• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

מאת ג'ון גרין

הביקורת של ir4uk

תמונה של ir4uk
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

מאת ג'ון גרין

הביקורת של ir4uk

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של ir4uk
הוצאה לאור:הכורסא וידיעות ספרים
שנת הוצאה:2012
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
רונדנית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“גאוני, כל כך עדין כל כך מיוחד ממש נושק לכוכבים, זה התחיל שביתי בת ה-12 המליצה לי על הספר אחרי שראיתי”

113/266
ביקורות על אשמת הכוכבים
הבאה
Jorden
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

אשמת הכוכבים אולי נראה ספר נוער טיפוסי, שיכול להיות דביק לעיתים,
אך אי אפשר שלא להתחבר ולהתרגש מ2 הנערים האלה שכל מה שמחבר ומפריד ביניהם זאת המחלה הסופנית הזאת.
הספר משלב גם קטעי הומור רבים ודיאולוגים אינטלקטואלים על החיים, אהבה ומה שהמחלה מביאה איתה, דברים שלפעמים אתה לא מאמין שהילדים האלה בסך הכל בני 17.
יש קטעים שגורמים לך פתאום לפתוח את העיניים ולהסתכל על החיים בצורה שונה. אם אומרים שיש ספרים שיכולים להשפיע עליך, לעשות לך מעין "סוויץ'" כזה בראש, להתפכח פתאום ולהסתכל על הסביבה בצורה שונה, אז זה הספר שעשה לי את זה. דבר שהוא מוזר לעצמו, כי ספר זה הוא לא מושלם ולא יצירת מופת, אז ככה שאין לי הסבר הגיוני למה זה קרה.
ספר שבהחלט אפשר לחזור ולקרוא שוב, אפילו כל פעם קטעים שונים, כי כל קטע מדבר בפני עצמו.
הרבה מהציטוטים האהובים עלי וגם כאלה שאקח לחיים לקוחים מהספר הזה.
ואם כבר לבכות מספר, אז מזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Sizzy
Sizzy
מ
מרתיקה
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
ש
שעיונת
תמונה של fairy tale
fairy tale
5קוראים|גיל ממוצע44|100%נשים

על המבקרת

תמונה של ir4uk

ir4uk

חברה מזה 13 שנים
9 ביקורות•23 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של ir4uk
ir4uk
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות9
לייקים שקיבלה23
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת5ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ir4uk

שלוש קומות

שלוש קומות

אשכול נבו

ספר נחמד שמעביר את הזמן בכיף.
אך למרות זאת אפשר להגיד שדי התאכזבתי, 3 סיפורים שמתוכם יש מעניינים ויש פחות, מודה שעל הסיפור האחרון דילגתי היה טיפה חסר עניין ומשעמם.
אני אוהבת את הספרים של אשכול נבו ואת הכתיבה, אך הייתה הרגשה קלה של החמצה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ir4uk
השידוך

השידוך

איב האריס

אהבתי את הספר מאוד, לא יכולתי להפסיק לקרוא.
החיים בקהילה החרדית הסגורה בלונדון מושכים אותך, ולרגע אתה רוצה להיות חלק ממנה, על כל חסרונותיה.
ספר מרתק שנתן לי פרספקטיבה שונה על הקהילה החרדית שרלוונטית גם לארץ.

אגב, העיצוב של השער הוא אחד העיצובים היפים שראיתי, ולדעתי אומר הכל מעיני הנערה\הכלה. התמונה של הכלה המופיעה היא תמונה אמיתית של הכלה נחמה פראל הורוביץ, שהתחתנה עם נינו של הרבי ויזניץ' מוביל חסידות ויזניץ' המפורסמת, בחתונה אורתודוכסית בירושלים. החתונה אגב זכתה לסיקור נרחב בזמנו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ir4uk
מלכת היופי של ירושלים

מלכת היופי של ירושלים

שרית ישי-לוי

ספר מעולה, נחשפתי לראשונה לסופרת הזו ולא התאכזבתי.
הדמויות ממשיכות לחיות איתך גם הרבה אחרי סיום הספר, ושלא נדבר על התיאורים היפים של ירושלים של פעם..

מומלץ בחום

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ir4uk
לבד בברלין

לבד בברלין

הנס פאלאדה

מודה שלקח לי קצת זמן להכריח את עצמי לפתוח את הספר ולקרוא אותו, גם אחרי השבחים הרבים שקיבל. בהתחלה הוא נראה לי קצת "כבד", פוליטי, אך לאחר כמה עמודים הבנתי שזה אפילו לא מתקרב למה שחשבתי. הספר זורם, כתוב בצורה קלילה וידידותית, ומראה צד אחר של גרמניה בזמן המלחמה , צד של אנשים גרמנים פשוטים, שלמרבה ההפתעה מראה שלא כולם היו נאצים או רצו לקחת חלק בתעמולה הפוליטית. סוחף שאי אפשר לעזוב לרגע וזה מה שמייחד את הנס פאלאדה. הוא לא כותב בעלילת מתח עולה או דרמתית, אלא מספר סיפור באופן פשוט ואיכשהו אתה מוצא את עצמך נסחף לעלילה הזאת בן רגע וממשיך לקרוא עוד ועוד.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ir4uk
איש קטן, מה עכשיו?

איש קטן, מה עכשיו?

הנס פאלאדה

אחרי שקראתי את "לבד בברלין" המצויין, נתקלתי בספר הזה של הסופר והחלטתי לנסות. כמובן ששוב לא התאכזבתי. הנס פאלאדה יודע לתאר את חיי היומיום בצורה מעניינת, סוחפת, שאפשר להזדהות איתה אפילו במציאת כיום. הכתיבה שלו סוחפת שמשאירה אותך לקרוא עוד ועוד.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ir4uk
אות מאבשלום

אות מאבשלום

נאוה מקמל-עתיר

כפי שאמרה הסופרת, אי אפשר שלא להתאהב או להישאב לתוך הדמות הזאת שנקראת- אבשלום פיינברג. ספר מרתק שכתוב בשפה עשירה ובעברית של פעם. בהחלט נותן מבט אל ההיסטוריה של העלייה הראשונה בתקופה העותמאנית, ומלמד המון על התקופה והאנשים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ir4uk
נערה מברלין

נערה מברלין

ג'ייק ווליס סימונס

ספר מעולה. כמישהו שאוהבת ספרי שואה לא התאכזבתי מהספר. מספר על התקופה בצורה טובה, אם כי לפעמים באמת יש תחושה שהעלילה נתקעת לקראת הסוף, אך זה לא משהו שהורס את החוויה הכללית של הקריאה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ir4uk
כמיהה לעדן

כמיהה לעדן

נעמי רגן

אחד הספרים המעניינים שקראתי בזמן האחרון. בהחלט נותן הצצה לעולם החרדי המסוגר שספק אם הייתי מכירה לולא הספר. מותיר אותך עם מחשבות ותהיות גם אחרי סיום הספר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ir4uk

ביקורות נוספות על "אשמת הכוכבים"

אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

****



"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ארבעה כוכבים, שקיבל ממני חמישה, בשקט.
למה ארבעה? בעיקר כי התחושה שקיבלתי, בייחוד בתחילת הקריאה, היא של ספר "נוער", שהדמויות בו דוברות - כמו בהמון סדרות נעורים בטלוויזיה האמריקאית - שפה שהיא קצת שנונה מדי, אינטיליגנטית מדי, שהיא רגשנית ומתוחכמת ורבת פאתוס ומודעת לעצמה וצינית להכעיס, בדיוק המתכון שכל נער או נערה בגילאי 11-20 מאינדיאנפוליס ועד טימבקטו ישמחו, ללא היסוס, להכניס לסיסטם שלהם. כשנערים צעירים מצטטים משייקספיר ומפיקים תובנות של תסריטאים חכמים בני 35, יש בזה פגיעה ממשית באמינות שלהם כדמויות, וכמעט לא חשוב כמה נכונות ואמיתיות יהיו התובנות שלהם.
אז למה חמישה כוכבים? קודם כל, כי התובנות האלה בכל זאת מעולות. וכי הספר הזה כתוב לעילא. וכי גיבורתו היא נערה בת 16 עם חן ותום וכן, גם עם נסיון חיים של אישה בת חמישים, ולמרות שהיא חולת סרטן סופנית עם ריאות בלתי מתפקדות, בלון חמצן שהיא גוררת אחריה כמו כדור ברזל על נידון למוות, וידיעה מוחלטת שימיה ספורים והיא תלויה בתרופה נסיונית שרק מאריכה את חייה, היא מצליחה יום אחד להתאהב. באהבת הנעורים שלה אין שום דבר שטחי או מתוק מדי או פלסטיקי או וורוד צמרירי או רגיל או ערפדי, ואפילו לא ממש מלודרמטי או טרגי-בכוח, כפי שהייתי אולי מצפה מהתאהבות של דמות מהסוג הזה בספר מן הסוג הזה. יש פה סיפור אהבה עגול ובוגר ומעניין, שברגע שנכנסת אליו, בידיעה הברורה שבטוב הוא לא ייגמר, רצית להמשיך ולטבוע בו, בכאב ובשמחה ובסופיות ובסופניות שבו, כי בינינו, אין כמו רגש טוב וחזק מספר או מסרט כדי לבקוע לרגע את החומה האפורה של הקיום החדגוני שכולנו שקועים בו לרוב. אני זוכר משפט אחד שהיה נר לרגליי כשהייתי נער-שנוטה-להתאהבויות-חטופות (ובכנות, הוא נר לרגליי גם היום) - 'מוטב לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב כלל'.
זה לא סתם ספר על סרטן, כי זה באמת לא מעניין. יש כאן יצירה נוגעת ללב, חכמה ונעדרת בולשיט, על מלחמה אבודה-מראש כנגד אוייב חסר פנים, פשרות או מצפון, והגבורה הכמעט-מטופשת שמובנית במלחמה הזאת. נכון, יש בסיפור הזה גם קלישאות כי אי אפשר בלי, אבל ג'ון גרין מצליח איכשהו לפתוח אותן בהומור ואף ללעוג להן, כעונה לחוק הבלתי כתוב האומר שרק לאדם שחור יש את הזכות האמיתית לכנות אדם שחור אחר "ניגר".

אבל הסיבה האמיתית שבגללה הספר הזה קיבל אצלי את הכוכב החמישי, היא שגם הצלחתי להבין את ההומור שלו, שהוציא ממני הצטחקויות אמיתיות מהבטן (תחת מבטיו של נהג-המונית המבועת, שבמחיצתו קראתי חלק ניכר מהספר), אבל בעיקר כיוון שבחמישים העמודים האחרונים שקראתי באוטובוס בדרך הביתה, החנקתי לפחות חמש התייפחויות של ילדה קטנה שלקחו לה את הארטיק, גם זאת אל מול מבטים משתאים של שכנים לנסיעה שכנראה לא חוזים לעתים תכופות באדם בוגר בוכה מספר שהוא קורא.
אני אוהב לבכות מספרים, אבל זה כמעט לא קורה לי. אני יודע שג'ון גרין עשה עליי מניפולציה והביא לי את זה בסרטן ובמוות ואני רגיש לדברים האלה כמו אלרגי-לבוטנים שמקבל במבה במשלוח מנות, אבל אני סומך על האנטנות שלי שיקלטו את הזיוף, את ה"ליד", ה"כמעט", המתאמץ והמשתדל מדי. האנטנות האלה מחלצות אותי תכופות מסיטואציות דומות, כשאני קורא ספרים שמנסים לרגש כמו מישהו שמדגדג אותך עם מגרפה כדי להצחיק אותך.
בספר הזה יש אמת. נכון, היא קצת מתחנחנת וקצת מושלמת מדי ואין בה פגמים משמעותיים, אבל כשמתאהבים, הפגמים כבר לא חשובים. העיקר שמרגישים.


****

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

איך כותבים ביקורת על ספר כזה?
אוקיי.
אני הייזל גרייס פרטית. יש לי אוגאסטוס ווטרס פרטי אישי שלי לגמרי. קצת פחות פרינס צ'ארמינג אבל בהחלט דומה.
אני חולה בפעם השנייה, הוא נקי כבר חצי שנה, תמיד מתח.
אז שבת אחת הוא מחליט להפתיע, הספר עטוף יפה בשקית שביד שלו וככה אשמת הכוכבים נכנס עמוק לחיי.
מלאה בספקות, אני מתיישבת ונכנסת לעולם הבנוי היטב של ג'ון. בתוך שעתיים אני כמו סמרטוט, עם הספר סגור בידיים שלי, בהלם מוחלט לאחר שכל עובר ושב בבית חשב שהשתגעתי לגמרי, בוכה וצוחקת בטירוף ובעיקר רועדת.
זה הספר שלי, ואני אוהבת אותו ואני לא יכולה למצוא בו משהו לא במקום. הוא בהחלט מרחיב את הלב וגם קורע אותו לחתיכות קטנטנות בעת ובעונה אחת. אבל הוא טוב. הוא אפילו מעולה. והוא בכלל לא ספר סרטן.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סול.
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

לא, אני לא אחשוף כאן עכשיו את סיפור חיי המרגש והמסורטן [ויש לי כזה] באופן ציני ומניפולטיבי כדי לקבל הרבה תשבחות וכדי שיגידו לי שאני בוגרת ומדהימה ובלה בלה בלה. ממש לא.
אני גם לא אכתוב איך בכיתי לאורך כל הספר, כי זה יהיה שקר. בחיים לא בכיתי בגלל ספר, ונכון לעכשיו אין לי שום כוונה להתחיל עם זה.
אני לא עומדת לפרט ממי שמעתי על הספר, ואיך השגתי אותו, וכמה זה עלה ומי המליץ לי עליו ומי הפושע הנקלה שגילה לי את הסיום.

בעצם, אני כן אגלה לכם משהו מסורטן מהעבר המשפחתי שלי, אבל זה סיפור שמזכיר לי את הספר, ותבינו עוד מעט למה.
זה היה לפני חודשיים, לקראת הצגת סוף שנה. שאלתי את אבא שלי אם יש לנו מקטרת בבית בשביל ההצגה [כן], ואם אפשר לקחת אותה. אבא שלי הביא את המקטרת, ואמר: "תיזהרי עליה, זאת מקטרת אמיתית."
אני: "תודה! היא כזאת מגניבה!"
אבא:"היא הייתה של סבא שלי."
אני:"כן? באמת?"
אבא:"כן, והוא מת מסרטן ריאות בגלל העישון."

אז הסיפור הקצר הזה הוא אמיתי בהחלט, די מצחיק, בעצם עצוב ומלא בהומור שחור, בדיוק כמו הכתיבה ב"אשמת הכוכבים". היא מציאותית, מצחיקה ועצובה והומוריסטית וקודרת בו זמנית.

אמרו כאן שהכתיבה יותר מדי בוגרת ושנונה ואינטליגנטית ומתוחכמת וצינית ורגשנית בשביל בני 16. יש לי חדשות בשבילכם: כמו הביקורת הזאת, הכתיבה של הספר היא לא. היא לא יותר מדי שום דבר, והיא אמינה, ולא כי הייתי כל כך רוצה לדבר ככה בעצמי- אלא כי אני אישית, בכבודי ובעצמי, מצאתי שם אמירות שאני יודעת בוודאות שאני או חברים שלי היינו יכולים להגיד בקלות. ואם אתם, מבוגרים יקרים, מגלגלים עיניים ומגחכים ואומרים לעצמכם: "ברור שזה מה שהיא תחשוב, המתבגרת האינפנטילית הזאת, שבכלל לא מודעת לעצמה וחושבת שהיא כזו בוגרת ושנונה. זה פשוט לא אמין, וזהו!"
אז הרשו לי לומר לכם שאני בהחלט מודעת לעצמי, ואני יודעת מה זה אינפנטילית [הא! הרסתי לכם את התזה, אני לא כזו טיפשה], תודה רבה. אז אל תאמינו. אני יודעת שרוב המשפטים שנאמרו שם הם אמיתיים, ואם אתם עדיין מתעקשים, תיהנו.
כי יש גם מתבגרים בדור האייפונים שמצטטים משייקספיר או סופוקלס או פטר ואן-האוטן ואוהבים לדבר בשפה גבוהה, גם אם זה כדי לעצבן אנשים אחרים או בצחוק.

בחזרה לספר עצמו.

אני יודעת שהוא מרגש ואכזרי ועצוב והכול, אבל בתור מישהי שהתחילה לקרוא אותו בשבעה של סבא שלה, קצת היה לי קשה למרר בבכי. [ולא, לא הזכרתי את זה כדי שתרחמו עליי. זה פשוט קשור לעניין.] זה סוג של צירוף מקרים אירוני ומדכא, כשחושבים על זה, כי בדיוק באותה תקופה שקראתי את הספר הייתה במשפחה שלי הרבה התעסקות במוות, מסיבות לא רצוניות-אלו שהזכרתי ואלו שלא. אבל בין האזכרות וכל העניינים הכה-משמחים האלה, הספר המשיך להעסיק אותי, פשוט בגלל שקראתי אותו רק עד האמצע בהזדמנות הראשונה ההיא. וכשקניתי אותו, זה היה סוג של מפלט באופן מוזר שכזה. התעסקות במוות וכאב ואובדן של אחרים עזרה לי להתמודד עם אלו שלי. אבל אני שוב מתמסכנת, אז אני רק אגיד שכן, ג'ון גרין הוא גאון, וכן, אני מעריצה את אופן הכתיבה שלו, וכן, הייזל היא הנשמה התאומה והמסורטנת שלי בחלק מהמובנים.

"לפעמים את קוראת ספר והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח להשתקם אלא אם כן כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת ספרים כמו מכאוב מלכותי, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, שהרעיון לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."

איזה תולעת ספרים לא תזדהה עד עמקי נשמתה עם הדמות הזאת?
אני מודה, באותה תקופה שקראתי את הספר היו כמה ניסיונות כושלים שלי לקרוא גם את "התפסן בשדה השיפון", ושם אחד הביטויים האהובים על הגיבור היה "כאב תחת מלכותי". אז זו האסוציאציה שהייתה לי מהשם "מכאוב מלכותי". סליחה, הייזל.
אבל אחר כך חשבתי שזה פשוט ספר די פילוסופי ויומרני, ובסוף פשוט רציתי לקרוא אותו ולעזאזל הפלצנות. הייתה רק בעיה אחת: הספר הזה לא קיים.
זה מילא אותי בהלם, כי טיפחתי תקווה קלושה שיש באמת ספר כזה. ואז נדהמתי מהתעוזה של ג'ון גרין, להמציא ספר וסופר ולדבר עליהם כל הזמן בלי אפילו להביא ממנו עמוד אחד לרפואה.
לזה אני קוראת גאוני.

עכשיו תבוא פסקה מרושעת ומתנשאת, וכל האנשים הטובי- לב וחסרי הציניות- אל תקראו אותה, אלא אם כן אתם ממש רוצים לצעוק עליי. אני אבין אתכם.

כן, קראתי חלק מהביקורות האחרות. וסליחה, אנשים יקרים, אבל מי שכתב שהספר גרם לו לבכות כי הוא מספר על הכאב האמיתי בחיים והוציא אותו מהבועה שלו ומהבעיות הקטנות שלו- יש לי שני דברים סותרים לומר לכם:

1. הייתם צריכים לקרוא את הספר הזה כדי לקלוט שאתם לא היחידים עם בעיות בעולם? גם אם לא היו לי סיפורים טרגיים וסוחטי דמעות בעבר שלי, הייתי יודעת שלרוב האנשים בחיים יש חיים יותר קשים משלי! אני מצטערת שאני כל כך מגעילה, אבל... זה קצת אטום.

2. זו נשמעת סתירה למסקנה הקודמת, אבל- לא רק לאנשים מסורטנים יש זכות לבכות ולהתלונן ולהיחשב לאנשים עם בעיות אמיתיות למרות מה שאמרתי קודם, אלא גם למי שמרגיש בודד בחברה או שהמורה שלו ממש מגעילה אליו או שהוא דפוק בחשבון מותר להרגיש רע ולחשוב שזו בעיה. כל עוד הוא לא חושב שהוא האדם האומלל בתבל, והוא לא אטום לכאב של אחרים, זו זכותו המלאה להרגיש מבואס ומדוכא קצת. אז אפשר לבכות גם מדברים שהם קצת פחות עצובים.

גמרתי להטיף לכם, אפשר לחזור לקרוא בשקט.

אז איפה הייתי?
אה, כן. עוד משהו שבזכותו התאהבתי בספר הוא, שהוא לא מפחד להגיד בפנים אמיתות כואבות על מוות.
את זה שהמון פעמים מתים הופכים לקדושים גם אם לא הגיע להם, על זה שחולי סרטן הם בעצם סוג של מוטציה ומרגישים נורא כשכל המשפחה רק סביבם, על זה שהעולם הוא לא מפעל להגשמת משאלות וגם הסופר האהוב עלייך יכול להיות אדם שיכור ודוחה ושחצן, ולא- אין סיבה לזה שילדים מתים ולזה שיש מחלות וכאב ורוע. לא סיבה שאנחנו יכולים להבין באמת, בכל אופן. ואתם יכולים לדחוף את כל משפטי ה"ללא כאב, כיצד נדע מהי שמחה?" לאן שאתם רוצים. נסו אתם להגיד את זה לעצמכם כשקורה לכם משהו זוועתי כמו גרורות בריאות.

אז כן, התאהבתי בספר באותה מהירות שבה אוגאסטוס התאהב בהייזל. ולמרות כל הציניות והארס שלי, לא היה לי אכפת מהקיטש בספר. בעצם, משום פגם בספר.
אולי זה בגלל שהציניות היא אינסופית, אבל גם האהבה לספרים ובפרט לספר הזה היא אינסופית.
וישנם אינסופים גדולים מאינסופים אחרים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•לואיזיאנה מנטש השקנאית
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

אני זוכרת את הערב שישי הזה, הייתי רק בת 16 ואבא היה בבית הכנסת וחיכיתי שכבר ישוב הביתה לקידוש.
זאת הייתה תקופה מגעילה, לאבא התגלה גידול שפיר ביד, אבל מבחינתי זה היה סוף העולם.
"זה גידול שפיר, זה לא ממהיר- זה לא סרטן" אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש.
אבל כשכל פעם מחדש מסירים אותו והוא חוזר (4 פעמים), זה לא יעזור כמה פעמים אני ישנן את זה, המראות של אבא לאחר הניתוח כשהוא נראה מנופח וחלש ושבור- שוברים אותי.

אז באותו ערב שישי, זה הרגיש כאילו התפילה נמשכת נצח, ואבא עדיין לא פה, וכהרגלי התחלתי לבכות..
והבכי נמשך ונשפך על דף שהיה לבן, שאליו אספתי את כל המילים הכואבות שלי. והמילים האלו הפכו אחר כך לשיר.

השיר הזה סימל את הבהלה שתפסה בי ולא הרפתה, הבהלה שאוחזת בי חזק יום אחרי יום, לילה אחר לילה.
והיא שוב באה ומציפה אותי בחלומות, ואני מתעוררת באמצע הלילה שטופת זיעה, פחד ודמעות.
משננת במוחי, "זה רק חלום, זה רק חלום...".
החלומות לא נעלמו, הם מדי פעם שבים ומזכירים לי שהפחד עדיין קיים, חזק ואיתן, והוא לא מתכוון להיעלם כנראה אף פעם, לפחות עד ש.....

ואז הגיע הספר הזה. הוא שכב לי כמה חודשים על המדף וחיכה שאקרא אותו. מסיבה לא ברורה כל הזמן דחיתי את הקריאה של הספר. אבל פתאום היה לי מין צורך לקרוא אותו, וככה זה התחיל..

מכירים את התחושה הזאת בגרון שהוא כואב כשמנסים לבלוע רוק, ומרגישים שיש שם איזה גוש שלא רוצה להיעלם. והכאב הזה מתלווה בעינים אדומות ולחות, אף מנוזל עם נשימות קצרות, עמוקות ורועדות שמלוות במשיכות.... התחושה הזאת ליוותה אותי חלק מאוד נכבד מהספר.

מצאתי את עצמי באמצע הקמפוס הומה האדם, יושבת באיזה כיתה נידחת, קוראת את הספר ובוכה.
בוכה כמעט כמו באותם הלילות.. לא יכלתי להרשות לעצמי יותר מדי לבכות, כי בכל זאת כל סטודנט יכול להיכנס לכיתה ולצפות במחזה הלא ממש נעים הזה וגם הרגשתי יותר מדי חשופה. אז עשיתי מה שאני יודעת הכי טוב. החזקתי את עצמי חזק והדחקתי.

בעצם ככה אני חייה עד היום. מדחיקה את הפחד הזה. הפחד בלאבד את האנשים שאני אוהבת. זה לא שאני מפסיקה לדמיין אותם מתים, אבל לפחות אני מדחיקה אותו הצידה, עד שיום אחת אני לא אהיה מספיק חזקה כדי לכלוא אותו, והוא יתפרץ במלא קומתו.

למרות שידעתי לאורך כל הספר מה הולך לקרות בגלל איזה ספויילר רצחני, זה עדיין זה לא מנע ממני את המנה הגדושה של הכאב.
ובעזרת הרבה הומור וציניות, מצליח ג'ון גרין להראות לנו את המציאות והעולם היפה והאכזר שאנו חיים בו.
ואיך שני ילדים דמיונים יכולים ללמד אותנו הרבה על העולם יותר ממה שאנחנו יודעים. על מה זה כאב, מחלה ומוות ומנגד מה זה אהבת אמת והקרבה.

אני רק רוצה להגיד שאבא שלי היום ב"ה בסדר, אבל לי זה אף פעם לא מרגיש בסדר. ואני הרבה פעמים מתייחסת אליו כמו אל ילד קטן ובודקת שהוא אכל מספיק, וישן מספיק, ואומרת לו שלא ישתה יותר מדי יין בחתונה כי הוא צריך לנהוג חזרה הביתה.. והוא, איך לא, מתעצבן. זה התפקיד שלו לדאוג לי ולא ההפך. אבל ברגע שאתה חווה פעם אחת את התחושה הזאת שמישהו שאתה אוהב הוא במרחק נגיעה מהמוות, כבר שום דבר אף פעם לא יהיה בסדר. וכל ההסדר הזה של הורה- ילד מתערער ומתחלף.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•eliya
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

נניח שהרופא שלי היה מבשר לי, חלילה, שמקננת בגופי מחלה קטלנית שתתפרץ בדיוק בעוד שנה ואז תהרוג אותי במהירות מתחשבת. ("אני רוצה לשמוע דעה נוספת", הייתי מתלונן. "בסדר. אתה גם אדיוט!", הוא היה משיב.) האם הייתי משנה משהו בסדר היום שלי? איך הייתה הידיעה שהזמן מוגבל משפיעה על התוכניות שלי לשנה האחרונה? מובן שלא יהיה הגיון רב לפתוח תוכנית חסכון לטווח ארוך או להתחיל תהליך התנתקות מהכבלים של הוט. אבל מה כן?

לא הרבה, כנראה. הייתי לוקח חופשה-ללא-תשלום וללא-חזרה מהעבודה כדי לבלות כמה שיותר זמן עם שאהבה נפשי ועם שאר יקיריי; דואג לכמה עניינים כספיים; נוסע פעם או פעמיים לחו"ל (אלסקה? נורווגיה?); לא אוכל ירקות ולא מתאמן ללא שום רגשות אשמה; ומרבה במצוות, ליתר ביטחון. אולי זה עצוב, אבל, בשורה התחתונה, לא עולה על דעתי שום חוויה משמעותית שטרם חוויתי ב-53 (אאוץ!) שנותיי עד כה שארגיש מחוייב להספיק, ואין גם הישג משמעותי אליו אני שואף שאוכל להשיג תוך שנה. הברבור הזה לא היה נותן קולו בשיר.

המחשבות המורבידיות האלה הופיעו אצלי ב"אשמת הכוכבים", אותו סיימתי באיחור לא-אופנתי לפני כמה ימים. בטח קראתם אותו. הוא מתאר את סיפור אהבתם של הייזל גרייס ואוגאסטוס ווטרס – נערה ונער חולי סרטן הנפגשים בקבוצת תמיכה – מנקודת מבטה הנוקב של הייזל. שלא כמו בתרגיל המחשבתי (שישאר כזה, טאץ' ווד) שלמעלה, להייזל ואוגאסטוס אין הפריבילגיה לדעת מראש אם ומתי המחלה תכריע אותם. יש להם, לעומת זאת, את הזכות לחוות אהבה שיש בה עוצמה ובגרות, גם משום שהיא מתרחשת על קו הקץ.

מה אני יכול לחדש אחרי שהכל כבר נאמר ונכתב על הספר הזה? כלום. אני יכול רק לחזור על מה שכתבו אחרים. הרומן העצוב ומכמיר הלב הזה נקרא היטב מתחילתו ועד סופו. תיאורי ההתמודדות של בני הנוער עם "מלכת המחלות" – מחלת הסרטן – אמינים בסך הכל ומעוררי הזדהות. דוגמא לצוהר שהספר פותח להתמודדות ההירואית-בעל-כרחה הזו היא החשש של הייזל להיאהב: "רציתי לא להיות רימון, לא להיות מפגע זדוני בחייהם של האנשים שאהבתי". אי אפשר שלא להתחבר לזה.

הסבל של הייזל ואוגאסטוס צובט חזק בלב, אבל אני הזדהיתי לא פחות עם הסבל שחוו דמויות ההורים. עוד לא נבראו המאזניים שישקלו ויכריעו כאבו של מי גדול יותר: של ילד חולה או של הוריו הצריכים להתמודד עם הסבל היומיומי הזה כשידם קצרה מלהושיע, בעודם חייבים לשמור על פאסון ולהקרין קור-רוח ושליטה גם כשמתחשק להם להתפרק לגורמים. אחרי שקראתי חלק מן הביקורות הקודמות, קיויתי שקריאת הספר תגרום לי לדמוע. זה היה קרוב, אבל זה לא קרה.

פינת הציטוט
------------
בבית אנה פרנק באמסטרדם קראתי את המשפטים הבאים שאמר אוטו פרנק ז"ל על בתו אנה הי"ד, ואותם מצטט גם הספר. מאז חלפו כמה שנים וקרו כמה דברים שגרמו לי להשתכנע באמת שבהם.
"אני מוכרח לומר, הייתי מופתע מאד לגלות עד כמה עמוקות היו מחשבותיה של אנה. זו הייתה אנה שונה מאד מזו שהכרתי כבתי. היא אף פעם לא ממש הראתה את הצד הנפשי הפנימי הזה שלה. המסקנה שלי, כיון שהייתי ביחסים טובים מאד עם אנה, היא שמרבית ההורים לא באמת מכירים את הילדים שלהם".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עולם
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

ביולי שעברתי הקרנות במחלקה האונקולוגית באסותא, ניחמתי את עצמי שלפחות אני בתחילת המסדרון ששמור להקרנות של הרדיו-כירורגיה ורדיותרפיה, ולא בהמשך המסדרון שם מחכים אלה שעוברים כימותרפיה. היה משהו מנחם בידיעה שהכאב שלי מדוד, ממוקד, שיש לו התחלה וסוף. בין הצלילים המתכתיים של המכשירים והאור הקר של חדר ההקרנה, נזכרתי בספר אשמת הכוכבים מאת ג’ון גרין ספר שבמשך שנים סירבתי לקרוא כי לא רציתי להתמודד עם מה שנראה כמו רומן נעורים על סרטן. בסוף מצאתי זמן בין התופעות לוואי אחרי ההקרנות לשבת ולקרוא את הספר.
רק כשהמחלה עצמה התיישבה לצידי בכל זאת המנינגיומה בראש שלי היא האחות הקטנה והמעלקת של הסרטן, מצאתי עניין בספר את מה שלא ציפיתי למצוא בעבר: אנושיות חדה, הומור שחור, ואהבה שמסרבת להיכנע לתחושת הטרגיות.

אשמת הכוכבים עוקב אחר הייזל גרייס לנקסטר, נערה בת שש-עשרה החולה בסרטן ריאות מתקדם, ואוגוסטוס ווטרס, נער לשעבר חולה סרטן שאיבד רגל בקרב במחלה. זהו רומן התבגרות שמתחזה לסיפור אהבה, אך בעצם עוסק בשאלה איך חיים כשהמוות נוכח תמיד ברקע ואיך ממשיכים לחלום, אפילו כשגוף אחד כבר איבד את יכולת הריפוי.

ג’ון גרין מצליח לכתוב על מחלה בלי ליפול לרחמים עצמיים או רומנטיזציה של הסבל וזה מה שקנה אותי. הוא מעניק לדמויות שלו קול שנון, ביקורתי, כמעט פילוסופי. הייזל לא רוצה להיות “השראה”, היא רוצה לחיות או לפחות לא למות בהגזמה. דרך הדיאלוגים בינה לבין אוגוסטוס נבנית אינטימיות נדירה: שניהם מבינים שהאהבה שלהם זמנית, אך דווקא מתוך הידיעה הזו נולדת קרבה טהורה יותר, נקייה מהשליות של נצח.

מנקודת מבט אישית, קריאת הספר קצת אחרי הטיפולים גרמה לי להביט אחרת על עצמי ועל שפת המחלה. גרין מזכיר לנו שהגוף אינו אויב, אלא שדה קרב שבו מתנהלים גם רגעים של יופי, צחוק, ואפילו תשוקה. הוא מפרק את הדימוי של “החולה הגיבור” ומציב במקומו דמות של אדם צעיר שרוצה לאהוב, להרגיש ולהיזכר.

בסופו של דבר, אשמת הכוכבים הוא לא ספר על מוות ,הוא ספר על חיים, דווקא כשהם שבריריים.

לפני 6 חודשים•DR.Nofar Sarori
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

היום הכי גרוע שלי היה לפני כמעט שנה, בקירוב לראש השנה. אני זוכרת שאספו אותנו, את הכיתה, אחרי הרצאה כלשהי, והודיעו לנו על פטירת תלמיד מהשיכבה שלנו מסרטן. השכבה שבה אני לומדת היא שיכבה גדולה, שמכילה 15 כיתות וכ-500 תלמידים, ככה שמן הסתם, לא הכרתי אותו, אבל ידעתי מי הוא. הוא היה חבר של מישהי שהכרתי ותלמיד די מוכר ומקובל בשיכבה שלמד בכיתה שמול שלי, וראיתי אותו כשחגגו לו יום הולדת בכיתה שלו ותלו לו שלט על הדלת והביאו לו עוגה. אז נכון שלא הכרנו, אפילו לא יחסים של 'שלום שלום', ואפילו לא ידעתי שהוא חולה סרטן, אבל בכל זאת, כשאמרו לנו את זה, וראיתי שני פרצופים שהכירו אותו ואני אותם מתעקלים בבכי, לא יכולתי שלא ללכת משם בתחושה נוראה- ובסופו של דבר, כן לפרוץ בבכי. בשלב הזה לפחות, הרגשתי די צבועה, אבל לא ממש שלטתי בעצמי. כי כן יכולתי לזכור את הפנים שלו כשהוא עובר במסדרון ואת החבורה שאיתה היה תמיד מסתובב, וכן חשבתי על כמה שזה נורא, אבל בעיקר בכיתי בגלל מה שהלך סביבי. עשרות תלמידים שהכירו אותו, שהיו איתו בצופים, חברים שלו- וכולם בוכים. ולא סתם בכי- התייפחות- אנשים שאני מכירה בכו בצורה היסטרית ומעוררת יאוש. תלמידים משכבות אחרות או מהשיכבה שלנו שהצליחו להישאר רגועים, עברו בין האנשים הבוכים וחילקו להם כוסות מים. בסופו של דבר, אחרי מלא דמעות, בעיקר לא שלי, שיחררו את כל השיכבה שלנו מוקדם הביתה- חברים שלו הלכו לשבט שלו שהיה קרוב לבית הספר, אחרים הלכו לנחם את החברה שלו, ואני הלכתי הביתה עם עוד כמה בנות. למה זה היה היום הכי גרוע שלי. אנשים הרבה יותר קרובים אלי מאותו אדם נפטרו והלכו לעולמם. למה המוות הזה השפיע עלי בצורה כזאת? נכון, זה לא היה הוגן בשום צורה. אבל עדיין. ניסיתי לשתף כמה חברים מכאן במה שעבר עלי באותו היום, אבל הם לא ממש הבינו (ברצינות, אני אוהבת אתכם והכל, אבל יכלתם להיות קצת יותר תומכים) למה כל כך אכפת לי, כי הרי לא הכרתי אותו. וזאת הצרה- אי אפשר שלא לטבוע כל כולך באבל ההמוני הזה, שבאותם רגעים, רק הוא כל מה שסובב אותך.

באחד מהרגעים בספר, הדמות הראשית הייזל חוקרת על המוות של החברה לשעבר של אוגוסטוס. היא מתארת עשרות פוסטים שנכתבו לה על הקיר ברשת החברתית- "אני מרגישה כאילו כולנו נפצענו בקרב שלך"- ומתארת את התחושה להיות רימון יד, כשאת יודעת שהפצצה, כשהיא תוטל, תהיה ארוכת טווח. רק שהיא לא מבינה עד כמה ארוכה ההשפעה הזאת יכולה להיות.
הרבה אחר כך, כשאחת הדמויות בספר מתה, שוב מתוארים פוסטים בפייסבוק שכתבו לה ומתארים אותה ככמעט קדושה- אנשים שאולי בקושי הכירו את אותה הדמות, או שסתם התראו איתה פעם, וכן- אפילו רק יחסי 'שלום שלום'. הייזל כועסת על זה, ואפשר להבין אותה. אבל אי אפשר להגיד שלא הבנתי גם אותם.

כזה הספר- מלא באירוניה והומור שחור, עוקצנות וציניות, והתייחסות מלאה למה שמאיים על הדמויות בספר- שכן- למרות החיים בצל המוות והידיעה הברורה שהחיים לא ימשיכו עוד הרבה והם לא יזכו להזדקן, הן כן מצליחות להתאהב. יש משהו בוגר באהבה הזאת- אך גם חפוז ונמהר. הוא מאוד נערי, וכן, גם הדמויות שם, שהן עגולות ובוגרות ומעניינות יכולות לומר לפעמים "אוי מי גאד", ולמרות זה, להסיק מסקנות ותובנות של מבוגרים בני שישים ולצוטט משייקספיר. אולי זה נשמע טיפה לא אמין- אבל החוכמה של גרין היא שהוא מצליח לעשות בצורה שלא תגרום לנו כמעט לחשוב שהוא פלצני ויומרני, אלא שאנשים כאלה אולי באמת קיימים. ואמנם, כנראה קיימים בני נוער מבריקים כאלה. נכון שאני לא אחת מהם, ועוד לא פגשתי מישהו שמצוטט משייקספיר ודברי שירה, ונכון שאני כנראה גם לא אפגוש, אבל יש גם אנשים שהם יוצאים מהכלל.
ג'ון גרין כותב בהסוואה- כל הרגעים המצחיקים בספר, וההתייחסות וההתמודדות עם המחלה האיומה הזאת, הוא משתמש בדמויות כדי לנפץ מוסכמות (למשל חלק שאהבתי, שבספר האהוב על הייזל, הגיבורה החולת סרטן שם מקימה אגודה 'חולי סרטן שרוצים למצוא תרופה לכולרה'). לעומת ספרים אחרים שקראתי שעוסקים במחלה, (כמו למשל 'עד כאן', שגם הוא ספר מעולה) הספר אינו גדוש במונחים רפואיים (למעט אלה שכמובן הכרחיים) והוא לא בא להסביר לנו על המחלה, אלא ההתמודדות עימה, שכן הסרטן לא מרחם על אף אחד ולא מסנן אנשים בגילאים. ומוות של נערים צעירים זה באמת דבר נורא, והקדושה שמיוחסת לנפגעים מהמחלה הרבה פעמים לא צודקת, ושהעולם לא באמת הוגן ושמשאלות כמעט אף פעם לא מתגשמות, לצערינו, ושהמשפט 'ללא כאב כיצד נדע שימחה מהי' הוא שטות אחת גדולה, ושהסוף הוא לא תמיד סוף טוב הכל טוב.
אבל בעיקר זה סיפור אהבה של שני בני נוער שזכו להכיר אחד את השני ובסופו של דבר, למרות הכל, כן לאהוב ולהיאהב.

ועוד משהו אחרון: אני לא חושבת שצריך לבכות מספרים בשביל להתרגש מהם. הרבה אנשים התייחסו בביקורות שלהם לחווית הבכי המלווה מהספר. אז נכון שלא בכיתי, אבל קשה לי מאוד לבכות מספרים, וזה קורה רק בפעמים מיוחדות באמת. אני אוסיף ואגיד שמסרטים הרבה יותר קל לי לבכות מאשר ספרים, לא יודעת למה. ונכון שבכי מעצים את החוויה, אבל זה שלא בכיתי לא אומר שלא התרגשתי, ונכון שהסיפור לא מושלם ולא מדובר כאן ביצירת מופת, אבל מההסתכלות שלי כאן, כמעט כולם יכולים להינות מחווית הקריאה שהוא מציע. או לפחות להרהר בו, שכן הוא מביא הרבה רגעים מעוררי מחשבה, גם אם הוא לא עלילתי במיוחד.

(אני אסיים בציטוט שאהבתי מהספר, שלפי דעתי מדגיש את הוויתו)

"אני רק יכולה לקוות" אמרה ג'ולי, "שהם יגדלו להיות בחורים אינטלגנטים ומתחשבים כמוך."
"הוא לא כזה חכם," אמרתי לג'ולי.
"היא צודקת. פשוט רוב האנשים שנראים כל כך טוב הם בדרך כלל טיפשים, אז אני עולה על הציפיות."
"בדיוק. זה בעיקר בזכות זה שהוא לוהט," אמרתי.
"זה מעוור לפעמים." הוא אמר.
"האמת, זה ממש עיוור את חבר שלנו אייזק," אמרתי.
"טרגדיה נוראית זה היה. אבל מה אני יכול לעשות לגבי היופי הקטלני שלי?"
"אין לך מה לעשות."
"זה הנטל שלי, הפרצוף היפה הזה."
"שלא לדבר על הגוף שלך."
"ברצינות, אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על הגוף הלוהט שלי. תאמין לי דייב, אתה לא רוצה לראות אותי עירום. הייזל גרייס ראתה אותי עירום, וזה ממש עצר לה את הנשימה."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אריאל
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

קרוב מאד לגאוני, כתוב על הכריכה.
איזו הגזמה פראית.
אני לא עומדת לקטול את הספר הזה, אבל גם לא להעניק לו חמישה כוכבים. הוא ספר טוב מאד. באמת. אבל הטררם שעשו סביבו קצת מוגזם.
אני גם לא רוצה לדבר על משחק הרגשות שגרין עושה בספר הזה, ולחזור שוב על הטענה שזה סתם רומן נעורים עלוב, רק שהסרטן משמש פה גימיק.
לא אשפוט את גרין. לכל אחד מאיתנו יש חבר או מכר או בן משפחה חולה סרטן. זאת המחלה של המאה שלנו כנראה. שמתם לב שלכל תקופה יש את ה-מחלה שלה? אבעובועות שחורות, או שחפת, או כולירה. בכל תקופה יש את המחלה הזאת שהיא אימת ההמונים. מעניין למה זה ככה.
אז אצלנו זה סרטן, והוא כל כך נפוץ וכל כך מפחיד – שטבעי שסופר שיכתוב עליו, ויכתוב ספר טוב, נחמד, ולא כזה שמתאר במלנכוליות רק את הימים האחרונים בצל המוות - יזכה לתשומת לב מוגברת.
אבל לומר שהוא גאוני?
נסחפתם.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

יש לי שני דברים עיקריים לומר עליו: א. שהוא אמין. ב. שהוא לא אמין.

למה הוא אמין?
כי קל לדמיין שהוא נכתב בידי מתבגרת. הלשון, המשלב, הסלנגים. הכל הגיוני ונשמע טוב.

למה הוא לא אמין?
הייתי נערה מתבגרת עד לא מזמן. אני מכירה לא מעט מתבגרים בהווה. יש ביניהם כמויות של מגניבים וחכמים – אבל לא יצא לי להכיר מבין כל חבריי שניים כאלו שפולטים משפטים ציטוטיים פעם ביממה. זה לא אמין בשיט.
אף מתבגר – בעצם, כמעט אף אדם, בכל גיל, (חוץ משונרא, נדמה לי) לא אומר כל כך הרבה דברי חכמה נחמדים ושנונים וקלילים במידה כזאת מדויקת, בכמות של אחד לשני עמודים. נדמה כאילו ג'ון גרין ישב וערך רשימה "משפטים מגניבים שחייבים לשים בספר, כדי שאנשים בסימניה יצטטו אותי מלא."
אחר כך, לפי זה, הבנאדם בנה את העלילה.

אז בקטע הזה, הוא לא אמין במיוחד. מה שכן, המשפטים החמודים האלה בהחלט מעלים חיוך. הנה כמה:

"בנות תמיד חושבות שמותר ללבוש שמלה רק במקרים מיוחדים. אבל אני אוהב אישה שבאה ואומרת, כאילו, אני הולכת עכשיו לפגוש בחור בהתמוטטות עצבים, בחור שהראייה שלו תלוי בימים אלה על בלימה, ושככה יהיה לי טוב, אני אלבש לכבודו שמלה ויהי מה."

"אוגאסטוס ווטרס דיבר כל כך הרבה, שהוא היה יכול לקטוע אותך אפילו בלוויה של עצמו."

"מה שלום החבר שלך אייזק?"
"עיוור."

"אין כמוך בכל העולם."
"אני בטוח שאת אומרת את זה לכל הבנים שמממנים לך נסיעות לחו"ל."

"אם להיות הוגנת כלפי מוניקה" אמרתי, " גם מה שאתה עשית לה לא היה כזה יפה."
"מה אני עשיתי לה?" הוא שאל במגננה.
"אתה יודע, שהתעוורת וכל זה."
"אבל זאת לא אשמתי." אמר אייזק.
"אני לא אומרת שזאת היתה אשמתך, אני רק אומרת שזה לא היה יפה."

"מישהו צריך להגיד לישו. כלומר, זה בטח מסוכן. לאחסן ילדים מסורטנים בתוך הלב שלך."

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

הדבר הגאוני בספר הזה, שלגרין אין עליו זכויות יוצרים, הוא המשפט: "החיים האלה טובים, הייזל גרייס."
לא על המשפט, על הרעיון.

החיים האלה באמת טובים, אתם יודעים? וחבל שרק מי שהולך אל מותו מבחין בזה.
חבל שבני הנוער והמפוגרים שהולכים אל מותם מבחירה, ומתאבדים בשביל הקטע לא מבחינים בזה. הייזל, וכל חולה סרטן, היתה עושה הכל – הכל! בשביל כמה ימים בריאים. לא מדובר כבר על חיים שלמים.
סתם כמה ימים פשוטים כאלו, שבהם אתה קם בבוקר והולך לעבודה ומבחין שהשמים כחולים ונופל במדרגות ומעקם את הרגל ויושב עם חברים לקפה ומחליפים בדיחות, וקורא ספר טוב ורואה פרסומת מצחיקה, והמחשב שלך קורס באמצע העבודה ושכחת לשמור קבצים, ואתה מקבל במבחן בהיסטוריה ארבעים רק בגלל איזו שאלה מטומטמת על צ'רצ'יל, ואתה מחכה שלוש שעות על הקו בשירות לקוחות של סלקום ואתה מזמין פיצה ומגלה שהיא בטעם של מנוע, וצועק על הילדה שלך ואחר כך מתחרט, ורב עם החבר שיושב לפניך בכיתה והמורה זורקת אותך החוצה. סתם יום רגיל.

אבל למה ללכת רחוק? גם אלה שלא מתאבדים לא ממש מבחינים ביופיים של החיים.
ולמה לי להטיף לאחרים? אני בעצמי מבחינה ביופי?
לא תמיד. וטוב שיש ספרים שמזכירים לנו את זה מידי פעם.
לכן זה ספר טוב.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קריקטורה
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

לפני ארבע שנים בערך, מת אצלנו ילד בישוב מסרטן בלב. הוא היה רק ילד, בן ארבע. היה לו סרטן למשך שנה וחצי. הוא הצליח להתגבר, ואז זה שוב חזר.
הדבר האירוני והכואב, ו~ סלחו לי, מעט צפוי במותו; זה קרה בדיוק מתי שהעניינים התחילו להשתפר. כשהמצב נראה טוב יותר, זה בא בבום. בבת אחת. כרעם ביום בהיר, בא לנפץ את התקווה שעוד נשארה.

לא אומר שזה היה מקרה המוות מסרטן הראשון שאי פעם קרה במשפחה שלי, או בכלל בסביבה הקרובה, אבל ההבדל המשמעותי הוא שזכרתי אותו. את הילד הקטן והבלונדיני עם העיניים הכחולות הבהירות. קראו לו דניאל. הכרתי אותו, ואת ההורים שלו ואת האחים שלו.

הייתי ילדה קטנה. לא הבנתי בדיוק מה המשמעות של זה, למה העיניים של אבא אדומות כשהוא הולך עם אמא להלוויה.
לא ידעתי.

המילה סרטן תמיד הייתה המילה המאיימת, המחלה חשוכת המרפא, שמתאפיינת בראש קירח ובהנשמת חמצן. לא ידעתי אז שהיו אפילו סוגים שונים של סרטן. לא רציתי לדעת, כי "מרבה דעת מרבה מכאוב", וזה הפחיד אותי עד מוות.
אירוני למדי, כי תמיד פחדתי מהמוות.

הספר הזה, היה כמו חץ. חץ מדויק וקטלני להחריד שפוגע במטרה בצורה חדה ונקיה. חץ של אמת כואבת, של דברים שמנסים להדחיק ולהכחיש. דווקא את הדברים האלה זורקים לך בפרצוף, בתיבול הומור וציניות וחדות לשון.

וזה היה ספר שאי אפשר להגדיר. ובכלל, הרגשות שלי הם דבר שקשה להגדיר. כשאני אוהבת, אני אוהבת חזק. כשאני שונאת, אני יכולה להחריב ולהרוס הכל בשנאה שלי. הרגשות שלי הם כולם אלימים וכוחניים, ובגלל זה, אין הרבה הבדל בין האהבה לשנאה, כי אני יודעת שברגע של שבר, שתיהן יכולות להרוס הכל.
אבל אני אהבתי. ואהבתי חזק. שנאתי את העובדה שידעתי את הסוף. שנאתי את העובדה שכל כך הרבה אנשים אהבו אותו; חששתי שהציפיות הגבוהות יקלקלו את התחושות שלי. אהבתי את הייזל. אני, עם הילדותיות והתמימות שלי, והרצון שלי שהכל יסתיים בהאפי אנדינג. אני, שתמיד בטוחה שאיכשהו סיפור האהבה המדהים הזה של שני אנשים מדהימים עוד יותר, ייגמר בטוב. כי אני לא חזקה.

וזאת גבורה. להדחיק את הפחד. לנסות להמשיך לחיות, כשכל יום תוכלו למות. כשעוד החיים לפניכם. נבצרת ממכם האפשרות לחלום, בגלל הידיעה שלא תשרדו יותר. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי חיה במציאות כזאת.

אנחנו חיים בייקום שמוקדש לבריאה, ולבירוא, של מודעות. אוגאסטוס ווטרס לא מת לאחר מאבק ממושך בסרטן. הוא מת לאחר מאבק ממושך בתודעה האנושית. הוא היה קורבן- כפי שגם אתה תהיה- של הצורך של היקום ליצור ולהשמיד את כל מה שאפשרי.

הייזל היא שונה. היא שנונה ומצחיקה והיא לא קודרת או תבוסתנית. היא פשוט מודעת לעצמה עד כאב, ולא מניחה לעצמה לשקוע באשליות. לא מדחיקה את המחשבה עליו. היא חיה, בידיעה שהמוות קרוב. היא לא מפטמת את עצמה בשקרים או באמונות נכזבות. כזאת היא הייזל.

ג'ון גרין הוא שונה. סופרים רבים ניחנו בכישרון כתיבה. ביכולת המושלמת להעביר תחושות ורגשות. לג'ון גרין יש משהו מעבר.
הוא הצליח להבין.
ליתר דיוק, הוא הצליח לגרום לי לחשוב שהוא מבין. דיכאון הוא תופעת לוואי של סופניות. וול, הוא הצליח להבין את הסופניות שלי יותר טוב ממני. ליתר דיוק, הוא הצליח ליצור דמות שמבינה. זה בדיוק מה שנדיר.

הספר הזה הוא בעצמו שונה. הוא לא מספר על כמה הילדים מסכנים וסובלים והחיים שלהם נוראיים, ועל כמה שהם מלאכים וקדושים. הסופר לא משתמש בסרטן כדי שנרחם עליהם. הוא רוצה להעביר לנו משהו. משהו גדול יותר ממחלה. הוא מספר על אהבה, שיכולה להתקיים בכל מצב. אהבה אמיתית. לא מהירה מדי, לא לוחצת מדי, לא קיטשית מדי, לא מאושרת מדי.

זאת אהבה של מציאות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~RAIN~
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“מושלם . אין מילה אחרת שיכולה לתאר את הספר הזה . ספר מעניין , מותח , מרגש , סוחף , מצחיק ומעלה מחשבו”