אני פיטקוס לור, ואני כל כך מקורי ומגניב עד שאני כותב בתחילת הספר "הסיפור הזה אמיתי! תזהרו!" וקורא לאחת הדמות המוערצות ביותר בשמי.
אוקיי, זה היה ממש דורש. חוץ מזה ששמעתי על הספר שהוא לא מדהים, האינטראקציה הישירה הראשונה שלי איתו (מלבד הכריכה) היתה בעמוד הראשון בו היו כתובות השטויות האלה של "תזהרו, יש באמת חייזרים, והסיפור הזה אמיתי, תאמינו או לא!". ישר חשבתי לעצמי: אוקיי, זה הולך להיות ספר אידיוטי.
ואכן כך היה.
לפני שאפתח בשטף התלונות שלי אני חייבת להגיד שאני מסכימה עם כל מה שאריאל ואנג'ל אמרו. זה יקצר לי קצת את מה שאני הולכת להגיד.
אה, והספר הזה הוא עוד הוכחה ניצחת לכך שלא כדאי לשפוט ספר ע"פ הכריכה, השם או התקציר.
(כריכה - ע"ע מכשפה וקוסם, שיש לו כריכה יפה, תקציר - ע"ע האקדמיה לעפרדים, שיש להם תקצירים מזעזעים)
שנתחיל?
|מחככת ידיים בציפייה זדונית|
::עולם:: (החלק הקצת פחות מעניין של הביקורת, אבל הוא קצר. אני רק מתחממת)
מגיעים תשעה "חייזרים" מכוכב אחר לכדור הארץ. וממש במקרה, הם נראים בדיוק כמו בני אדם. וממש במקרה, יש להם גם תרבות מאוד דומה. אבל סבבה, על זה אפשר עוד להבליג, אני לא אתפס לפרטים עד כדי כך.
מה שהיה צורם במיוחד בספר הוא ההכלאה, שהיא ממש שעטנז, בין פנטזיה למד"ב. כביכול הספר הוא מד"ב, אבל אין שום הסבר הגיוני ו/או מספק על כוחות העל של החייזרים. זה כאילו, "בזכות האבולוציה, הם איכשהו פיתחו כוחות שמאפשרים להם לרחף באוויר!"
ועל זה נאמר: Yeah right
(אגב, גארדים ומוגדוריאנים זה דומה מדי. מבלבל את הקורא. אבל בעברית, שפשוט יקראו להם "שומרים" בתרגום.)
אה, ולגבי המוגדוריאנים. חרבות? באמת? חייזרים מתקדמים, יש להם חרבות? ועוד כל הזמן אומרים "אנחנו לא יודעים באיזו טכנולוגיה הם משתמשים", יש להם פריקינ חלליות, אבל כשהם באים לתפוס איזה בן-לוריאן קשוח, הם באים עם פריקינ. חרבות.
::עלילה::
אני אתחיל ברקע, ואח"כ למה שתכל'ס מתרחש בספר.
אוקיי, אז בנוסף למה שאריאל ואנג'ל אמרו על ההסבר הזה של למה לא להתחבא בערים גדולות וכו', שהיה תירוץ חלש במיוחד, אני לא הבנתי עוד משהו.
כשסיפרו לג'ון על המוגדוריאנים שנלחמו בלוריאנים ביום הפלישה, הוא אמר שאפילו שללוריאנים היו כוחות על, היתה להם נחיתות מספרית גדולה מדי. ובטח היו שם די הרבה לוריאנים.
אז למה לעזאזל אכפת להם שיהיו תשעה חייזרים לא מפותחים בכדור הארץ???
זה כמו שתהיה לי עכשיו עיר ענקית שלמה, והדבר הראשון שאני אעשה זה לצוות על כל האנשים שלי, "לכו תחפשו את שלושת הג'וקים שמסתובבים פה איפהשהו בעיר ותהרגו אותם!"
אוקיי, בסדר, לא דוגמה טובה. ג'וקים בעדיפות ראשונה צריך למגר ולהרוג. עד האחרון שבהם.
אפילו אם החשש של המוגדוריאנים הוא לעתיד - אפילו אם שניים, בן ובת לוריאנים, יצליחו למצוא זה את זה למרות החשאיות המטורפת - יעברו הרבה דורות עד שהמספר שלהם ממש יאיים על המוגדוריאנים. אין לזה סיכוי, אחי. עדיף להם למוגדוריאנים להמשיך להתעסק במזימות הזדוניות שלהם להשתלט על כדור הארץ. השרידים הלוריאניים הם כמו זבובים מבחינת הסכנה שהם מהווים.
וגם אני כמו אחרים לא הבנתי למה הם צריכים לעבור כל פעם שמישהו מת. שפשוט ימצאו איזה מקום מסתור וימצאו את המוגדוריאנים בעצמם. ככה הם יוכלו לבדוק אם הם מתקרבים אליהם.
ועכשיו... להתרחשויות העלילתיות בספר!
טוב, אז קודם כל אני חייבת לציין שג'ון ממש לא אמין. כאילו, כל חייו הוא חי בבריחה, אבל פתאום כשהוא פוגש איזו בחורה חמודה ומתוקה ומקסימה ויפה ומדהימה, אז הוא שובר את כל הכללים: מצטלם, מעורר מהומות, כאילו ממש מתאמץ שהוא ייחקק בזכרון של כל בנאדם בעיירה. בנאדם שחי כל חייו בבריחה, צריכים להיות לו גבולות הרבה יותר קשים לפריצה, אפילו אם הוא טינייג'ר אהבל.
(אגב, ג'ון סמית'? יכולת כבר לקרוא לעצמך שם פרטי "שם", שם משפחה "בדוי" ולגמור עם זה)
גם הנרי. בנאדם, מה קורה לך? "כן, למה לא, בוא נסע לאיזה בית של בחור חשוד שמפיץ עיתונים על קונספירציות חייזריות וכנראה גם קיים איזשהו קשר עם יצורי הרשע הקרויים מוגדוריאנים שרוצים להרוג אותי. אני... אני... אני מבואס אתם לא רואים שאני במצב רגשי מעורער!!!!!"
טוב, אני בטוחה שיש עוד לא מעט דברים להגיד על העלילה אבל אני אפסיק כאן, כי אחרים כבר כיסו חלק מהדברים, וכי אם אני לא זוכרת את זה, אז כנראה זה יהיה משעמם לקריאה.
::דמויות::
הדמויות פשוט מדהימות! מתתי עליהן! הן היו פשוט כלכך מושלמות אומייגאדוש!!!!!!!!!!
לא.
אני אחזור על זה שוב, רק שיהיה ברור:
לא.
אם מישהו מרפרף בעיניים על הדף ורואה את השורה הנ"ל, אז שיראה גם שכתבתי אח"כ
לא לא לא לא לא לא לא לא לא
אוקיי. נראלי זה מספיק.
אולי עוד אחד לרפואה?
לא.
אוקיי, בסדר. לא חייבים עוד אחד. היי, שוב אמרתי "לא". אבל זה בתוך משפט. ועכשיו גם במרכאות, ההיי.
טוב, חפרתי, בואו נתפקס. הדמויות.
זה לא שהן מזעזעות ברמה שגרמה לי לרצות לתלוש איזה בלטה מהמדרכה ולחבוט להם בגולגולת. הן פשוט היו בנאליות ומעפנות.
ג'ון, סתם. אין לו ממש אופי. שרה היא סתם נחמדה וטובה ומקסימה וחייכנית ואוי, היא כל כך נחמדה לכולם כי היא ראתה שהחבר שלה מדרדר אותה ואז היא זרקה אותו ונדרה להיות נחמדה לאנשים. כן, זה נאמר לפניי, אני יודעת, אבל יש קטילות שאי אפשר לפספס. אז שרה היתה סתם משעממת לאללה, אולי הדמות הכי משעממת. הנרי הוא סתם המבוגר האחראי, וגם הוא לא מרתק.
החבר לשעבר של שרה??? איך קראו לו? וואו, זה פשוט היה כלכך קיטש בקטע הזה. מסיפור על בריחה מחייזרים מפחידים זה הפך לאיזה סרט הוליוודי קלישאתי על הבחור החדש שרוצה את אותה בחורה שהבחור הכי פופולארי בבצפר רוצה. והוא עוד בנבחרת הפוטבול! גההה!! כאילו איך אפשר להיות יותר קלישאתי מזה???
זה כמו... זה כמו...
מצטערת. אני לא מצליחה למצוא קלישאה יותר קלישאתית מילד חדש שמגיע לבצפר ומתאהב בבחורה של הבריון של הבצפר, שהוא ראש נבחרת הפוטבול/כדורסל/ספורטכלשהווואטבר.
אז גם הדמות שלו, דמות הבריון הקלאסית והמשעממת, היתה נדושה בטירוף.
עכשיו, ההוא עם חולצת הנאס"א, בהתחלה חשבתי שהוא הולך להיות ממש מגניב. בא לחדש ואומר לו בקור רוח, "אני רואה שאתה חדש אז אני אעדכן אותך במצב העניינים". עומד לצדו, אפילו שהוא לא מכיר אותו, מול בריון בית הספר. ופוף! בִן-כמה-עמודים הוא הפך לבחור די... חלש. פחדן. נהיה די משעמם. (והקטע עם המשקפיים? הוא ממזמן היה צריך להיות פוזל)
אז כל הדמויות די משעממות וקלישאתיות.
::כתיבה::
האמת היא שבפעם הראשונה שקראתי את הספר, אחרי שחטפתי גועל מהפתיחה המזעזעת ("הסיפור הזה אמיתי!"), קראתי את הפרולוג. שהיה משעמם ולא כזה קשור. אבל עזבו את זה; ראיתי את הכתיבה ואחרי הפרולוג, סגרתי את הספר ואמרתי לעצמי שאני לא קוראת אותו.
זה לא שהכתיבה היתה מזעזעת ברמות מטורפות, כבר קראתי דברים יותר גרועים. אבל בשילוב עם הפרולוג הכל-כך לא מותח (שזה אירוני ממש, כי כל הקטע של פרולוג זה לרתק) והפתיחה המטופשת, זו היתה התחושה.
אז מה היתה הבעיה בכתיבה? מישהי פה בביקורות אמרה "אדישה". כל כך נכון. זה כאילו...
'קפצתי מהקצה של הצוק. הייתי באוויר. נענעתי את הרגליים. זה היה נורא מפחיד. ואז נחתּי.'
והתגובה שלי לזה זה, וואו! זה בטח היה נורא מפחיד לעוף שם באוויר! אומייגאד!
ממממ... לא.
וכל משפט התחיל ב"הוא". כאילו,
'הוא התקרב אל הדלת. הוא הסתכל בעינית. הוא הסתובב אליי וסימן לי לשתוק. הוא פתאום נראה מבוהל. ואז הוא נדקר באיזו חרב. הוא צנח על הרצפה.' הואהואהואהואהואהוא
אז כן. זהו. אני לא מבינה למה אנשים מתלהבים ממנו.
אבל אגיד נקודה לטובה:
משהו שממש הדליק אותי בספר היה הקטע הזה שהם ממוספרים ואפשר להרוג רק לפי הסדר. זה היה טירוף! ממש מגניב. חבל, לרעיון היה פוטנציאל לא רע בכלל, אפילו עם הקלישאתיות שבהשתלטות חייזרים זה היה יכול להיות ממש טוב. אבל הביצוע לא יצא משהו.
זה די באסה שלא חיבבתי אותו, כי אני מרגישה שאני מסתכסכת עם יותר מדי אוהדים של ספרים פופולאריים שאני קוטלת.
כולם כבר רוצים להרביץ לי~
D:
