שמונה יצירות של המחבר הגרמני הזה מתקופת המלחמות הנפוליאוניות, שנעות בין נובלות ארוכות לסיפורים באורך עמוד וחצי.
הסיפור הראשון, "המרקיזה פון או.." עוסק במרקיזה אלמנה שכמעט נאנסת בידי חיילים רוסים במהלך קרב כנגד הטירה בה היא חיה, עד שמגיע קצין רוסי ומציל אותה. הוא מציע לה נישואין מאוחר יותר, אבל יש מכשול קטן בדרך, וזה העובדה שהיא בהריון ולא יודעת מדוע או איך..
בלי להיכנס לספוילרים, רק אגיד שזה אחד הסיפורים היותר חלשים באסופה.
יש כאן רעיון מרכזי חזק רגשית ומעניין, אבל הוא בא לידי ביטוי רק ממש בסוף הנובלה.
מעבר לרעיון הזה אנחנו רואים את היחס המזעזע שהמרקיזה חווה מהמשפחה שלה מרגע שמתגלה שהיא בהריון, וכל הנובלה הזו מרגישה יותר כמו טלנובלה עם רכבות ההרים הרגשיות, המחוות הדרמטיות, והמסגרת ה"אצילית" שבה הרגשות השונים מבוטאים.
עבורי כקורא זה היה יותר מדי מגוחך מאשר מרגש, וזה חטא חוזר בכתיבה של קלייסט שאנחנו נראה גם בחלק מהיצירות הבאות..
אני כן אתן לסיפור הזה את המורכבות שבה הוא מצייר את הדמויות, ובעיקר את הסיום הפנומנלי, אבל הפגמים מעיקים.
הנובלה השנייה, "מיכאל קולהאס", היא היצירה המפורסמת ביותר של קלייסט וגם הארוכה ביותר באסופה הזו, תופסת בערך שליש מכל האסופה.
זו כנראה היצירה האהובה עליי הכי הרבה באסופה הזו גם כן. העלילה מרתקת, והסאבטקסט מרתק עוד יותר.
זו יצירה פרוטו קפקאית באופן מובהק (קפקא עשה הקראה פומבית של הנובלה, אז הוא באופן גלוי מאוד הושפע ממנה ואהב אותה) עם נושאים של צדק, ביורוקרטיה, ואיש אחד נגד מערכת רקובה.
קלייסט לוקח את הדיון הזה לשאלות של עד כמה רחוק אפשר וצריך ללכת בעבור צדק, האם זה בכלל משהו מוחשי שאפשר להגיע אליו, ועל ההרסנות של האגו.
כל זה מתובל בהרבה אקשן, סרקזם, וציניות עמוקה.
יש הרבה זוויות להסתכל דרכן על הנרטיב, החידתי במכוון, וזה עוד מאפיין שאהבתי ביצירה הזו ובעוד כמה יצירות באוסף הזה. לא הכל מקבל כאן מענה, וטוב שכך.
"רעידת האדמה בצ'ילה" זה סיפור קצר שאני רואה שקרן כבר כתבה עליו בדף הזה, ואני מסכים לחלוטין עם דבריה עליו.
זו יצירה שכל ישראלי ירגיש כמו אגרוף בבטן לאחר אירועי ה7.10, שכן היא מתארת התמודדות של חברה עם טראומה קולקטיבית.
היצירה הזו מציגה את כל הטוב העצום והרע המבחיל שיוצא מחברות לאחר אירוע טראומטי. תיאור די מדויק של התנהגות אנושית. על זמני. סליחה על המונח המעצבן הזה, אבל זו כנראה היצירה הכי רלוונטית ורעננה בהרגשתה באוסף הזה עבורי כקורא.
"חוספה חשה כאילו נושעה. תחושה שלא יכלה לדכא גרמה לה לראות ביום שחלף, למרות כל האומללות שהביא על העולם, חסד שהשמיים לא עשו עימה קודם לכן מעולם. אכן, ברגעי הזוועה האלה, כשכל נכסיהם הארציים של בני האדם ירדו לטמיון, והטבע כולו איים להיחרב, נראתה הרוח האנושית עצמה עולה כפרח יפה. בשדות, ככל שהעין מגעת, נראו בני כל המעמדות מעורבים אלה באלה, בני אצולה וקבצנים, גבירות ואיכרות, פקידי ממשל ושכירי יום, נזירים ונזירות: משתתפים איש בצער זולתו, מושיטים עזרה אלה לאלה, חולקים ברוב שמחה את מה שהצליחו להציל כדי לקיים את עצמם, כאילו הפך האסון הכללי את כל ניצוליו למשפחה אחת.
במקום השיחות הבטלות, שהעולם סיפוק להן את נושאיהן בדרך כלל סביב שולחן התה, סיפרו כעת בדוגמאות למעשים מופלאים: אנשים שבדרך כלל לא נחשבו הרבה בחברה הראו גדלות של רומאים; דוגמאות אינספור לאומץ לב ללא חת, לבוז שמח לסכנה, להקרבה עצמית ולמסירות אלוהית, להשלכת הנפש מנגד בלא היסוס, כאילו אין היא אלא סחורה חסרת ערך שתשוב ותימצא בעוד צעד או שניים.
לא היה איש שלא אירע לו באותו היום דבר מה נוגע ללב, או שלא עשה בעצמו מעשה אצילי, עד כי עלה בדעתה של חוספה שאי אפשר כלל לקבוע האם סך כל האושר לא גדל מצד אחד באותה המידה שבה פחת מן הצד האחר."
"האירוסין בסנטו דומינגו" זו הנובלה השנייה הכי אהובה עליי כאן.
היצירה מתרחשת במהלך המהפיכה בהאיטי, וכדי להבין אותה אתם צריכים להיות בקיאים במידה בסיסית באירועים ההיסטוריים. המתרגם לא שם כאן הקדמה כזו, אבל לדעתי איזו פסקה הייתה יכולה לעזור לקוראים שלא מכירים את האירוע הזה בכלל.
אז נו, אני אספק את הפסקה הזו:
האיטי הייתה קולוניה צרפתית בשם סנטו דומינגו, אחת הקולוניות הכי רווחיות של הצרפתים, כמובן עקב עבדות מחרידה של כמעט חצי מיליון שחורים במטעי סוכר.
עם פרוץ המהפכה הצרפתית גם המצב בסנטו דומינגו התערער ופרץ שם מרד כנגד השלטון הצרפתי והעבדות.
המלחמה שם הייתה ברוטאלית מאוד, נמשכה למעלה מעשור, מאות אלפי בני אדם נהרגו, ובסיומה השחורים השמידו את השלטון הצרפתי, הקימו מדינה עצמאית בשם האיטי, וטבחו באלפי - עשרות אלפי לבנים שחיו באי מתוך כוונה מוצהרת להכחיד את כל הצרפתים שחיו במדינה. זה היה אחד ממקרי הג'נוסייד הראשונים של העת החדשה, והוא שלח גלי זעזוע בכל העולם המערבי, שלא שככו במשך כל המאה ה19. בארה"ב שלקראת מלחמת האזרחים אחת הנקודות העיקריות של הטוענים בעד העבדות הייתה שאם הם יתירו את הרסן יתרחש בדרום ארה"ב ג'נוסייד בלבנים כמו שהתרחש בהאיטי.
אוקיי, אז קלייסט מכניס אותנו לתוך המציאות הזו של הגיהנום של סנטו דומינגו, בשיא המלחמה, כשהצרפתים מתבצרים בעיר הבירה בחוף והשחורים עטים עליהם לכלותם.
יש לנו עבד משוחרר, קונגו הואנגו (לא השם הכי מקורי, כן), שלקח על עצמו להרוג כל לבן שהוא מוצא, וכשהוא במסעות מלחמה הוא מנחה את זוגתו המולאטית (חצי שחורה - חצי לבנה) ואת הבת שלה טוני (רבע שחורה, שלושה רבעים לבנה) לפתות באמצעות החזות של טוני אנשים לבנים למצוא מחסה באחוזה שלו (שהוא השתלט עליה מבעלי מטע הסוכר בתחילת המרד), לנטרל אותם, וכשהוא חוזר הוא רוצח אותם.
אז מגיע קצין שוויצרי בצבא הצרפתי, וטוני יוצאת ומפתה אותו למצוא אצלם מחסה. אבל היא מתאהבת בו, ומשם היא כמובן נקרעת בין נאמנות לאמא שלה ולקונגו (שהיה דמות אב עבורה בהתחשב בכך שהאירופאי שהוא האב הביולוגי שלה התכחש לה) לבין הייאוש והגועל שלה ממעשי הזוועה שהם מכריחים אותה לעשות והאהבה שלה לזר.
זה סיפור מרתק, שלמרות השחור והלבן שמככבים במרכז העלילה שלו, הוא דווקא מלא אך ורק בגוונים של אפור בחזית הרעיונית.
אין כאן דמויות "רעות", אין כאן דמויות "טובות", יש כאן אנשים עם מעלות וחולשות שמנסים לשרוד בגיהנום שהתפרץ מתוך מערכת שנבנתה על אלימות וסבל.
מצד אחד הזוועות של המהפכנים ההאיטיים מודגשות כאן, מצד שני גם זוועות העבדות מקבלות כאן אזכורים לא מעטים.
אין כאן צדק אמיתי או פתרון קל, יותר קריאת ייאוש על המצב המחריד שלא ניתן לריפוי בקלות.
המהפכה ההאיטית משמשת כאן לא רק כדיון ספציפי על יחסי גזעים וקולוניאליזם, אלא על יישום אידאות באופן כללי וגם ככלי לדבר על מהפכה שהתרחשה הרבה יותר קרוב לקלייסט, הלא היא המהפכה הצרפתית.
השוויצרי מתאר בנובלה איך בימי שלטון הטרור הוציאו להורג את האהובה שלו בשוויץ שהייתה תחת כיבוש צרפתי, ואני חושב שזה דוחף את המימד האוניברסלי של היצירה הזו באופן די ברור.
אגב, מעניין לציין שבמציאות הצרפתים שלחו להאיטי חיילים פולנים לדכא את המרידה, אבל הרבה מאוד מהפולנים, שיצאו מארץ שבדיוק פחות מעשור לפני כן נכבשה לחלוטין וחולקה בין 3 כוחות אימפריאליים, דווקא הזדהו הרבה יותר עם השחורים מאשר עם הצרפתים, והצטרפו אליהם.
בתקופת הג'נוסייד בלבנים, המנהיג של האיטי אמר על הפולנים שהם "הכושים של אירופה" ולא כלל אותם בין קורבנות הטבח.
כלומר, התובנה שלי על האוניברסליות של המקרה ההאיטי היא לא בדיוק תובנה שלי או פרשנות דחוקה לקלייסט, אלא תובנה ופרשנות שאנשים שאשכרה השתתפו במלחמה עשו.
הבעיות שלי עם הנובלה המצוינת הזו הן שתיים:
אחת היא שהנובלה הזו קצרה מדי. זה קונספט כל כך מרתק, וקלייסט כותב אותו באופן כל כך מפואר, מותח, רגיש ומורכב רעיונית, שרק 30 עמודים זה פשוט לא מספיק לכל הטוב הזה.
השנייה היא מה שכבר דיברנו עליו בסיפור הראשון באסופה הזו - הנטייה שלו למלודרמה.
קלייסט, הסיפור שלך כבר דרמטי בטירוף, אתה לא צריך לנסות להכניס לתוכו רכיבים מלודרמטיים!
ומהיצירה הזו לאחת היותר חלשות כאן, "הקבצנית מלוקראנו".
יצירה די פשוטה על זקנה ענייה שאישתו של מרקיז הכניסה לטירה עבור קבלת מחסה מחורף קשה, אבל כשהמרקיז מגיע ומוצא אותה באחד החדרים הוא פוקד עליה לקום ולהצטופף בצד החדר, פעולה שעולה לה בחייה כי היא מחליקה על הרצפה. אחרי שהיא מחליקה היא זוחלת לצד החדר ומתה שם. לא מתואר לנו מה המרקיז עשה בזמן הזה..
כמה שנים מאוחר יותר המרקיז מנסה למכור את הטירה ואביר שישן בחדר הזה מתלונן שהוא רדוף ושהוא שמע רעשים מוזרים בלילה, אז המרקיז חוקר את העניין.
יצירה באורך שניים וחצי עמודים בלבד, שהיא בבסיסה סיפור מוסר פשוט ויצירת רפאים קצרה, מהסוג שהיו פופולריים בתקופה. לא מעניין במיוחד.
"האסופי", הנובלה הבאה, היא יצירה מעניינת בהרבה.
זו יצירה על זוג מתוק וטוב לב שמאמץ ילד שמתגלה כרוע מוחלט. אז כן, המורכבות של גווני האפור לא מאוד נמצאת כאן, אבל זה סיפור מלא בסטיות מיניות שלא יביישו את דה סאד, סאגות אלימות שלא יביישו את טרנטינו, ופסימיות כבדה לגבי טבע האדם ושבריריות הקיום.
זו היצירה הכי אפלה כאן, ואני מזכיר לכם שיש כאן יצירות על מרד עבדים ועל רעידת אדמה שהחריבה עיר.
"ססילה הקדושה, או כוחה של המוסיקה" הוא הסיפור הכי פחות טוב כאן.
זו יצירה שמתרחשת בתקופת מלחמות הדת באירופה, כשפרוטסטנטים פנאטים וקתולים פנאטים שפכו נהרות של דם זה מזה, וחלק מהפרוטסטנטים השחיתו צלמים דתיים קתוליים מתוך התנגדות ל"פסל ותמונה".
יש לנו ארבעה אחים הולנדים שרואים מנזר ומחליטים לתקוף אותו. הם מארגנים המון מוסת, מגיעים למנזר, אבל אז מתחילים לנגן במנזר מוזיקה כנסייתית שכל כך משפיעה על האחים שההתקפה לא מתבצעת.
אז, כן, ה-נושא העיקרי של הטקסט הזה הוא נושא שאני אוהב, וזה כוחה של אמנות.
אבל זה בא בחבילה קתולית מוזרה, כל הטקסט צבוע בצבעים של אדיקות קתולית וסיפור מוסר בנאלי, ואם היה אמור להיות כאן סרקזם לגבי החלק הזה של הנרטיב, שכן הכותב בכלל היה פרוטסטנטי בעצמו, אני לא מזהה אותו.
מלבד זאת היצירה הזו יחסית דלה, לא מצאתי במה להתעמק כאן או לחשוב, בניגוד ליצירות כמו "קולהאס" או "סנטו דומינגו" שהן פשוט עמוסות ברבדים.
הנובלה האחרונה, "הדו קרב" (אני די בטוח שבעברית אמורים לכתוב "דו הקרב", לא?) היא כנראה היצירה הכי מלודרמטית באוסף הזה, וזה אומר משהו.
המבנה הספרותי די מוזר:
רוזן נרצח, ואחיו הגרף נחשד ברצח. במשפט הוא טוען לחפות כי בזמן הרצח הוא היה בטירה של איזו אצילה ביחד איתה באופן אינטימי.
מכאן אנחנו עוזבים לחלוטין את סיפור הרצח, ומתעסקים בהאם הוא היה עם האצילה במיטה או לא.
האצילה הזו זוכה מהמשפחה שלה לטיפול דומה שהמרקיזה בסיפור הראשון כאן קיבלה, ובייאוש היא פונה למחזר עבר שיעזור לה.
הוא מאתגר את הגרף למשפט בדו קרב לגבי הטענה שלו שהוא שכב איתה ו... לא אספיילר מכאן.
זו יצירה מאוד מלודרמטית שכוללת הרבה התעלפויות מהתרגשות, בכי ונהי וטוויסטים לרוב.
האם זה אמור להיות על כך שאלוהים לא עובד אצלך בתור עושה הניסים הפרטי שלך? נראה לי, אבל לא לגמרי.. האם זה על "נסתרות דרכי האל"? או בכלל על חוסר הסוכנות של בני אדם בתוך היקום הזה? זה גם קצת על חוסר האפשרות להגיע לצדק, כמו "קולהאס".
אבל עם כל הקונספטים המעניינים האלה, הסיפור הזה לא באמת מתחייב אליהם וחופר בהם כמו בסיפורים היותר מוצלחים כאן, הוא פשוט מסתבך במלודרמה של עצמו.
אם יש כאן אירוניה בתוך כל המלודרמה, אז אני לא קלטתי אותה.
לסיום, אני מניח שאפשר לראות שנושאים מסוימים חוזרים הרבה אצל קלייסט: האם צדק זה משהו שניתן להשיג בכלל, ואם כן אז האם זה במחיר של חוסר צדק? האם ניתן לסמוך על אנשים ולתת אמון בטבע האדם? (התשובה שלו לרוב היא לא, אבל יש כמה יוצאי דופן), עד כמה אנחנו שולטים בגורלנו ועד כמה אנחנו קוביות משחק של אלוהים או של כוחות אחרים? משותף לכל הסיפורים כאן גם האפקט של טראומה - דמות שעברה משהו נורא או עשתה משהו נורא, ואיך חוויה אחת כזו מגדירה אותה למשך כל הנרטיב.
מהבחינות האלו קלייסט יושב בדיוק בנקודה של ראשית התפיסות המודרניות, וזה מרתק לקרוא אותו ולראות עד כמה השאלות שלו העסיקו את האנושות במאות שאחריו ועד כמה התשובות (או חוסר התשובות) עדיין יחסית דומות.
למשל, בעניין צדק - אנחנו התחלנו מצדק אלוהי ומלוכני אבסולוטי, נתקלנו בספקנים דוגמת קלייסט, קיבלנו תשובה חדשה של צדק חילוני במחצית השנייה של המאה ה19 - המחצית הראשונה של ה20, חזרנו שוב בפוסט מודרניזם לשאלות של קלייסט רק באופן הרבה יותר פסימי, ועכשיו אנחנו נוטים לטעון לצדק אינדיבידואלי אבסולוטי ("כל אחד והאמת שלו")..
יש הרבה על מה לחשוב כאן, וקלייסט לרוב מצליח להעביר את זה טוב, למרות שלעיתים הכתיבה המלודרמטית שלו התיישנה באופן רע מאוד, ולפעמים המטרות שהוא לוקח לעצמו בסיפורים הן קטנות מדי ופשוטות יחסית.
8\10
אלו לצערי כל הסיפורים הקצרים והנובלות שקלייסט כתב בחייו הקצרים. יש לו גם 8 מחזות, מהם רק אחד תורגם לעברית, ומספר חיבורים עיוניים ואנקדוטליים. היצירות האנקדוטליות שלו גם כן תורגמו לעברית.
מקווה להגיע לעוד עבודות שלו בקרוב.
נב - מישהו ממש צריך לעשות עיבוד לקולנוע של "האירוסין בסנטו דומינגו". זה יעבוד כל כך טוב על המסך (למרות שאידאולוגיה פרוגרסיבית יכולה להשמיד את הסיפור הזה אם האדם הלא נכון יעבד אותו). אם אתה במאי הוליוודי שקורא את זה - קח את הרעיון בחינם, עליי.
