שלושה נערים החיים בכפר באוסטריה פוגשים יום אחד איש זר ומסתורי. הוא מופיע ומצליח לערער את כל הקהילה. בתקופה בה מכשפות וקסמים היו אסורים בהחלט, מצליח הזר להטיל אימה על העיר ולשבש דברים בצורה מאגית ולא ברורה. החיבור שלו אל הנערים הוא חיבור מידי, הם מעריצים אותו ואת יכולותיו וחושבים שמדובר במלאך. הוא עצמו טוען כי הוא מלאך וכוונותיו טובות, אך שמו הוא שטן על שם בן דודו. שטן מצליח לחדור אל תוך השכבות העדינות ביותר בקהילה ולזרוע פחד ומסתורין על אנשים פשוטים שכל מבוקשם היה לא לדעת.

הספר עוסק באדם הקטן ותפקידו המזערי בעולם. יש פה ביקורת חריפה על חשיבות היתר שהאדם נותן לעצמו והקרדיט הבלתי פוסק שהוא רודף אחריו, כאשר למעשה כולנו בני חלוף חסרי כל חשיבות ומשמעות. השטן בז לאנשים, לתכונותיהם האוויליות, לחשיבתם הטיפשית והשטחית ולמוסר ששולט בהם כמעט בכל שלב.

הסופר גם עוסק רבות בביקורת על הדת, המנהיגים והמשטר. התבניות הכולאות את בני האדם וגוררות אותם כמו עדר ללא חושים. הספר די פילוסופי ומשאיר תחושות של עצבות וייאוש. הכל הבל הבלים וחסר משמעות בעולם הזה. כולנו כאן לרגע קט כמו מתוך חלום ובמקום לנצל את קיומנו אנו משתמשים בו לרעה.

למרות המסרים החכמים, הכתיבה היפה והמשפטים "המפוצצים" לא הצלחתי למצוא את עצמי כל כך בעלילה. היא שיעממה אותי לפרקים ולא הצליחה לחדור אל מעמקי הרגש שלי. הבנתי מה הסופר רצה להעביר אבל הוא בחר לעשות זאת בדרך די יבשושית. כך או כך, ספר נחמד שגם ללא תחושות רגשיות מצליח להשאיר שובל של מחשבה.

"לא אוכל להבהיר לאיש כמה מרגש היה כל זה. אתם מכירים את סוג הרעד העובר בכם כאשר אתם רואים משהו מוזר ומקסים ונפלא כל כך, שזוהי שמחה עדינה להיות בחיים ולהתבונן בו, ואתם יודעים כיצד אתם לוטשים עיניים, ושפתיכם מתייבשות ונשימתכם מתקצרת, אבל לא הייתם רוצים להיות בשום מקום אחר, בשום מחיר שבעולם."

רק לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הזה, וקראתי אודותיו קצת באינטרנט, גיליתי מידע שלטעמי קריטי ביותר שיידע כל מי שניגש לקרוא את הספר, ובאופן פשוט מחפיר לא מופיע בתרגום הזה: טוויין כתב בעשרים שנותיו האחרונות שלושה סיפורים שונים שעוסקים בשטן ובאינטרקציה שלו עם בני אדם. הוא לא סיים והביא לפרסום אף אחד מהם.
שש שנים לאחר מותו, בעל הזכויות על כתביו לקח שניים מהם, חיבר ביניהם, הוסיף פסקאות שסופר אחר כתב כדי ליצור מהם נרטיב קוהרנטי, ופרסם את התוצאה בתור "הזר המסתורי" מאת מארק טוויין.
מאז השקר נחשף, שלוש הגרסאות המקוריות שטוויין כתב יצאו לאור, ויצאה גם גרסה אקדמאית שמנסה לשחזר את הכוונות המקוריות של טוויין לסיפור הזה, אבל משום מה הוצאת גוונים בחרה לא רק לתרגם את הגרסה המעוותת שפורסמה לאחר מות טוויין, אלא גם לא להוסיף שום מילה על ההיסטוריה של הספר הזה, הגרסאות השונות, וחוסר האותנטיות בגרסה שהם בחרו לתרגם.
זו בעיניי הונאה ספרותית גדולה כמעט כמו ההונאה שבוצעה שש שנים לאחר מות טוויין. בושה להוצאה.
אני קראתי את הספר הזה כי אני אוהב את טוויין ורציתי לקרוא ספר שלו. אם הייתי יודע מה הגרסה שהם תרגמו, אולי הייתי מוותר, או שהייתי קורא גרסאות אחרות קודם לכן.

בכל מקרה, לאחר שגיניתי את זה, אני בכל זאת קראתי את כל הספר, ויש לי לא מעט מה להגיד עליו עניינית.
כל מה שאכתוב מכאן זו התייחסות עניינית לתוכן של הגרסה הערוכה.

הספר מתחיל בכפר אוסטרי נידח בשלהי המאה ה16, תקופת ציד המכשפות וכל הכיף הזה.
שלושה ילדים מסתובבים להם ביער ליד הכפר כשבחור זר מגיע ומתחיל לדבר איתם. המספר חושב שהוא היה שמח להציע לו מקטרת אבל אין לו אש להדליק אותה, ואז הבחור הזר אומר לו: ״אש? אוה, זה פשוט מאוד; אני אספק אותה.״ ומבעיר את המקטרת עם נשיפה.
הילדים רוצים לברוח ממנו בפאניקה כמכשף, אבל הוא משכנע אותם להישאר, וממשיך להראות להם דברים מופלאים – הוא יוצר עבורם פירות, קורא את המחשבות שלהם ומגיב עליהן, יוצר אנשים קטנים שבונים טירה וציביליזציה וכו'.
הם שואלים אותו לשמו, והוא אומר שהוא שטן.
מוכי הלם, הם מגלים ששטן המפורסם מהחטא הקדמון הוא הדוד של שטן הצעיר שמדבר איתם, והוא נקרא על שמו, היה קרוב אליו בתור "ילד" אבל לא פגש אותו מאז החטא הקדמון.
"'זו משפחה טובה — משפחתנו,' אמר שטן, 'אין טובה ממנה. הוא בן המשפחה היחיד שחטא אי פעם.'"

שטן רואה ששניים מיציריו הקטנים מתקוטטים והולכים מכות, והוא מחסל את שניהם תוך כדי שיחה. אחר כך המון בני אדם זעירים ניגשים, אבלים ומתייפחים, מביאים כומר זעיר ומקיימים טקס הלוויה, שמרעיש לשטן ומפריע לו, אז הוא לוקח קרש ומפיל אותו עליהם.
"מלאך, והוא הורג כומר! מלאך שלא ידע להרע ולמרות זאת חיסל בדם קר מאות גברים ונשים מסכנים, חסרי אונים, שמעולם לא פגעו בו; החליא אותנו לראות את המעשה הנורא ולחשוב על כך שאף אחד מאותם יצורים אומללים, מלבד הכומר, לא היה מוכן לשעתו האחרונה, מפני שאף אחד מהם לא שמע מיסה ולא ראה כנסייה מימיו. ואנחנו היינו עדים, אנחנו ראינו את מעשי הרצח מתבצעים, והייתה זו חובתנו לדווח על כך ולאפשר לחוק לעשות את שלו.
אך הוא המשיך לדבר, והפעיל עלינו שוב את קסמיו בצליל קולו המצודד. הוא גרם לכך שנשכח הכל; יכולנו רק להקשיב לו ולאהוב אותו ולהשתעבד לו, יעשה בנו אשר יעשה. הוא עשה אותנו שיכורים מעונג השהייה בחברתו, מהצצה לתוך שמי עיניו, ומתחושת האקסטזה שמגע ידו חולל בעורקינו."

ההשקפה של שטן על בני אדם מובעת בהמשך הספר מספר פעמים ומסבירה את האירוע הזה פחות או יותר. הוא לא רואה בבני אדם יצורים בעלי ערך אינהרנטי כלשהו. למעשה, הוא רואה בבני אדם יצור נחות יותר משאר בעלי החיים על כדור הארץ, מהסיבה הפשוטה שלאדם יש חוש מוסרי.
תראו, למלאכים ולחיות אין חוש מוסרי, ולכן הם לא יכולים לעשות רע, כי הם לא מסוגלים בכלל להבין מה זה רע.
כשהשטן מראה למספר את מרתפי האינקוויזיציה ועינויים, והמספר אומר שזה מעשה חייתי ומבקש שיוציא אותו משם, השטן עונה כך: ״לא, זה היה דבר אנושי. אינך צריך להעליב את החיות על־ידי שימוש לרעה במלה: זה לא מגיע להן. זה דווקא מתאים לגזע הבזוי שלכם — משקר כל העת, טוען כל הזמן למעלות שאין לו, שולל אותן תמיד מן החיות, ודווקא הן מחזיקות בהן. שום חיה לא עושה מעשה אכזרי — זהו המונופול של בעלי החוש המוסרי. כאשר בעל חיים גורם לכאב, הוא עושה זאת בתום־לב, לא מתוך רוע, לגביו אין רוע. והוא לא גורם לכאב למען ההנאה שבגרימת כאב — רק האדם עושה זאת, בהשראת החוש המוסרי הנחות שלו! חוש שתפקידו להבחין בין טוב ורע, מתוך חרות לבחור באחד מן השניים. איזה יתרון יכול לצמוח לו מכך? הוא בוחר כל הזמן, ובתשעה מתוך עשרה מקרים הוא מעדיף את הרע. לא היה צריך להתקיים רע; וללא החוש המוסרי הוא לא יכול היה להתקיים. ולמרות זאת, האדם הוא יצור חסר בינה כזה, שהוא אינו מסוגל לתפוס, שהחוש המוסרי מוריד אותו לשלב התחתון בסולם בעלי החיים ושזהו קניין מביש."

סיבה נוספת ששטן אפאתי בנוגע לאנושות היא ההבדל העמוק בינו לבין האנושות, כפי שהוא מסביר בקטע המופתי הזה:
"'לבני הכפר שלך אין כל ערך בעיניי — אתה יודע זאת, נכון?'
לא רציתי לדבר בפסקנות רבה מדי, לכן אמרתי שהנחתי כך.
'ובכן, נכון שהם חסרי ערך בעיניי. לא ייתכן אחרת. ההבדל ביני ובינם הוא תהומי, לאין שיעור. אין להם אינטלקט.'
'אין להם אינטלקט?'
'שום דבר דומה לזה. ביום מן הימים אבדוק את מה שהאדם מכנה שכל, השכל שלו, ואפרט בפניך את התוהו ובוהו שבו, אז תראה ותבין. לבני האדם ולי אין שום דבר במשותף — אין שום נקודת מגע, יש להם רגשות אוויליים קטנים, גאוות וחוצפות ושאיפות טפשיות קטנות; חייהם האוויליים הקטנים אינם אלא צחוק ואנחה, וסופם כיליון; ואין להם שכל. רק חוש מוסרי. אבהיר לך למה אני מתכוון. הנה עכביש אדום, קטן מראש סיכה. האם אתה יכול לתאר לעצמך פיל שמתעניין בו — שאיכפת לו אם הוא מאושר או לא מאושר, או אם הוא עשיר או עני, או אם אהובתו מחזירה לו אהבה או לא, או אם אמו חולה או בריאה, או אם הוא מקובל בחברה או לא. או אם אויביו ישמידו אותו או חבריו יזנחו אותו, או אם תקוותיו יתבדו או שאיפותיו הפוליטיות ייכשלו, או אם הוא ימות בחיק משפחתו או גלמוד ומבוזה בנֵכָר? דברים כאלה אינם יכולים להיות חשובים בעיני הפיל, הם לא כלום בעיניו, הוא אינו מסוגל למזער את אהדתו למימדים מיקרוסקופים כאלה. האדם הוא בשבילי מה שעכביש אדום מהווה עבור הפיל — אינני יכול לרדת לדרגה מזערית כזאת; אין לי דבר נגד האדם. הפיל אדיש, אני אדיש. הפיל לא היה טורח להרע לעכביש; אילו זה היה עולה בדעתו, הוא היה עושה לו טובה, אם הייתה זו מזדמנת בדרכו ולא עולה לו דבר. עשיתי לבני אדם שירותים טובים, אך לא הרעתי להם.
הפיל חי מאה שנה, העכביש האדום יום אחד; בכוחו, באינטלקט שלו, באצילותו, יצור אחד מרוחק מן השני מרחק אסטרונומי ממש. בכל אלה, כמו בשאר התכונות, האדם נחות ממני ללא שיעור יותר משהעכביש המזערי נחות מן הפיל.
שכלו של האדם מטליא יחד בכבדות, ביגיעה ובעמל רב תפלויות קטנות, ומגיע לתוצאה — תהיה אשר תהיה. שכלי יוצר! אתה תופס את עוצמת הדבר? יוצר כל דבר שמתחשק לו — ובן־רגע. יוצר ללא חומר. יוצר נוזלים, מוצקים, צבעים — כל דבר, הכל — מתוך האין האוורירי המכונה מחשבה. אדם מתאר לעצמו חוט משי, מתאר לעצמו מכונה שתיצור אותו, מתאר לעצמו תמונה ואחר כך, בעמל של שבועות רבים, רוקם אותה בחוט על הבד. אני חושב על המכלול וכהרף עין הוא לפניכם — עשוי.
אני חושב על שיר, מוסיקה, מהלך משחק שחמט — כל דבר — והוא בנמצא. זוהי רוח האלמוות — דבר אינו נמצא מעבר להישג־ידה. דבר לא יוכל להסתיר את שדה הראייה שלי; הסלעים שקופים עבורי, והאפלה היא אור היום. אין לי צורך לפתוח ספר, במבט אחד אני קולט בזכרוני את כל תוכנו, מבעד לעטיפה, וגם אחרי מיליון שנה לא אוכל לשכוח מלה אחת שלו, גם את מיקומה בתוכו. בגולגולתו של אדם, ציפור, דג, חרק או כל יצור אחר לא מתרחש דבר שאפשר להסתירו ממני. אני חודר למוחו של המלומד במבט אחד ויחיד, והאוצרות, שצבירתם עלתה לו בעמל של ששים שנה, הם שלי; הוא עלול לשכוח, והוא אמנם שוכח, אך אני שומר זאת בזכרוני.
ובכן, אני קולט ממחשבותיך שאתה מבין אותי, פחות או יותר. בוא נמשיך. צירוף מקרים יכול לגרום לכך שהפיל יחבב את העכביש — נניח שהוא יוכל לראותו — אך הוא אינו יכול לאהוב אותו. אהבתו נועדה לבני מינו — לשווים לו. אהבתו של מלאך היא נשגבת, ראויה להערצה, שמיימית, מעל ומעבר לדמיונו של האדם — אלף מונים מעבר לו! אך היא מוגבלת לבני מינו הנעלים. אילו היא נחתה, ולו לשבריר שניה, על בן מינכם, היא הייתה הופכת אותו לאפר. לא, איננו יכולים לאהוב בני אדם, אך אנו יכולים להיות אדישים כלפיהם בדרך בלתי מזיקה; אנחנו מסוגלים אפילו לחבב אותם, לפעמים. אני מחבב אותך ואת חבריך, אני מחבב את האב פטר, ולמענך אני עושה את הדברים הללו לטובת בני הכפר.״

בכל מקרה, שטן פוגש את הילדים מדי פעם, ומעביר אותם הרבה שיעורים פילוסופיים שכאלה על אפסות האדם, רשעותו, הכזב שבמחשבה שיש בחירה חופשית, הכאב האינהרנטי שבקיום האנושי, העדריות שלנו, המוסדות השולטים בנו, וכו' וכו'.
זה ספר מאוד קשה לקריאה.
בטיפשותי קראתי את הספר הזה בעבודה שלי, והיה לי קשה להחזיק את הדמעות בקטעים מסוימים.
טוויין (או העורך שהוסיף כאן פסקאות וגזר וחתך משפטים..) לא מרחם על הקורא, עם ספר שהוא כתב אישום כנגד המין האנושי.
זה מרגיש כמו טקסט דתי, עם כל הניסים, המלאך, האמירות הפילוסופיות, אבל זה טקסט דתי על אלוהות אדישה ועל חוסר משמעות, בניגוד לרוב הטקסטים הדתיים, בטח ובטח המערביים.
כשאני חושב על זה, אפשר לראות בהרבה מהניסים של שטן פרודיה על הברית החדשה, ואני תפסתי לפחות אזכור אחד לציטוט מהברית החדשה בפי אחת מהדמויות (הדבר לא מצוין בהערת שוליים, וחבל מאוד שכך). אני מניח שאם ארענן את זיכרוני בברית החדשה אתפוס כאן עוד אזכורים.

התיאורים בספר הזה צבעוניים, מרגשים, ומסתוריים.
שטן הוא דמות שכל פעם שהיא נכנסת לסיפור "גונבת את הסצנה", וכקורא אני נשביתי בקסם המהפנט שהמספר מתאר שהוא הפעיל על הילדים. כל כמה שאתה שומע משטן, אתה רוצה עוד ועוד.. היה לי קשה להניח את הספר הזה.

ואז מגיע הסיום.. רוב הספר הזה לקוח מסיפור אחד שטוויין כתב, והסיום לקוח מסיפור אחר. ועדיין, הסיום הזה מרגיש יחסית הגיוני. כלומר, כשקראתי את הספר, לא הרגשתי שאני קורא יצירה חתוכה ובלתי גמורה. רק לאחר הקריאה גיליתי את זה.
הסוף של היצירה הוא השיא הפילוסופי והרעיוני של כל הטקסט הזה. אני לא זוכר סיום מאתגר יותר שקראתי, מבחינת הדרישה שלו מהקורא והעומק הנמצא בו.
מההתחלה זה היה ספר קשה ומאתגר פילוסופית, ובסוף הוא מוסיף על כך עוד שכבה, שאני בטוח שאם עשרה אנשים יחפרו בה, הם יוציאו ממנה עשרה רעיונות שונים לכל הפחות.

מה שמדהים זה גם עד כמה מודרניים ואפילו פוסט מודרניים הרעיונות של הספר הזה בכלל ושל הסיום בפרט. מאוד אקטואלי, אני אעז אפילו להגיד שהספר הזה נהיה יותר אקטואלי כעת מאשר היה בשלהי המאה ה19 וראשית ה20.

אני כ"כ הולך לקרוא את שלושת הסיפורים המקוריים של טוויין. ובכלל, את טוויין. אני צריך עוד ספרים שלו בחיי.

10\10, למרות הטרוניה שלי שההוצאה לא ציינה את ההיסטוריה הספרותית של היצירה הזו. אפילו באחרית הדבר מובא איזה ציטוט של טוויין בקשר ליהודים, אבל לא, חלילה, ההקשר של היצירה. ממש לא ברור הקטע הזה..


ציטוט שאהבתי, אבל יש בו ספוילר קטן:
"'איזה טיפש אתה!' אמר. 'האם אתה עיוור עד כדי כך, שלא גילית עדיין ששפיות ואושר הם שילוב בלתי אפשרי? שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה. רק המשוגעים יכולים להיות מאושרים, וגם ביניהם, מעטים בלבד. המעטים, המדמים בנפשם שהם מלכים או אלים, מאושרים, השאר אינם מאושרים יותר מהשפויים. כמובן, שום אדם אף פעם אינו צלול־דעת לחלוטין, אבל אני דיברתי על מקרים קיצוניים. נטלתי מאדם זה את אותו הבל הבלים, שבני מינו מחשיבים כשכל, והחלפתי את חיי הפח שלו בבדיה מוזהבת; אתה רואה את התוצאה — ואתה מבקר אותה! אמרתי שאעשה אותו למאושר תמיד ועשיתי זאת. עשיתי אותו מאושר בדרך האפשרית היחידה לבני מינו — ואתה לא מרוצה!״ הוא נאנח אנחת אכזבה, ואמר: ״נדמה לי שקשה להשביע את רצון הגזע הזה.״

הוא נעלם והשאיר אותי המום, מפני שידעתי והבנתי שכל דבריו אמת.


נב: ממש משמח לראות עד כמה הספר הזה פופולרי כאן, למרות שזה מגדיל את גודל האחריות על ההוצאה על כך שהיא חטאה לכל כך הרבה קוראים.

סוף המאה ה-16 בכפר מבודד באוסטריה. החיים מלאים באמונות תפלות, בורות, פחד וקושי. שלושה נערים מטיילים ביער ופוגשים מלאך, ששמו שטן. הוא מלמד אותם על החיים ובעיקר על בני האדם. הספר עוסק במוסר, באופי האדם, בדינמיקות של החברה אנושית, בצביעות, בגורל, במזל טוב אל מול מזל רע, אושר מול צער.
הספר לא תמיד מעניין באותה מידה אבל הוא קצר ושועט קדימה ויוצר סקרנות אצל הקורא לראות כיצד יתפתחו הדברים. הוא עדיין רלוונטי למרות שנכתב לפני יותר ממאה שנים.
בקיצור - ספר של מארק טוויין. תמיד כדאי לקרוא. מאוד מתאים לבני נוער שמתחילים לחשוב על נושאים "כבדים" כאלה (למרות שאני לא רואה הרבה בני נוער שיקחו לידם ספר כזה).

מארק טוויין, האיש והציטוטים, מביא כאן מעשיה מכשפת על כמרים ומכשפות, אסטרולוגים ואמונות טפלות, ושטן אחד שמנצח על כל המקהלה הססגונית הזאת, כדי להוכיח לנו שהמין האנושי הוא לא כזה גרויס מעציעס.
בציניות מושחזת ורהוטה, לעתים משעשעת ולעתים מזעזעת, הוא מרביץ בנו את תורת השטן, שמציגה אותנו, בני האדם, באור לא מחמיא, בלשון המעטה.

אנחנו צופים בילדות קטנות המואשמות במעשה כשפים, מורעבות, מפוחדות ומבודדות מהוריהן; נשברות ומודות בדברים שהומצאו עבורן ושלא קרו מעולם, ונשרפות מפני שבסוף הודו בפשעים שלא היו ולא נבראו.

בית חרושת גדול מצטייר מול עינינו, ובו עשרות גברים, נשים וילדים קטנים, לבושים סחבות, תשושים ומורעבים, עובדים בפרך במשך שעות ארוכות, בחום, לכלוך ואבק, בחורף ובקיץ, ובסוף כל יום הולכים ברגל, בבוץ, בגשם, ברוח ובשלג, כדי לישון כמה שעות בתוך דיר חזירים שהם מכנים בית, בצפיפות נוראה ובזוהמה, והכל למען בעלים עשירים ואדוקים מאוד שמשלמים להם שכר שמחזיק אותם אך בקושי בחיים.

אנחנו עדים לחטיפה של גופת ילדה קטנה שטבעה באגם, ע"י נגר שדורש חמישים גרושים מאמה הנטרפת מרוב צער – חוב תמורת עבודה שעשה עבורה לפני שנה וטרם שולם. האם בוכה ומתחננת, מבטיחה ונשבעת אבל מאחר והיא לא פורעת את החוב, הנגר קובר את הילדה בחצר הבהמות, והאם יוצאת מדעתה וסופה מר.

הסיפורים האלה ודומיהם מצמררים, מחליאים ומקוממים, אבל בל לא נשכח שהכל קורה בכפר אוסטרי נידח במאה ה- 16 – זה מיושן, זה פשטני וזה רחוק מאיתנו, אנשי האור וילדי הקשת של העולם המודרני, מרחק שנות אור.

הרי יש לנו פרס נובל לשלום (עיין ערך: אובמה המטאור השחור), הסכמי סחר חופשי (ראה ערך: סדנאות היזע במזרח הרחוק או שכר רעב בשדות כותנה באפריקה), אנחנו אנשי תרבות (עיין ערך: אסון פסטיבל ערד), צרכנים נבונים (ר"ע: The Worst Black Friday Disasters), אנחנו שומרים על אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו (ראה: תושבי קונגו נחטפו, נורו ועונו בעקבות ניסיונם למנוע קידוחי נפט בפארק וירונגה), הילדים שלנו לומדים בבתי ספר את שפת הג'ירף ו'מפתח הלב' (ר"ע: נער התאבד לאחר שהוטרד בפייסבוק), אנחנו גאים בחוקי העבודה שלנו (ראה: אישה סבלה מהרעת תנאים מחפירה כדי לגרום לה להתפטר אחרי שסיפרה שהיא בהריון), יש לנו אחוזי צמיחה נאים ואיכות חיים (ראה: כסף פיאט וחובות העולם), אנחנו על סף פריצת דרך למציאת התרופה לסרטן (ר"ע: הסרטן היא מחלה מודרנית), יש לנו שכר מינימום! ("הייתי משלם לך פחות, אבל זה נגד החוק") וטכנולוגיות חכמות מדהימות (הטלפון החכם החדש של גוגל כבר זמין במכירה מוקדמת – לשים שכבת פיצוץ ולהסתער!).

"שום חיה לא עושה מעשה אכזרי – זהו המונופול של בעלי החוש המוסרי. כאשר בעל חיים גורם לכאב, הוא עושה זאת בתום-לב, לא מתוך רוע, לגביו אין רוע. והוא לא גורם לכאב למען ההנאה שבגרימת כאב – רק האדם עושה זאת, בהשראת החוש המוסרי הנחות שלו ! חוש שתפקידו להבחין בין טוב ורע, מתוך חרות לבחור באחד מן השניים. איזה יתרון יכול לצמוח לו מכך? הוא בוחר כל הזמן, ובתשעה מתוך עשרה מקרים הוא מעדיף את הרע. לא היה צריך להתקיים רע; וללא החוש המוסרי הוא לא יכול היה להתקיים."

כל פעם שעולה לנו השתן לראש ואנחנו חושבים שהמין האנושי הוא גולת הכותרת של התבל, מומלץ לדפדף בספר הפרופורציות הקטן-גדול הזה.

קרה לכם שהזיתם והגעתם לתובנה מסויימת וכש"התעוררתם" התובנה ברחה אבל הרגשתם שאתם חכמים יותר?
ככה בערך הרגשתי כשסיימתי את הספר.
(היו לי אי אלו מחשבות עומק תוך כדי קריאתו אבל אני לא יכולה להיזכר אף לא באחת מהן)

זהו לכאורה ספר חביב ומדומיין על מיפגש בין השטן ובין שלושה נערים אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם - זוהי למעשה ביקורת נוקבת עלינו כאנושות, שכתובה וכנראה גם מתורגמת באופן רהוט ומהנה.


תנסו, מה אכפת לכם, בכל זאת מרק טווין

הדרך שבה אני מגיע אל ספרים מסויימים היא דיי משעשעת, ופעמים רבות קשורה אל עולם המוזיקה.
אל הספר הזה הגעתי בעקבות שירו של יובל בנאי, לא יכול לעצור את זה. השיר מסתיים בשורות :

"שום דבר אינו קיים,
הכל חלום, הכל חלום.
אלוהים, האדם,
הכוכבים, העולם.

אין אלוהים, אין יקום,
אין המין האנושי,
אין חיי העולם הזה,
לא יכול לעצור את זה."

ביקור במימה (אתר שמספר על משמעויות ואנקדוטות בקשר לשירים עבריים) גילה לי שאת השורות לקח יובל בנאי מהספר "הזר המסתורי" של מארק טוויין - ואז אצתי רצתי לקנות את הספר.

הספר עצמו קצרצר, וסיימתי אותו ביום שבת אחד. הקריאה עצמה מענגת, קלילה ובכל זאת - מעשירה. מארק טוויין חוזר אחורה בזמן אל ימי הביניים, עם כל הדעות הקדומות, הדת הנוקשה והפחד מהשטן.
אבל מארק טוויין לא פוחד מהשטן. ובספר הזה הוא מספר על חבורה של ילדים שבעצמם מדברים עם השטן (שמציג את עצמו תחילה כאחיינו של המלאך שנפל) מתפלאים מקסמיו ונחרדים לשמוע על דתו על האנושות.

מארק טוויין, דרך השטן, מציג את הסתירות השונות במהות ה"אנושית" לכאורה - רוצח למען מטרות שרחוקות מלהכלל תחת הקטגוריה הטבעית של "הישרדות", מצדיק את עצמו לשווא, מתגאה בדברים שלא השיג, ושלא ישיג לעולם, ולוקה בשיפוט גרוע.

ככל שהעלילה מתקדמת, מעשי השטן נראים קיצוניים יותר ויותר, עד כדי מה שיכול להתפרש כ"רצח" - אך גם אותו השטן מצליח להצדיק, בראייה אובייקטיבית לכאורה, מתוך אמירה בוטה שהוא אינו אנושי (כי הרי זה עדיין לא נשמע אנושי להרוג ילד רק כי בעתיד הוא יהיה נכה וימות מסכן).

אני ממליץ בחום על הספר הזה, לכולם. ובאמת לכולם (מעדות אישית, גם ידידה דתי שקראה את הספר נהנתה ממנו מאוד). אני יודע ש"התעסקות עם השטן" תמיד נראית משהו קיצוני, אבל זה לא השטן שעליו רגילים אנו לקרוא, ולא נראה לי שזאת הייתה כוונתו של מארק טוויין - הרעיון היפה בספר הוא "הגישה השונה" שהוא נוקט כלפי הרוע האנושי, המוסריות שלו ושגיונות הגדולה שלו.

השטן מגוייס ע"י סופרים כדי להגיד דברים שמישהו אחר לא יכול. האמת היא שהשטן הוא דימוי הרבה יותר אנושי מהמתחרה: הוא חושב רע, עושה רע ואף נהנה מזה. השטן של מארק טוויין מעורר אהדה, (ודאי יותר מאנשי הדת בסיפור) מבטא רעיונות ליברליים ומתקדמים לזמנו, ובעיקר - ממש לא איכפת לו מה חושבים עליו (וזו סיבה טובה להוקיע את השטן - איך אפשר לשלוט ביישות שלא איכפת לה מה דעתך עליה?) "כל הדתות משמיצות את השטן, אבל לעולם איננו שומעים את הצד שלו..."

הסיפור נכתב על שנת 1590, באוסטריה. הימים ימי שלטון הדת, כאשר פוליטיקאים שהם אנשי דת יודעים בדיוק מה אלוהים רוצה, ובמיוחד מה הוא לא רוצה: אלוהים רוצה שתלך לכנסייה ואם אתה עני - שתמות לך בשקט ברעב. אלוהים לא רוצה מכשפות - וכל אחד יודע שמכשפות - חוץ מלרכב על מטאטא ולגדל חתול שחור - הן מהסוג שגורם לקנאה לשכנים: יש להן (אולי) הכנסה, או שהן מרפאות חולים, או שבאופן כזה או אחר הן מעליבות אנשים חשובים יותר מהן.

מארק טוויין כתב את הסיפור הזה במרירות רבה: הוא משתמש בחלק הסיפורי כדי להעלות את רעיונותיו, אבל מניח (כנראה בצדק) שלו היה כותב מאמר, היו לו מעט מאד קוראים. רעיונותיו ציניים וקיצוניים וחדשניים להפליא.
- לבני אדם אין שכל. במקומו יש להם חוש מוסרי, שלמרות תפקידו להבחין בין טוב לרע, בתשעה מעשרה מקרים ייבחר הרע.
- מלחמות היו נשארות עניין שולי ועלוב, לולא הציויליזציה הנוצרית שהפכה אותן לכלי יעיל להשמדת המונים.
- הגזע האנושי מורכב מעדר כבשים גדול הנשלט ע"י מיעוט תוקפני, המשתמש בדת כדי לבלוש ואף להשמיד מתנגדים.
- הגזע האנושי טוען לעדיפות על בעלי חיים, עם זאת אף בעל חיים בטבע אינו מעולל רע וגורם נזק כמו האדם.
- שפיות ואושר הם שילוב בלתי אפשרי.

אהבתי את הספר - זו לא חוכמה - אני מעריצה את הסופר (וגם אוהבת אגדות...) נאלצתי לצבוט את עצמי מספר פעמים כדי להיזכר שמי שהעלה את הרעיונות האלה הוא יליד 1855, ולא מהפכן בן זמננו. כאמור אהבתי, חשבתי, הסכמתי (וגם לא...) ואני ממליצה לכם גם.

מעטים הספרים אשר מחברים שאלות פילוסופיות רחבות אל עלילה סיפורית. כאשר נמצא ספר כזה בידי סביר להניח כי תוך שניות אשאב אל תוכו משום שאלו שני נושאים שמאוד מעוררים בי עניין, ומאוד נקשרים זה לזה. ככה קרה שכבר בהיסתכלי בתקציר של הספר הבנתי כי הוא ימצא חן בעייני, אך עדיין לא הבנתי כמה. כן, למדתי להכיר את התענינותי ברעיון השטן ולמדתי כבר להבין כי כתיבתו של טווין ממש מכניסה אותך עמוק אל תוך הספר אך לא האמנתי כי טווין יכול לכתוב באופן כל כך בוגר כפי שכתב בספר הזה. הוא פשוט הילך עליי קסמים.
אנסה להסביר את עצמי, כשהייתי יותר קטנה קראתי את "טום סויר", עוד ספר מצוין של מארק טווין. אך מה אגיד? לא היה בו את אותה הבגרות כפי שיש בספר הזה. לא, לא בגלל שהיה כתוב פחות טוב, כלל וכלל לא! "טום סויר" היא יצירת מופת הראויה לשבחים רבים! אך יחד עם זאת יש משהו ב-"הזר המסתורי" שלוקח את טווין צעדים רבים קדימה. אולי זו האירוניה הממלאת את הספר מתחילתו ועד סופו, אולי אלו השאלות הפילוסופיות הרבות אשר מעלה הספר ואולי זה פשוט העובדה כי הסופר כאן כותב על אכזריותו ותמימותו של המין האנושי. עובדה היא שהרבה יותר הרשים אותי הספר הזה מאשר "טום סויר".
ככה מצאתי את עצמי שקועה בתוך הספר כשלא פעם אחד מחתולי יושב עליי (הגורים המתוקים אוליבר וקליאופטרה שלא מזמן אימצתי לאחר ששניצל חתולתי הקודמת נפטרה), ומתענגת על כל רגע. הספר מספר על חבורת נערים אשר פוגשים בשטן, מתחברים איתו, ומאמינים לו כאשר הוא אומר להם שהוא מלאך. הוא מלמדם כי החוש המוסרי של בני האדם הוא כשטויות, וכי בני האדם לא נעלים אלא פחותים מן החיות. זהו תקציר מקוצר במיוחד, פשוט כדי לתת לכם לקרוא את הספר ואני אלך לי לקרוא ספרים אחרים.

הלוואי ויכולתי לומר אחרת, אבל הספר אינו טוב כלל. יש מעט מאוד עלילה או דמויות. הספר מבטא את שנאתו של הסופר לכנסייה (ולמין האנושי בכלל) שחוזרת שוב ושוב. הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר עליו זה שהוא קצר. אני מהסס בין כוכב אחד לשנים, אך במבט לאחור על ספרים שקיבלו ממני שני כוכבים, הוא הרבה יותר גרוע, אז כוכב אחד. הערה: לאחר הקריאה התוודעתי דרך וויקיפדיה לגרסאות השונות ולהסטוריה של הספר הזה. בפרט, חוקרים רבים מאמינים שחלקו לא נכתב על ידי טווין, מה שלדעתי מסביר הרבה.