שם מצויין יש לספר הזה, כזה שמכין אותך ומצליח לבטא היטב את המכנה המשותף שיש לשישה עשר הסיפורים הקצרים שאתה הולך לקרוא.
כי בעצם, מה שיש בו אלה סיפורים על אנשים בעלי תחושת חוסר שייכות אינהרנטית, כאלה שלא משנה איפה תשים אותם, תמיד יהיו זרים ולא מובנים. גם לא מבינים, לא את כללי המשחק ולא את יתר המשתתפים, אבל בדרך כלל מאד מודעים לעצמם, לרגשות, לרצונות ולקשיים שלהם.
בכל הדמויות הראשיות, רובן נשים, יש ריחוק מאד גדול. הן כל כך בלתי מושגות, דמויות מאד יוצאות דופן, שמעוררות סקרנות וגם הרבה מאד אמפתיה, משום שיש בהן משהו מאד שביר. זה כמו מי שמנסה להיאחז במשהו ואיכשהו תמיד יאחז דווקא באבן הנתיקה. אבל זה לא גורם לו להפסיק לנסות.
הדמיון שיש בסיפורים שלה הוא נהדר. וככל שהוא משתולל, כך הסיפור משתבח. במציאות האבסורדית שהיא מייצרת יש לא מעט הומור, מריר, והיא מצליחה להעצים את תחושת הניכור, אבל גם את החמלה.
בכך שקובצו פה כל כך הרבה סיפורים בעלי אופי כזה יש משהו מכביד. אני הרגשתי צורך להפסיק, בערך באמצע הספר, וחזרתי אליו רק לאחר זמן, כי כמעט כל אחד מהסיפורים, כשלעצמו, היה טוב והיה מעניין. התחושה של עוד מאותו הדבר, היא שהקשתה עלי.


















