ביקורת ספרותית על מאלאדר - קסם הקמע - מאלאדר #1 מאת ליאת רוטנר
ספר טוב

---

אחרי אכזבות קשות מהספרים של ליאת רוטנר החלטתי שאין סיכוי שאני הולכת לקרוא עוד ספר שלה בחיים. עמדתי בהחלטה הזאת כמה שנים טובות, עד שיום אחד כיתתי את רגליי לספרייה וגיליתי שאין שום ספר נורמלי לקחת. האופציות היו יומני הנסיכה, סדרת "דמדומים" ומאלאדר. החלטתי שליאת רוטנר היא הרע במיעוטו - לה לפחות יש כתיבה טובה, בניגוד לשתי האחרות. בקיצור, לקחתי את הספר, חזרתי הביתה וקברתי אותו בין המדפים.
הוא נשאר במצב הנ"ל מעל חודש, עד שאתמול הייתי צריכה לחזור לשירות וגיליתי שלא נשאר בבית שום ספר שלא קראתי - חוץ ממאלאדר. כשאין ברירה אין ברירה - לקחתי איתי את הספר.

הספר יותר טוב משאר הספרים של ליאת רוטנר, והשאלה "למה הוא כל כך יותר טוב?" מעסיקה אותי במיוחד. הוא יותר טוב כי הסופרת באמת כותבת עכשיו ממקום של אדם בוגר שלא כל מה שמעסיק אותו בחיים זה מי מאוהב במי ואיך אפשר לסבך את זה יותר, אלא ממקום שלספר צריכה להיות עלילה (כאן המקום לציין שהעלילה של הספר לא מי יודע מה מקורית ולא מי יודע מה מעניינת. מה שעושה אותו זה הכתיבה)? או שהוא יותר טוב פשוט כי הסופרת יודעת לכתוב - ובהתחשב בעובדה שמדובר בפנטזיה ישראלית אין הרבה שיודעים לעשות את זה כמו שצריך?

העלילה, כמו שאמרתי, לא מדהימה. סקירה קצרה של העלילה יכולה להיראות כך: יש שבעה ילדים רגילים, אומללים וחסרי בית שנמצאים בפנימיה תחת האמא החורגת האיומה שושנית, קרה המקרה והם נשלחו לממד קסום ולא מוכר באמצעות קמיע. באופן מפתיע, הם מגלים שהם קשורים לנבואה הגדולה של הממד ואם הם לא יגרמו לדברים מסוימים לקרות העולם עשוי להתפרק. כל המסע המפרך שהם עוברים מלווה כמובן בקונפליקט הנצחי של כל גיבור פנטזיה ממוצע: מפקירים או לא מפקירים חבר בשטח? בדרך כלל (ולא, זה לא נקרא ספויילר לומר את זה)התשובה היא לא. בסופו של דבר, כנגד כל הסיכויים אתם תצליחו להציל את חבריכם ואת העולם כאחד. הללויה.

הרעיון הזה כבר מוצה עד תום, ולספר אין שום דבר לחדש בנושא, שום רעיון חדש להציע לעלילה כזאת (***ספויילר לספר*** חוץ מדבר אחד: כשהייתי קטנה תמיד דמיינתי איזשהו רשע עם כוח נסתר שהופך את הטובים לרעים. בספר הזה מצאתי בפעם הראשונה את הרעיון הזה מבוצע בצורה מוצלחת. ***סוף ספויילר***). לא. מה שעושה את הספר הזה זה הכתיבה - והציניות השנונה, כמובן.

נקודה בעייתית בספר הזה היא השמות. לקח לי כמעט חצי ספר להסתגל לכל השמות המוזרים של ההונשיקרפים, הפלאמבואים, הסאמאקין והאחותיפל (אהבתי את השנינות - עצת אחיתופל=עצת אחותיפל). התחושה בספר היא כאילו הסופרת לקחה את הצירוף הברות הכי מוזר, מתיש ושובר שיניים שהיא מצאה והכניסה לספר, ואין דבר מתסכל יותר מזה. בנוסף, לא הבנתי מה הבעיה לתת לילדים (הישראלים הפטריוטים!) שמות עבריים נורמלים. ממש הפריע לי.

זהו, בעיקרון זה ספר נחמד. כיף להעביר איתו את הזמן - אבל לא הרבה מעבר לזה.

» ביקורות נוספות של עצמילי
» ביקורות נוספות על מאלאדר - קסם הקמע - מאלאדר #1