בת דמותה שאהבתי
אבישג הסוערת, הייתה מבחינתי דמות מוכרת, אך לא ידעתי היכן ומתי פגשתי את בת דמותה המציאותית. חשבתי שאני מכיר באיזה אופן את מערכות היחסים עם הגברים שלה, אחר כך התברר לי שבארגז חוויותיי הסגור, זה שחשבתי שנעלתי לתמיד, יש חוויה אחת מסעירה שממש מזכירה לי את אבישג, ההיא שאהבתי והתייסרתי באהבתי ההרסנית, שהתגלתה בהמשך כבלתי אפשרית, ולפתע מצאתי את עצמי במהלך הקריאה מנהל דיאלוג עם אבישג, על בסיס הדמות שהכרתי.
אבישג, באיזה אופן לא מובן, אף לה עצמה, נכנסת לתוך מערכות יחסים מורכבות והרסניות שגורמות לה להתחבר לגברים לא צפויים, כאלה שבעצמם מעורערים ולא יציבים, אותם היא תיקח לקצה, למקום בו הם ישפילו אותה, או שיהפכו את היחסים איתה למלחמה, למאבקי שליטה, סוג של אישה מוכה. למרות ההתנסויות השליליות שלה, היא נמשכת וחוזרת לתוך מערכות יחסים הרסניות.
שיץ מתנהל עם העלילה בשני מישורים, הוא מספר לנו את סיפורה העכשווי הממגנט של אבישג ילדה טובה ירושלים. במקביל הוא מנסה לחשוף אותנו לספור עברה הלא ברור, הנחשף בהדרגה באמצעות רמזים, וקצוות חוטים, לסודות אפלים וליסודות חיים מעורערים, באופן שהאירועים שקרו מהווים ההסבר לאישיותה ולהתנהלותה במערכות יחסיה. האם אבישג חווה את החיים באמצעות בדיקת גבולות, כסוג של עונג שבו רק הקצה מעניק משמעות לחיים, האם היא נעה על סף תהום, מבלי יכולת לעצור את הכוחות החזקים ממנה ?
אבישג נמשכת למחוזות הפנטזייה, חלקם דמיוניים, חלקם הם זיכרון לתעתועי ילדות, המשקפים פחדים לא מפוענחים, חלקם נבראים בנפשה, כבדיה המעורבת עם מציאות, לא תמיד נדע מה אמיתי, ומה בדיוני. היא מממשת את הפנטזייה במערכות יחסיה, בתחומי דמדומים, כאקסטרים רגשי, ואחר כך היא מנסה לשכוח. האומנם העבר ניתן למחיקה, כמו בלחיצה על מקש DELETE ?
אני חוזר לסיפור האישי שלי, אני הייתי במסע תחרויות, באירופה הקרה, לבד, עברתי ממרוץ אחד לשני, התמודדתי עם תוצאות בלתי מושגות - בניסיונות כושלים לשבירת גבולות. חברתי יצאה לסיני לחופי נואיבה - לחפש נופים, אנשים, וחוויות שמעולם לא הכירה. במכתבה האחד היא כתבה לי, כי הצטרפה לחבורת צעירים ערומים בחולות סיני, המתמכרת לשמש, לנופי החופים ולאהבה. היו אילו שנות השבעים המאוחרות, בישראל חוו באיחור את ילדי הפרחים. לתוך הנופים הפראים של סיני, נארג סיפורה של אבישג לסוג של פנטזייה מדברית. על רקע נופים צחיחים של בדידות, היא בודקת מרחבים וגבולות של חוויות מיניות מנוכרות מרגשות, ששיאן, לילה אחד שבסופו היא תושלך, ואפילו את שמו היא לא ידעה, מלבד העובדה שהיה לו עורף של פר.
שפתו של שיץ מיוחדת, יפה, וקצבית, סוג של פיוט, שגורמת הנאה בפני עצמה, ומעניקה עצמה לסיפור ולתכניו, פנטזייה, או זיכרון מוקדם עצמתי שהסעיר את גיבורו. הרגשתי לו פעם שאני נמצא בטכס פגאני, שומע תיפוף תופים במקצבים מתגברים, כאשר הזיכרון עולה וצף בעצמה, כמו באותם תמונות בהם אבישג מתמסרת לגבריה כסוג של קורבן.
סיפור חייו של דוד שיץ לא פחות מסעיר ומעורר חמלה מספריו, מי שכתב בשנות השמונים, כאחד מהסופרים המעניינים של השפה העברית, הפך כעת לסופר נידח, שנעלם מהשיח הספרותי. מחלתו הקשה, גרמה לו לאבד את הקשר לסביבתו, ולאובדן יכולת הכתיבה לתמיד. כמו מוזיקה שמתחברת לזיכרון אישי, לסוג של פס קול, כך מילותיו וכתביו הם סיפורי התקופה שלי, כששיץ מזכיר את סאדאת באבישג, אני מתחבר לשאלה היכן הייתי כשסאדאת ביקר בכנסת, כשבקשתי, ספק התחננתי מזאת שאהבתי להיפגש, היא אמרה לי, לא היום, אני עולה לירושלים לצפות בהגעת סאדאת, ואחר כך, כנראה שלא. ולכן הקריאה בספריו היא עבורי מחווה לסופר הנשכח שמילותיו והסצנות שברא ממשיכות להדהד בי בעצמה רבה כזיכרון חיי יפה וכואב.
