ביקורת ספרותית על קולהאס ואחרים - כל הנובלות - הספריה החדשה # מאת היינריך פון קלייסט
ספר מעולה

---

באופן כללי, לא פופולרי להראות ברבים סימני פסימיות, ועוד פחות מכך בימינו אלה. מאז אסון ה-7/10 ובמהלך מלחמת עזה שאני חווים כעת, רבים מאוד אכן מגלים גדלות נפש: מתנדבים, תורמים, יוצאים מגדרם כדי לעזור לזולתם בחומר וברוח, מחבקים זה את זה ומחזקים זה את זה ואת עצמם. בכלי התקשורת מתווכחים איך יראה 'היום שאחרי', לכל פרשן דעה והשקפה משלו, אבל כמעט כולם משתדלים להרגיע ולומר ש"מה שהיה לא יהיה", שאין שמאל ואין ימין, שיהיה טוב יותר, שה'רעים' ימוגרו וה'טובים' ינצחו (אם כי מלבד לגבי החמאס, לגבי זהותם של ה'רעים' וה'טובים' האחרים אין בהכרח תמימות דעים), שלמרות הכול אנחנו חזקים ונדיבים ונפלאים, ועם ישראל חי!
האם אסון מקרב לבבות, מפיל חומות, גורם לבני אדם להיות טובים יותר, לזהות את העיקר ולסלק מעל פניהם את הטפל? בחודש האחרון אני שואלת את עצמי, האם חברה שסועה מבחינה ערכית ומוסרית כמו החברה הישראלית, תוכל באמת להתאחד מתוך הפורענות האיומה שהתרגשה עלינו. אני מבקשת מראש סליחה על קטנות האמונה שלי, אבל אני חוששת שזה בלתי אפשרי, ושמעוות לא יוכל לתקון.
המחשבות העגומות שלי החזירו אותי לסיפור קצר של היינריך פון קלייסט, "רעידת אדמה בצ'ילה". איזה משל יפיפה ונורא כתב פון קלייסט! הסופר הגרמני בן המאה ה-18, שלא התברך באופטימיות יתרה אבל כן בכישרון ספרותי אדיר וביכולת תיאור בהירה וחדה, מספר לנו על אסון בסנטיאגו שבצ'ילה הרחוקה (שבזמנו היתה רחוקה אף יותר מאשר היום), על זוג חוטאי-אהבה שנצלו בדרך נס מהאסון וכמעט גם בעקבות האסון, ועל מה שגרם למפלתם הסופית. כביכול סיפור רחוק ואקזוטי, אבל פון קלייסט משתמש בו כדי לקרוא תיגר על המוסר הנוקשה של הדת ועל מוסדות המדינה האטומים לרגשותיו העדינים של הפרט, נוקשות ואטימות שמונעים מהם כל חמלה, ואשר מביסים את הטוב שבאדם.
אף שהסיפור לא ימלא איש מאיתנו בתקווה ולא יחזק את אמונתנו במין האנושי, אני מאמינה שקריאתו רלוונטית וחשובה מאין כמוה לרגע ההיסטורי שבו אנו חיים. אני חושבת שעוצמה נפשית צריכה להתבסס לא רק על אופטימיות, אלא גם על מבט מפוקח.

*מלבד "רעידת אדמה בצ'ילה", הקובץ כולו נפלא ומעניין וראוי לקריאה.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על קולהאס ואחרים - כל הנובלות - הספריה החדשה #