל לא ברור מי הם שאר הטובים, ועל מה המאבק בעצם. בנוסף פנטזיה טובה מספקת אלגוריה כלשהי לחיינו כאן. או לפחות תובנות בדבר דילמות שקיימות גם החיים הרגילים של אנשים רגילים. גם זה לא קורה בעונת העצמות.
(- יווו, טוב שלא הגזמת. מה אלגוריות באמצע החיים? כולה ספר, רק זקנים בני ארבעים יכולים לחפור ככה על אלגוריות.
- טוב, אז שאלתי גם את הנוער בבית. הבת שלי שבפעם האחרונה שבדקתי עוד לא היתה בת שמונה עשרה, מסכימה איתי)

וכמה מילים על פייג'. איזה יופי שיש גיבורה שהיא אישה, והיא חזקה, ולוחמת, ובעלת אינסטינקטים טובים, וגם חכמה ושנונה. נכון? אז זהו, שלא. פייג' חסרת אופי. יכול להיות שריבוי הפרטים על העולמות, ועל הדרגות השונות של רואי המסתורין, ובוודאי כל הזמן שנדרש לפיתוח רומן, מילאו חמש מאות ומשהו עמודים, עד שלא הותירו בהם מקום לפיתוח דמות קוהרנטית בעלת אופי מובהק, אבל התוצאה זהה. פייג' יותר מתגלגלת מאירוע לאירוע מאשר פועלת ומזיזה את העלילה בצורה אקטיבית. לא בהכל היא אשמה, כמובן, אבל התוצאה מאכזבת מאוד.

עכשיו, יכול להיות שכל הביקורת הזאת לא רלוונטית. הספר הוא במובהק חלק מסדרה, וטוענים כאן שהוא חלק מסדרה של שבעה ספרים (לא, בכלל לא קשור להארי פוטר). יתכן שברבות הספרים כללי העולמות החדשים יתבררו, תינתן מספיק פרשנות לכל מסדרי הרואים ומה הם מצליחים או לא מצליחים לראות, ופייג' תקבל את האופי שלה. הכל יתכן. אבל נראה לי שלא תהיה לי סבלנות לבדוק את זה. אה, ולסיום ציטוט מעצבן. "כל הסומים חולמים בגווני אפור". בתור מי שחולמת במגוון צבעים אני חייבת למחות על הקביעה המוזרה הזאת.