עד אמצע הספר שקלתי אם לוותר עליו.. אבל הכתיבה הנפלאה של טאנה פרנץ' היפנטה אותי. פשוט אני לא חובבת ספרי בלשות וחקירות משטרתיות. מאמצע הספר סופסוף נהיה עומק בדמות של רוב. שם כבר ממש נכנסתי לזה. הרגשתי כמו שהוא הרגיש, הבנתי מה עובר לו בראש... עד הסוף הנפלא בעיני. אני אוהבת ממש את הצורה שבה היא סגרה את הספר. ממש מחכה שהספריה תיפתח שוב אחרי החג, ואגש לספר הבא בסדרה... ממליצה בחום, רק תהיו עם סבלנות ותתענגו על הכתיבה המופלאה!

זה לא סוד שאני חובבת נלהבת של ספרי מתח, טוב, חובבת נלהבת זו לשון המעטה. אבל יותר מכל אני אוהבת ספרי מתח שהם ספרים בעלי ערך מוסף. טאנה פרנץ' כותבת ספרים כאלה. הם עוסקים בסוגיותיה הכלכליות והחברתיות של אירלנד, הם כתובים נהדר ויש בהם אווירה של רומן משובח.

עשרים שנה לפני שמתרחש הסיפור העכשווי, נכנסו שלושה נערים ליער שליד נוקנארי, פרבר של דבלין. נער ונערה נעלמו ללא שוב ונער אחד ניצל, מלוכלך בדם שאינו שלו, אך לקה באמנזיה ולא הצליח לשחזר מה קרה.

הקטע הפותח את הספר הוא מופת של כתיבה פואטית יפהפייה ומעיד על יכולותיה היוצאות דופן של הסופרת.

הנער שניצל, אדם ראיין, גדל להיות בלש במחלק הרצח של דבלין, הוא שינה את שמו, שכח את עברו שאינו ניתן לזכירה, ואימץ לעצמו מבטא בריטי ועבר פנימייתי נטול טראומות יוצאות דופן. ביחד עם שותפתו, קאסי מדוקס, הוא פותר תעלומות ונהנה מקריירה בינונית במשטרה.

אבל לעבר יש דרכים רבות לשלוח זרועות אל ההווה. קאסי ואדם נשלחים לאתר חפירות ארכיאולוגיות בשולי יער נוקנארי המבורא כמעט כולו, כדי לפתור תעלומת רצח של ילדה-נערה בת שתים עשרה. אנו מתוודעים אל פרשיית העבר של ראיין, שנקשרת בראייה פיזית אל הרצח הנוכחי, ואל השדים אשר מתרוצצים בתוכו פנימה. החקירה הקשה חושפת אותנו אל רקדנית בלט, ילדה כשרונית שהתקבלה ללימודי מילגה באקדמיה המלכותית, ואל משפחתה המסובכת, רבת הרבדים הרגשיים והנפשיים. ככל שנשאב אדם אל התעלומה ואל גיבוריה החשודים, כך הוא מתקשה להיחלץ מזיכרונותיו ומעברו המסובך. הוא שוקע בשתייה, הוא נשבר על דוכן העדים והורס את ידידותו הנפלאה עם קאסי.

הספר רצוף בשברונות לב. זהו סיפור עצוב על תושבי אירלנד המולכים שולל בידי פוליטיקאים רודפי בצע ומתקשים לבנות תוכנית כלכלית אישית. סיפור נוגע על תעלומה מסתורית מן העבר, שלמרות הכל לא באה על פתרונה, על אדם שאיחה את חייו, אך הסדקים לא עומדים בלחץ והוא מתרסק, על משפחה שאינה מתפקדת ואת המחיר משלמת ילדה מצויינת אחת.

פרנץ' היא סופרת נהדרת שכותבת הרבה במובן הכי פשוט של המילה, עמודים רבים ומילים רבות, ובכל זאת הסיפור אינו משעמם לרגע.

מיד כשסיימתי את הספר העצוב הזה קראתי את "דומות", שהוא מין ספר המשך, ועל כך בביקורת הבאה.

וממש בסוגריים כפולות ומשולשות, את פתרון החידה ניחשתי הרבה לפני הסוף. האם זה מפריע להנאה מהקריאה? לא ממש. כשהתעלומה איננה הדבר העיקרי, אין בכך כדי להעיב על ההנאה. (אגב, זה אופייני גם לספריה האחרים של פרנץ'.)

הביקורת הזאת מוקדשת לאפרתי, שבלעדיה אין סיכוי שהייתי קוראת את הספר (וחבל).
הכותרת נשמעת, אולי, נחרצת מדי.
מי אמר שלא הייתי קוראת? אולי הייתי נתקלת בו, במקרה, מדפדפת, מדפדפת עוד קצת, ומגלה שאני לא יכולה להפסיק?
אבל לא. לא הייתי מדפדפת, לא הייתי בכלל פותחת.
*
בחודש האחרון, בן של משפחה בקהילה שלנו נפטר בשנתו. מוות בעריסה.
בחדשות, קראתי על תינוק שנחנק מגולה, ועל ילדה שהתאבדה.
*
המציאות מספקת לי אינספור סיוטים הוריים שמדירים שינה מעיני, כן, אני מתכוונת לזה מילולית.
ישנם לילות בהם אני לא נרדמת בגלל המחשבות על דברים נוראים שעלולים לקרות לילדים שלי. רעיונות אף פעם לא חסרים.
ולא חסרים הרגעים האלו, הדברים שכבר קרו, הפעמים שבהם כמעט - הפעמים שבהם אילולא - שגם הם מבעתים אותי.
אין צורך לשלוח אותי לטיפול בחרדה, אני מתפקדת ולרוב מהווה אזרחית מועילה לחברה.
אבל כשהכריכה האחורית של ספר מספרת לי על שלושה ילדים שנעלמו ביער ורק אחד מהם חזר, ועל ילדה בת 12 שנרצחת באותו מקום - אני מוותרת מראש. סיוטים יש לי משלי, לא צריכה סיוע חיצוני.
בכל זאת, אפרתי המליצה, ואני השתכנעתי לנסות למרות הכל, וטוב שכך.
*
בלב היער מסופר מנקודת מבטו של רוב ראיין, אחד משלושת הילדים שנעלמו ביער, והיחיד שחזר.
הוא חזר אחוז טראומה, כשאינו מסוגל לזכור דבר ממה שעבר עליו.
בהווה, הוא בלש במחלק הרצח, ההחוקר רצח של ילדה, בת אותו גיל בו היו הוא וחבריו שנעלמו ללא שוב, באותו אזור עצמו, שכעת מתנהלת בו חפירה ארכיאולוגית.

הרבה חומרים טורדי מנוחה עבור הורים יש בספר הזה.
היעלמותם של הילדים - סיוטו של כל הורה, חוסר הוודאות הנורא, הנצחי.
רצח אכזרי.
יחסיו של רוב ראיין עם הוריו, שלעולם לא שבו להיות כפי שהיו מאז הטראומה שחווה.
כדי להגן עליו, שלחו אותו ההורים לפנימיה באנגליה, הרחק מהטראומה, הרחק מהציבור הסקרן, הרחק מרוצח פוטנציאלי שאולי עוד אורב לו.
רוב המבוגר, יודע שכוונתם של הוריו היתה טובה, אבל את הכאב של הילד שהורחק, שחש נטוש בפנימיה, רחוק מהבית, אי אפשר למחות.
*
אבל האימה האמיתית בספר היא לא האימה ההורית, נוכח הרצח, נוכח מה שקרה כבר.
את האימה האמיתית בספר יוצרת התערערותו של רוב.
החקירה מעמתת אותו עם העבר אותו הדחיק בהצלחה כה רבה, וההיזכרויות הפתאומיות שלו יחד עם משפטי הטרמה קטנים הנשתלים במהלך העלילה גורמים לקורא לחשוש בעיקר ממה שיהיה:
מה שרוב יעולל לעצמו מפחיד יותר ממה שעוללו לו בעבר, מה שהזכרונות יעשו לו, מפחיד יותר ממה שנעשה לו.
עיקר הסיפור אינו חקירת התעלומה העומדת במרכזו אלא הדמויות שבו ומה שהחקירה מעוללת להן.
כמו בחפירה הארכיאולוגית, זירת הרצח, גם בדמויות הראשיות - רוב ושותפתו קאסי (שגם אותה רודפים שדים משלה), יחשפו רבדים עמוקים יותר.
אצל רוב, תהליך ההיזכרות יעלה עוד ועוד ממצאים מהעבר, שידרשו ניקוי מהעפר שדבק בם והתבוננות כדי להבין מה הם, ומה הם מספרים.
*
התאכזבתי קצת מאופן העיסוק בזכרון, רוב הזמן רוב נזכר בהתרחשויות באופן פתאומי, והן עולות מול עיניו צלולות וברורות כאילו צולמו אז, וכעת הן מוצגות לפניו כסרט.
במציאות, הזכרון לא עובד כך. תהליך ההיזכרות שלנו מוסיף ומשנה את הזכרונות. איפה השפעת סרטי המתח שראה רוב בחייו על הזכרונות שלו? איפה השפעת תיק החקירה שקרא, תיאוריות שהועלו, נקודת מבטו כמבוגר?
רק במקרה אחד מתברר שיש פער בין מה שזוכר רוב למה שזוכרת אמו. רוב נוטה לייחס את הטעות לאמו ולהניח שזכרונו שלו הוא המדוייק. אנחנו הקוראים, כמובן, יכולים לבחור בעצמנו מי דייק יותר.
*
שעון החול של האתר הארכיאולוגי המהווה את זירת הרצח הולך ואוזל לאורך הספר. בקרוב, יסלל כביש במקום ומה שטרם התגלה - לעולם לא יתגלה עוד. גם רוב, לכל אורך החקירה, מצוי בתחרות פנימית עם עצמו ועם מנגנוני ההדחקה שלו, מנסה להציל מהעבר מה שאפשר, בטרם יתם החול בשעון החול הפרטי שלו, ולנו נותר רק להחזיק לו אצבעות.

כשהייתי ילדה אהבתי לשחק ביער שליד הבית. היער המדובר היה בסך הכל חורשה לא צפופה במיוחד, אבל בשבילי הוא היה עולם ומלואו. זה היה בעידן הפרה-הסטורי שלפני ערוץ הילדים, בתקופה שילדים פשוט "שיחקו למטה" ללא השגחת הוריהם, במקום בגן שעשועים מוסדר עם ההורים צופים על ספסלים בסמוך. מכיוון שלא היו טלפונים ניידים נאלצו האמהות שלנו ללכת כמה דקות כדי להגיע לתחילת החורשה ולצעוק לנו לבוא לארוחת הערב. אני זוכרת את הפעם ההיא שלא שמעתי שקראו לי ואבי נכנס לתוך החורשה כדי לחפש אותי. הייתי כל כך שקועה במשחק עד שאפילו לא שמעתי אותו מתקרב ולא הספקתי לרדת בזמן מהעץ. למזלי הוא היה כל כך לחוץ עד שלא שם לב. כילדה חשבתי שהוא סתם דאגן. כאמא דעתי השתנתה...

"בלב היער" מתחיל בשלושה ילדים שמשחקים ביער. גם האמהות שלהם קוראות להם לבוא לארוחת ערב, אך הם אינם חוזרים. כשהמשטרה מעורבת נמצא רק ילד אחד. שני חבריו נעלמו ללא כל הסבר ולא הותירו שום עקבות. הסיוט של כל הורה. בדרך כלל קשה לי מדי לקרוא על ספרים בהם ילדים הם קורבנות של פשע, אך הפעם חרגתי ממנהגי. אחרי שקראתי את ספרה של פרנץ "בית מספר 16" ואהבתי מאוד, הייתי בטוחה ש"בלב היער" שקדם לו והיה לספר ביכורים רב מכר יהיה מעולה אף הוא.

לכאורה כל הנתונים מבטיחים. כמו ב"בית מספר 16" גם כאן העלילה עוסקת בבלש משטרה שאירוע נוראי בילדותו גורם לו להתנתק ממשפחתו ולחיות בבדידות מזהרת, עד שעברו משיג אותו והוא נאלץ לשוב ולהתמודד עם ההשלכות. אבל, כמו שחורשה בבית הכרם שבירושלים אינה דומה ליער אירי אפל, כך גם שני ספרים של אותו סופר עלולים להיות שונים באיכותם. אמנם בשני הספרים התעלומה לא מקורית במיוחד ופתרונה צפוי גם למי שאין לו דוקטורט בספרות מתח, אך בעוד שב"בית מספר 16" התעלומה היא רק תירוץ לתיאור פסיכולוגי מבריק של הדמויות והעלאת שאלות עמוקות, "בלב היער" לא הותיר את חותמו מעבר לפתרון התעלומה. סתם עוד ספר על בלש משטרה מיוסר שיש לו יחסים סבוכים עם שותפתו. מאיזשהו שלב שמתי לב שאני קוראת במהירות כדי לסיים כבר את הספר בעודי פוזלת למדף כדי לבחור את הבא. נראה לי שאפילו פרנץ' הבינה שדמותו של הבלש בספר לא מעניינת מספיק ובחרה בדמות המשנית של הבלשית שאיתו להיות הגיבורה של ספרה הבא.

יתכן שאילו הייתי קוראת את "בלב היער" ראשון הייתי ביקורתית פחות, שכן למרות מה שכתבתי הוא כתוב היטב, קריא וקולח. מצד שני סביר שאז לא הייתי קוראת את "בית מספר 16".
בקיצור, למדתי שעדיף לא לתת קרדיט אוטומטי לספר שאהבתי את "אחיו".

טריגר בשפה הפשוטה זה מתג, או הדק. טריגר בשפת הפסיכולוגים קשור לנפגעי טראומה, והוא מגדיר כל דבר שהוא, שמפעיל תגובה רגשית חריפה אצל נפגע הטראומה. שכן, יש לגוף מנגנון מופלא ומבורך שנקרא הדחקה. וברוב הזמן ההדחקה עוזרת, ומאפשרת תפקוד יומיומי סדיר. אלא שחומת ההגנה הזאת לא תמיד פועלת בצורה טובה, ולכן היא עלולה להיסדק, או להתמוטט כליל. הגורם לפגיעה כזו בחומת ההגנה נקרא "טריגר" והוא יכול להיות כמעט כל דבר - מראה, קול, ריח, דמות, מקום, תאריך...

שלום, קוראים לי נצחיה (שם אמיתי) ואני נפגעת טראומה. ביום לא עבות אחד התפוצצה מחבלת מתאבדת בסמוך לתחנת האוטובוס שבה עמדתי. היא הצליחה להרוג את עצמה, ואת שני לוחמי המג"ב שניסו לעצור אותה, ולפצוע אותי קל. מאז עברו למעלה מתשע שנים, אבל טריגרים עדיין קיימים. חלקם ברורים מאליהם וניתנים לצפיה - רעש חזק, פיצוץ של בלון, זיקוקין, סגירת חלון, טריקת דלת, פיגועים בחדשות, הכריזה בתחנה המרכזית "צהרים טובים, כאן מחלקת הביטחון". וחלק מהטריגרים מכים, והם הגיוניים רק בדיעבד: מישהו שמספר שיום ההולדת שלו חל ב-22.9, ריחות מסויימים, צבעים מסויימים. לפני תקופה מסוימת, בגיגול פשוט גיליתי את התמונה של המחבלת כפי שצולמה דקות מספר לאחר הפיצוץ. מה שהיכה בי לא היתה התמונה עצמה, אלא החדות של הצבעים - צבע כיסוי הראש שהיה לה, איכות האור המסויימת שהיתה באותו היום. עם התחנה עצמה התמודדתי, בחשיפה מכוונת. אבל לילה אחד הבאתי את הבת שלי לחדר המיון בהר הצופים, וגיליתי (מאוחר מדי) שאני לא יכולה לתמוך, כי אני צריכה תמיכה בעצמי.

וכל ההקדמה הזאת באה להסביר למה אהבתי את הספר. הצצתי על סקירות קודמות שלו, והן פושרות אם לא קוטלות. ואני ממש לא הרגשתי ככה. רוב ראיין הוא בלש מצליח למדי במחלק הרצח. אף אחד לא יודע שהוא אדם ראיין, שבשנת 1984 הסעיר את אירלנד בתעלומה מסתורית, שבסופה הוא נמצא, ונעליו ספוגות דם, בעוד שני חבריו הטובים נעלמו ואין יודעים היכן הם. רוב עבר דירה, גדל בפנימיה, החליף את שמו, וכבר את אדם עמוק בפנים. אלא שהדברים עולים ומתעוררים ביום שבו מקבלים רוב ושותפתו קאסי חקירה של תעלומת רצח באיזור נוקנארי - אותו יער שבו בילה רוב כשהיה אדם, ובו נעלמו חבריו. וזה לא סתם רצח. זה רצח ילדה. בת שתים עשרה. ומי שנזכר כאן בספר "בית מספר 16" עושה זאת על אחריותו בלבד.

סקורצ'ר קנדי, הבלש שעומד במרכז עלילת ספר אחר של פראנץ', "חוף רפאים" מאופיין בדבר אחד חשוב: הוא שומר על החוקים. הוא מבין מדוע הם קיימים, לא חושב שהוא חכם יותר מהם. זה נוגע לכללי לבוש, חוקי התנועה, וכללים נוספים. אני מזכירה כאן את הספר הזה, שגם אותו כתבה טאנה פרנץ', כי רוב ראיין עובד הפוך. הוא מודע לחוקים ולכללים, יודע טוב מאוד שבמקרה כמו שלו הוא צריך לרדת מהתיק, ולהעביר את החקירה לצוות אחר. אבל הוא בטוח שהכיסוי שלו מושלם, שהכללים נכתבו עבור אחרים, ושהוא יעמוד בזה.

אלא שהוא לא עומד, ומכאן הוא נתקל בטריגרים על ימין ועל שמאל. חומות ההגנה מתמוטטות, כושר השיפוט שלו נפגע קשות, והוא מתרסק. את כל זה אנחנו חווים מבפנים - מתוך עדותו של ראיין עצמו. ואני חושבת שזה, יותר מאשר העלילה עצמה, הוא גורם הבלהה הגדול שבספר. קראתי בגרון חנוק. בסופו של דבר ראיין נשחק עד דק. לשותפה שלו קאסי יש טראומה משלה, וטריגרים משלה, אבל דומה שהיא מודעת להם טוב יותר, ומצליחה להתמודד מולם בצורה טובה יותר מראיין. הסוף, למי שאוהב סופים סגורים וטובים, הוא מאכזב. קצת יותר מדי דומה לחיים. אבל בעיני זה חלק מהקסם של הספר כולו.

יש ספרים שתופסים אותי חזק בבטן. מן צביטה כזאת שהולכת איתי לכמה ימים/שבועות/חודשים תלוי עד כמה הספר הצליח להוציא אותי משלוותי.
"בלב היער" הוא אחד הספרים המטלטלים שקראתי.
גם מישום שהוא מספר על רצח והיעלמות של ילדים, שני נושאים שאין יותר מפחיד מהם להורה,
וגם מישום שזו טאנה פרנץ'. סופרת אירית שעושה קסמים. חקירת הרצח היא דבר שולי, מה שעיקר בכל ספריה הוא ההיבט הפסיכולגי של הדמויות, הילדות שלהן, מה הוביל אותם לחשוב, להתנהג ולפעול כפי שהם ואת הכל היא עושה בצורה משכנעת ביותר , מצאתי את עצמי לא פעם קוראת פסקה מתמוגגת וקוראת שוב כי זה כל כך יפה וחכם.
מומלץ בחום, בליווי ויסקי חם :-)

ספר ביכורים עם לא מעט מגרעות... אבל לא יכולתי להניח אותו מהיד עד סיומו.

"בית מספר שש עשרה" היה המותחן הראשון שקראתי מאת טאנה פרנץ' וממנו התלהבתי, מהספר הבא שלה "חוף רפאים" התלהבתי פחות ובאופן טבעי הגעתי לספר הביכורים "בלב היער".
הספר שוזר יחד שתי תעלומות שקרו באותו פרבר נידח של דבלין בהפרש של 20 שנה: היעלמותם של שני ילדים בני 12 ב-1984 ורצח של ילדה בת 12 ב-2004. את הספר כתבה טאנה פרנץ' בגוף ראשון זכר כשהמספר הוא הבלש ראיין, אחד משלושת הבלשים החוקרים את הרצח המאוחר ושהוא גם הילד היחיד משלושת הילדים אותו מצאו ביער ב-1984. לאחר מכן הוא החליף שם ומקום מגורים.
חלק רב מהספר מוקדש ליחסים בין רוב ראיין לשותפתו לחקירות, הבלשית קאסי מדוקס, משהו בסגנון "כשהארי פגש את סאלי" אבל עם טוויסט אחר.
נושא אחר שמעסיק את הסופרת (בספר הזה וגם ב"חוף רפאים") הוא השחיתות הציבורית-ממשלתית והקשרים בין פוליטיקאים, פקידים בכירים, בעלי הון ואנשי נדל"ן בכל הקשור להונאות נדל"ן וניצול המשאבים הציבוריים.

התעלומות עצמן מרתקות (אם כי רק אחת מהן נפתרת) אבל הספר סובל מכמה מגרעות:
• את עיקר הספר ניתן היה לכתוב ב-150 עמודים. אלא שאת אותם 150 עמודים הסופרת מרחה על פני 450 עמודים (תסמונת סטיג לרסון?) הכוללים תיאורים ארוכים, פרשיות ודמויות משנה שאינן קשורות לעיקר ואינן מובילות לשום מקום ויותר מדי הררי מלל שאותם קראתי בריפרוף.
• הניסיון של סופרת צעירה לכתוב בגוף ראשון זכר לא תמיד עולה יפה. חיבוטי הנפש של הבלש האירי המחוספס מתאימים יותר לבנות "סקס והעיר הגדולה", כמו גם חלק מההתנהגות והחשיבה שלו שלא מתאימים לגבר. יש התבטאויות "שלו" שפשוט מביכות (כמו בנוגע לרוגבי או למועדון הכדורגל ליברפול). קרה לא פעם שהייתי צריך לחזור להתחלת הפיסקה כדי לוודא שמדובר בבלש ראיין ולא באחת הדמויות הנשיות.
• הסוף, לאחר פתרון תעלומת הרצח, נמרח על פני יותר מדי עמודים.

מצד שני על המגרעות מפצה סיפור מקורי, עם עומק פסיכולוגי ופתרון מעניין ובעיקר... מותח.

יש ספרים מסויימים שאתה מתחבר אליהם ואתה פשוט לא יודע למה.מפתיע שזה קרה לי דווקא עם הספר הזה.אני יודע שהדעות בקשר לספר הזה חלוקות,אבל אני בכל זאת מתעקש שזה אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי.הסיבה שהספר הזה כל כך טוב,הוא לא דווקא התעלומה והחקירה עצמה,אלא איך שהסופרת מתארת את הרגשות של הדמויות הראשיות בסיפור.הסופרת לקחה שתי דמויות ראשיות,הבלש והשתופה שלו,והפכה אותם לכל כך אמיתיים,כל כך עמוקים,שהיו כמה פעמים במהלך הספר שבאמת רציתי לבכות בשביל הדמויות.אולי אני משוחד,והסיפור של הבלש והשתופה שלו מזכיר לי סיפור אישי שלי,כי אני יודע שהרבה מהחברים שלי לא נהנו מהספר.אבל בכל זאת,האופן שבו היא מתארת את הדמויות והרגשות שלהם,הוא בין הטובים שראיתי.הספר הזה הוא רומן מעולה,נכון כל העניין של "המתח" בספר הזה,התעלומה,והחקירה עצמה,הוא קצת פחות טוב.אבל אני יכול להגיד שהפתרון של התעלומה עדיין הפתיע אותי,ואת העומק שהיא הצליחה להכניס לתוך ספר מתח פשוט והרגש לא ראיתי באף ספר אחר .הספר הזה הוא מיוחד,ושונה,והוא לא מתאים לכל אחד.

טאנה פרנץ' מאוהבת בגיבור שלה, אבל לא מהססת להשניא אותו על הקורא כשהעלילה דורשת את זה.

לעולם לא הייתי מנחשת שהמותחן המיסתורי-פסיכולוגי הזה הוא רומן ביכורים; פרנץ' היא כותבת מוכשרת מאוד וניתן להבחין בזה כבר מהשורות הראשונות שגורמות לך לשקוע כמו בבוץ' טובעני המכיל חומרים נרקוטים ממכרים. הפתיעה אותי שהכתיבה מקצועית ו'ותיקה' כבר מנקודת הזינוק שלה. הדמויות מפותחות ביסודיות ומגלות בהדרגה את כל השריטות שלהן ויכולות להיות לעתים מאוד לא אהובות.

הרומן הזה נפתח בתעלומה בת עשורים: שלושה ילדים בנוקנארי, קהילה במרחק כמה קילומטרים מדבלין, נכנסים ליער אבל רק אחד מהם חוזר. אדם ראיין. הוא נמצא צמוד לעץ, נעליו מלאים בדם שאינו שלו. אדם חוזר מעט קטטוני וזכרונו נמחק. 20 שנה חולפים, ואדם ראיין הקטן הוא עכשיו רוב ראיין, שוטר במחלק הרצח של משטרת דבלין שעברו נותר כערפל מאחוריו.
ביחד עם שותפתו קאסי מאדוקס, בלש רוב ראיין חוקר מקרה רצח בפרוורי דבלין: גופתה של קאת'רין דבלין בת השתים-עשרה נמצאה על אבן טקסית עתיקה באתר ארכיאולוגי, הממוקם במקרה בנוקנארי, העיירה שבה היה רוב קורבן לפני עשרים שנה.

מה שאני אהבתי במיוחד זה אפיון הדמויות. הן היו מולטי-מימדיות ומאוד דינאמיות. קאסי היתה דמות מבריקה. היא בחורה צעירה במחלקה משטרתית הנשלטת על ידי גברים. היא הוקצתה למחלקה כיוון שהיתה נועזת, חכמה ושנונה, בקיצור, הרוויחה את זה ביושר. בנוסף, היא חברה נהדרת, והיא ורוב הם זוג מאוד חמוד, הן כידידים והן כשותפים.
אהבתי במיוחד את או'קלי, מפקד המשטרה הסוער הקלאסי: ממורמר, קולני, חסר-סבלנות וחמום-מוח שנותן לאנשיו חיים קשים. חשבתי שהוסיף הרבה צבע לעלילה והיה משעשע לראות אותו מתעצבן.

יש אי שם אנשים שיגדירו את הספר הזה 'מדהים' ו'גאוני'. אני לא אתן לו את הכבוד להיכנס לקטגוריה הזו, אבל כן אהבתי אותו וחשבתי שהיה טוב.
לפרנץ' יש נטייה לפרט יותר משצריך ותחושת הגודש הזו הרסה לי קצת את הקריאה. הדבר שהכי הרגיז אותי וגרם לי לגלגל את העיניים היה באחד העמודים האחרונים, רוב אומר לקורא לא לשפוט אותו בחומרה רבה מדי כי "שיטו גם בכם". לא. אל תגיד לי מה אני חושבת.

אני די בטוחה שאמשיך ואקרא את הסדרה בעתיד, אבל לא הקרוב. הספרים הבאים בסדרה כתובים מנקודת מבטה של קאסי לפי מה שהבנתי, וזה מסקרן אותי מאוד.

הסיום לא עטף את כל העניינים והשאיר הרבה קצוות פרומים, כמו בחיים. וזה בסדר, לא זו הבעיה. הסוף הרגיש לי מאוד עצוב והותיר לי גוש בגרון. ועוד קראתי אותו עם בלוז איטי ברקע, מה שגרם לי להיכנס למיטה ולבהות בתקרה כמה שעות במבט מלנכולי.